מלחמה, לא חשוב על מה? הכירו את הנשק שישראל עוד לא ניסתה
גם אם נמאס לנו לשמוע את זה, הרי שהעורף הישראלי באמת חזק ונותן לצה"ל ולממשלה את כל הגיבוי הדרוש לניצחון במערכה. אולי בגלל זה מדהים לראות כמה מעט אנחנו מקבלים מהם בתמורה
בין הזדמנות לאיום: האם טורקיה נערכת לקריסת משטר האייתוללות?
בעוד אנקרה שומרת על טון דיפלומטי זהיר מול טהרן, מאחורי הקלעים גובר החשש מפני כאוס אזורי, גלי פליטים והתעצמות כורדית בגבולותיה. ישראל, השואפת להפלת המשטר האיראני, תידרש להתמודד עם היום שאחרי שבו טורקיה עשויה לנצל את הוואקום כדי להרחיב את השפעתה באזור
סכנה בבית: המחיר השקוף של הצפת הרחובות בנשק
בעוד המדינה דוהרת להרחבת חלוקת רישיונות הנשק בצל הטראומה הלאומית, אלפי נשים בישראל מוצאות עצמן תחת איום גובר בתוך ביתן. ללא שילוב מיידי של נתוני משרד הרווחה בהליך הסינון, הפריבילגיה להגנה עצמית הופכת לכלי טרור ומסוכנות כלפי מי שהמערכת אמורה להגן עליהן מכל
שאגת הארי: בשבוע השלישי כבר מותר לשאול האם אנחנו מפסידים?
שיגורי הטילים מאיראן פוחתים אך לא פוסקים, חיזבאללה משקם לא רק את יכולותיו אלא גם את מעמדו ובעזה מקיים חמאס מפגני ניצחון. זמן טוב לשאול: אתם בטוחים שאנחנו מנצחים?
משחקים באש: האם הכנסת חזרה לתפקד רק למען ההפיכה המשפטית?
המפלט האחרון של ההנהגה, שיגעון הגדלות של רוטמן והבל ההבלים של השופרות. בממשלה מדברים על אחדות, אבל עושים הכל כדי להרבות שנאה בשעת מלחמה
המעשה הכי מתועב שאפשר: נתניהו רוקד על סיפון הטיטאניק - ושובר שיאים של חוסר בושה
דרישת רה"מ לביטול משפטו, תוך שהוא משסה את טראמפ בהרצוג, בלתי נתפסת. האיש שהצהיר שוב ושוב שלא ינסה להימלט מאימת הדין ושהתיקים שלו קורסים גם ככה, נקלע לסחרור תוך הצגה פסיכולוגית שראויה להסתכלות. בנט נוכל? לפחות הוא לא פתח במכירת חיסול של ריבונות ישראל | דעה
למה אנחנו קונים אמיתות על איראן ממי ששיקרו לנו בקורונה?
השבוע נציין שש שנים לסגר הקורונה הראשון שהוטל על ישראל. הזדמנות טובה להיזכר ואולי גם לנסות לחבר בין המסכות של אז למרחבים המוגנים של השבועיים האחרונים
בין מלחמה לבחירות: החזית של טראמפ והקרבות של נתניהו ובנט
בניגוד להערכות הפרשנים, נשיא ארה"ב לא מתכוון לנטוש את המערכה הצבאית ומחויב לה. בישראל, רה"מ מתמרן בין חוק הגיוס למועד הבחירות כשבג"ץ והיועמ"שית על הכוונת, ובנט נאבק בצניחה בסקרים ומחשב מסלול שמאלה
בין התחושה שבעצמות טראמפ - למציאות של נתניהו: אף אחד לא מוכן להבטיח שקט
ריאיון אחד של הנשיא האמריקני חשף סוגייה עמוקה בניהול המלחמה: היא אינה מתנהלת לפי לו"ז ברור - ובוושינגטון שומרים על הקלפים החזקים ביותר בכיס. ראש הממשלה, שלא כהרגלו, התבטא כי ייתכן ונצטרך "להדוף את אויבנו שוב". במילים אחרות: סבבים נוספים, הכינו את הממ"דים
באולפנים עדיין לא הפנימו: המלחמה לא תשנה את המציאות - וגם לא הקלישאות
הגנרלים באולפנים, הקלישאות על "הכרעה" והפער ההולך וגדל בין עוצמה צבאית למציאות פוליטית. בעידן של מודיעין בזמן אמת ונשק מדויק, המלחמות הופכות הרסניות יותר אך כמעט שאינן משנות סדר פוליטי, אז למה אנחנו ממשיכים להשקיע במלחמות במקום בשלום?
עוד בדעות ופרשנויות
נתניהו ו"חצי העבודה": הניצחון מוכרז לפני שהמשימה הושלמה
ראש הממשלה מרבה להכריז על הישגים עוד לפני שהעבודה נגמרת, אך כשמדובר בחיזוק אויבים או בשימור שלטונו - המלאכה נעשית עד הסוף. בין הישגי צה"ל במלחמה, התלות באמריקאים והביזה התקציבית בלילה אחד בירושלים
הבחירה של הרצוג: להצטרף לשרים שמפרים את החוק, או להתנהג כמו האזרח מספר 1
מהודעת השר אליהו אתמול עוד היה אפשר לחשוב שמחלקת החנינות בעד החנינה. בפועל, לא רק שהיא נגד, היא סבורה שאין בסיס חוקי לנשיא לחון את נתניהו. הגיע הזמן שהרצוג יזנח "פתרונות יצירתיים" מופרכים. עליו להכריע - או להיכנע לטראמפ ונתניהו, או לפעול על פי חוק
משמידים משגרים: יכול להיות שגם לובשי המדים משקרים לנו בפנים?
כמה משגרים השמדנו באיראן, עד כמה הופתענו מהיכולות של חיזבאללה והאם הממ"ד מספק הגנה מלאה? בעודנו מתפללים שצה"ל ינצח במלחמה, קשה שלא להודות שהוא הפסיד בה את האמינות
נתניהו ממשיך לערבב את כולם ומחכה לנס. רק שאין לו שום סיבה להיות אופטימי
רה"מ הצליח להיפטר מחוק הגיוס, אבל האדמו"ר מגור לא קונה את התרגילים שלו, והבטיח לנקום בו. אז נתניהו פיזר לחרדים מיליארדים שהמשק כה זקוק להם, וקיבל זמן עד הבחירות, אבל גם שם מחכה לו שדה מוקשים - וכרגע לא נראה שיש לו איך לחצות אותו בשלום | פרשנות
המתקפה המשולבת של חיזבאללה ואיראן חייבת להפיל לישראל אסימון חשוב
העובדה שהישגי צה"ל במלחמה עדיין לא תורגמו להישגים מדיניים שוב פוגעת בישראל. ברקע החשש הקיומי של העדה השיעית, כניסת חיזבאללה למערכה שיפרה את כושר המיקוח שלו מול מדינת לבנון והתנהלות דומה מול טהראן עלולה להביא אותנו לסבבים בלתי פוסקים, שיתישו בעיקר אותנו
הלילה בו נחצו כל הקווים האדומים: ביזה? זה כלום לעומת מה שהממשלה מעוללת
הבושה התאבדה מהמקפצה ממנה נוהגת הממשלה להטיל עלינו את מימיה: הממשלה הכריזה על קיצוץ בחינוך, ברווחה ובבריאות - רק לא להתקרב לכספים הקואליציוניים. בעיצומה של המלחמה, הביזה נוגעת גם ליישובי הצפון- ואיך אומר ראש המועצה: כנראה שהם סוג ב'
העורף ממושמע? סיבוב קצר ברחבי תל אביב, מוכיח קצת אחרת
ככל שמתקרבים למלאת שבועיים למבצע "שאגת הארי", הולכת ונשחקת המשמעת של העורף הישראלי. למרות הסכנה, סיבוב בתל אביב מלמד שקשה לשמור לאורך זמן על שגרת חירום
הנפט, הבחירות והקשר הסיני: 3 אתגרים מרכזיים ינווטו את המשך המלחמה
טראמפ מתמרן בתוך המשולש המורכב שיקבע את המשך המלחמה. כבר ביוני התרעתי ש"חיה פצועה" כמו איראן אחרי "עם כלביא" היא המסוכנת ביותר. לכן, חייבים להגשים את שתי המטרות אליהן התנאים הבשילו: הפלת שלטון האייתולות וחיסול חיזבאללה
"אל תעצרו את התקיפה": הזעקה המושתקת של הרחוב האיראני
בעוד העולם המערבי חושש מ"הסלמה", אזרחי איראן רואים בתקיפת ארצם קרן אור של תקווה ושחרור משלטון המדכא אותם מבפנים. לאחר הטבח הברוטלי של ינואר, העם האיראני כבר לא מבקש הגנה מהאויב שבחוץ - הוא מייחל לקריסתו הסופית של האויב ששורף את ביתו כבר חמישה עשורים
חזון העצמות השבורות: מה עומד מאחורי הדימוי שבו השתמש נתניהו?
ראש הממשלה בישר בנאומו שאנחנו שוברים את עצמותיהם של האיראנים. הזדמנות טובה לבחון את הפעמיים הקודמות שבהן השתמשו בכירים ישראלים בדימוי הזה. רמז: זה לא נגמר טוב
האם הטייסים שלנו הם הגיבורים מטהרן או הסרבנים מקפלן?
בין ניצחון בתקשורת לעוד לילה בלי שינה, בין השמדה של משגרים לעובדה שיש עוד מספיק כדי להתיש אותנו, בין הפחדנים מקפלן לגיבורים מטהרן. התחושה של עם ישראל ביום העשירי ללחימה: קצת מבולבל
כיפת הברזל של החיוך: למה אנחנו רצים לספר בדיחות דווקא בזמן אזעקה?
הומור בעתות משבר אינו הכחשה של המציאות, אלא מנגנון הגנה פסיכולוגי מתוחכם המאפשר לנו לשמור על מרחק נפשי מהפחד. מצחוק המקלטים של "ארץ נהדרת" ועד לוויראליות של הרשתות החברתיות, הבדיחה משמשת כ"בולם זעזועים" ביולוגי וחברתי המסייע בבניית חוסן קולקטיבי
מצב האישה בישראל 2026: עייפה
אחרי שנים של ג'ינגול בין מגפות, מלחמות ומציאות שמנסה להחזיר אותנו לאחור, העייפות הנשית היא כבר לא עניין אישי אלא תמרור אזהרה חברתי. בעולם שבו הפערים נותרים וקולן של נשים נפקד ממוקדי הכוח, השינוי לא יגיע מדוחות רשמיים, אלא מההבנה שהכוח לשנות נמצא בקלפי
כשהתותחים רועמים, אסור למוזות לשתוק
על רקע המלחמה המתמשכת והכאוס הציבורי, אלימות נגד נשים נדחקת לשוליים. ביקור במקלט לנשים מוכות חושף מציאות מדאיגה: פחות פניות לעזרה, יותר שתיקה ופחד. דווקא עכשיו, ביום האישה הבינלאומי, אסור להפסיק להיאבק על זכויות, הגנה ושוויון לנשים בישראל
מהליטני ועד הגולן: ישראל חייבת לעבור מניהול סכסוך להכרעה טריטוריאלית
לקחי מלחמת ששת הימים והכישלון בלבנון מחייבים את ישראל לנצל את שעת הכושר האסטרטגית של 2026 לשרטוט מחדש של גבול הצפון. רק תפיסת שטח קבועה עד קו הליטני, פינוי אוכלוסייה ויצירת מחיר טריטוריאלי כבד יבטיחו כי דרום לבנון לא תחזור להיות מפלצת טרור המאיימת עלינו
בין מכה מקדימה להתערבות הומניטרית: איך לשפוט את המלחמה באיראן?
המלחמה באיראן מעמידה למבחן את המושג מלחמה צודקת: האם היא עומדת בסטנדרטים הבינ"ל של הגנה עצמית, או שמדובר בניסיון פסול לשינוי משטר בכוח? כדי לשמר לגיטימציה נורמטיבית, עלינו להישאר באזור האפור - להכיר באיום האיראני, אך להקפיד על מסגרת חוקית ומוסרית ברורה
הכיסא הריק סביב השולחן: המחיר האזרחי של הדרת נשים ממוקדי ההכרעה
היעדרן של נשים מקבלת ההחלטות בישראל אינו רק עניין של ייצוג סטטיסטי, אלא כשל שדוחק לשוליים שיקולים חברתיים, אזרחיים וביטחוניים קריטיים. בשעה שהמציאות האזורית מתעצבת מחדש, הוויתור על נקודת המבט של חצי מהאוכלוסייה מצמצם את מרחב הפתרונות ופוגע בחוסן של החברה
בין המלחמה למשפט: למה סוגיית החנינה לא יורדת מסדר היום של נתניהו?
מאחורי הקלעים, טוענים גורמים שהיו בסביבתו, משפטו של ראש הממשלה טורד את מנוחתו הרבה יותר מכפי שנדמה לציבור. בין המלחמה, הקשר עם טראמפ והלחצים הפוליטיים - סוגיית החנינה חוזרת שוב ושוב לשולחן
מחלת השנאה שטופחה במשך שנים רבות מזכירה לנו: האנטישמיות לא הולכת לשום מקום
הרפיסות שמגלים מנהיגי מערב אירופה כלפי איראן ומלחמתנו בה, אינה אלא ביטוי נוסף לאותה מחלה, שהיה לה חלק בהתפרצות השמחה שנראתה ברחובותיהם לאחר 7 באוקטובר. השמחה הגדולה נבעה משנאה גדולה - לישראל. גם במחלת האנטישמיות אין כל חדש והיא קיימת מזה עידן ועידנים
מאחורי המתקפה באיראן: הסוד הגדול שנתניהו ידע על טראמפ חודשים מראש
הרעיון להלום באיראן במשותף עם ארה"ב החל להתבשל במוחו של ראש הממשלה בסתיו 2024 | בניגוד לטענות ראשי האופוזיציה, מתקפה עמדה על הפרק כבר ב-2010, אלא שראשי מערכת הביטחון עשו כל שביכולתם כדי לטרפד אותה