על המשוררים והשירים

[ "משוררים לא יכתבו שירים" הוא אסופה של מונולוגים המבוססים על ראיונות שניהלה העיתונאית רולי רוזן עם חיילים( בעיקר מילואימניקים מבוגרים) שהשתתפו באינתיפידה הראשונה. הספר יצא בסדרה הספרותית המכובדת "פרוזה אחרת" בעריכתה של אילנה המרמן. א. הנה מה שמספר משה, סטודנט בן 28: "זאת אומרת, כשאתה עושה את כל הדברים האלו, זה שונה לגבי כל אחד, אבל יש דברים שפועלים, אני חושב, על כל החיילים. זה טוב, כמובן שזה נותן סיפוק ברמה של האגו. יש לך הרבה כח כזה ביד, הרבה כח של שלטון על אנשים, וזה די מנפח אותך. אתה צועק על אנשים, אתה אומר להם מה לעשות, והם לא יכולים הרבה להתווכח איתך, ואתה מפעיל מידה מסוימת של אלימות, עם ההצדקה שלך, כמובן, אבל זה משחרר אצלך הרבה דברים. אני חושב שזה- ראיתי אצל הרבה אנשים- זה עושה להם טוב. באחת מהרמות." (עמ' 82) מרתק... על זה לא חשבתי- אולי זה עושה "לנו" טוב. לשלוט באחרים, לנהל את הגורל, להציב להם מחסומים, להחזיק את כל זכויותיהם כבנות ערובה לשרירות "לבנו". ומי זה בכלל ה"אנחנו" הזה? האם נכפה עלי מעצם הולדתי בירושלים כיהודי להיות חלק מה"אנחנו", ולהתבייש בהיותי ישראלי ויהודי? והרי לא בחרתי בזה, לא בחרתי שיורידו לי את העורלה...לא בחרתי להיוולד כאן... אני חושב שהעדות של משה מאוד חשובה, אולי הכי חשובה, כי שאר העדויות מנסות לבסס היטב את הסיפור של החייל הישראלי כ"יורה ובוכה". וכאן- אנחנו מקבלים גירסא אחרת! ב. יוסי, בן 28, מספר על כלא אנצאר שתיים. יוסי שלפני המילואים היה חייל מורעל, "ימני" בדעותיו שאמר "עלא כיפק, בוא נכסח להם את הצורה.", וחזר תומך רצ. (אז הם עוד היו רצ) הסיפור של יוסי באנצאר שתיים היה בעיני הכי מזעזע. לא שמעתי כמעט כלום בצורה מפורטת על אנצאר שתיים לפני כן, ומה שמתואר שם מעלה צמרמורת. לחשוב שחיילי צה"ל יכלו היה להתנהג כך לעצירים שחלקם ככל הנראה חפים מפשע, שצה"ל יכול היה בכלל להקים סוג כזה של מתקן כליאה. אני כמעט מקווה שהיוסי הזה שיקר, שהוא המציא את זה, שלא יכול להיות שדבר כזה אכן קרה. ג. ולחשוב שאריק שרון רצה להקים מתקני כליאה מהסוג הזה מחדש!!! ולחשוב שהמצב היום במובנים מסוימים הרבה יותר גרוע. חלק גדול מהעכבות שהיו אז, שמתוארות ע"י החיילים, כבר אינן. ד. כשפרצה האינתיפדה הראשונה הייתי בן עשר. אבל אני זוכר היטב שהיה דיון בנוגע למה שקורה בשטחים. שהיה ויכוח מוסרי ופוליטי. והיום- כלום, נאדה, אין כלום. שום דבר. אין וכוח. לאן זה נעלם? ושלא יהיו אי הבנות- גם אני לא יוצא להפגין בצמתים, ולא כותב מכתבים למערכת. ומה הטעם? האם בכלל ניתן להשיג שינוי? ואם אני בוחר לא לצאת לרחובות עם שלטים האין אני שותף למה שנעשה בשתיקתי? ה. בכל מקרה- הספר הזה שכנע אותי לגמרי(טוב, נו, בעצם הייתי די משוכנע גם לפני כן), שאני בשום אופן לא נכנס לשטחים כחייל מילואים. גם אם איאלץ לשבת בכלא.(ולא מדובר בשאלה תיאורטית מבחינתי), למרות שלא נראה לי שזה יגיע עד כדי ישיבה בכלא. ו. ולסכום- בקשר לנושא "מהו שיר". לדעתי הספר הזה הוא מסמך עיתונאי ותיעודי מרתק וחשוב, שערוך ועשוי טוב. אבל, עם כל הכבוד לטיעוניה של אילנה המרמן, שמנסה להסביר מדוע הספר הוא ספרות ומפורסם בסדרת "פרוזה אחרת", לדעתי הספר הזה אינו ספרות. אני מרשה לכם לכנות את עמדתי שמרנית, אבל אני חושב שספרות צריכה להיות משהו שהוא מעבר לפוליטיקה, ליוםיום- יצירת אומנות, שלא צריכה להתחשב בכאן ובעכשיו... כשהחובה העליונה שלה היא לערך האסתטי. ]

חייבת לחרוג ממנהגי הנלוז ולהתייחס

עניינית לחלק הפוליטי-חברתי-אנושי בלי ציניות ובלי מחק את המיותר. אני שמעתי במו אוזני, בשירותי הצבאי (שהיה, תודה לאל, בזמן שקט יחסית של האזור), על מעשי אונס בנערות פלשתינאיות. מאוחר יותר שמעתי גם על התעללות במשפחות (כמו למשל לפוצץ להם את מיכלי המים כל פעם שממלאים להם מים), לאנוס בנות אל מול עיני הוריהם, וכל מיני דברים שחינכו אותנו שרק נאצים עושים. כל ישראלי יהודי שסיפרתי לו עד היום הגיב משהו בסגנון: זה בטח המגבניקים הדרוזים, יהודים לא עושים כאלה דברים, הכיבוש משחית זה אגדה של שמאלנים, מגיע להם ולא סיפרו לך מה הם עשו שמגיע להם דברים כאלו. היתי חייבת לספר גם לכם. מיכל א-פוליטית.

גם אותי הספר זיעזע בזמנו - ברמה הרגשית

בהכללה ניתן לומר, שלא היה שם משהו שלא ידעתי (ואני כמובן לא מתכוונת ל"עובדות", אלא לסוג המעשים המתואר, הרגשות, צורת החשיבה של החיילים), אף על פי כן, המיסמך זיעזע אותי והדאיג אותי. יש לי הסבר מדוע אנחנו (כלומר החברה הישראלית, כלומר התקשורת הכתובה והאלקטרונית, שמהן אנחנו לומדים על הלך-הנפש בחברה הישראלית) לא עסוקים היום בעשיית חשבון-נפש באותה אינטנסיביות כמו אז, לפני 12 שנה . אנחנו מתמקדים בליקוק הפצעים. מי יכול להתעסק היום בסבלו של ה"אחר", כשהסבל שלנו מונח על הפרק? למי יש ראש לחשוב ולהזדהות, ואפילו לדעת, מה קורא שם, כשכולם המומים ממה שקורה כאן (הביטויים "אני המום, אני נבוך, אני מיואש" הם היום מטבעות עוברים לסוחר, ותשמע אותם גם מפי אינטלקטואלים וסופרים). זה ההסבר העיקרי בעיני, אם כי יש עוד הסברים (כמו עור הפיל שהולך ונעשה עבה יותר משנה לשנה, וסתם כוחו המטמטם של ההרגל, המקהה את הרגש). ולכן אני כל כך פסימית. נעלמה כמעט לגמרי האמפתיה כלפי הפלשתינים, שבכל זאת היתה קיימת בקרב לא מעט ישראלים. איך צעק מישהו בעקבות הפיגוע בדולפינריום: "לא רוצה שלום, רוצה מלחמה". כבר לא רואים את סבלם, אלא את תאוות הרצח שלהם. התהום בינם לבינינו עמוקה מאי פעם, ואין כמעט קונה היום לסוג כזה של ספרים כמו "משוררים לא יכתבו שירים". אילנה המרמן אינה טוענת, שהספר הוא ספרות, אלא מנסה לנמק למה ראוי היה להוציא ספר כזה במסגרת של סדרת ספרות יפה, והנימוק שלה שווה התייחסות: "את הספר 'משוררים לא יכתבו שירים' אני מציעה לקהל-הקוראים במסגרת סדרה ספרותית, משום שאני סבורה שיש זמנים שלספרות, לפעילות הספרותית, אסור לשתוק, ועם-זאת גם לדבר, בעצם, כמעט אין היא יכולה, מכל מקום לא בדפוסיה המקובלים". ועוד: "גוף הטקסטים המרכזי של הספר הם סיפוריהם [כאן סיפורים לא במובן הספרותי] של 12 חיילים שסופרו לרלי רוזן, והיא הקליטה אותם [...], כלומר אלה טקסטים תיעודיים, עדויות על מציאות אותנטית". אילנה המרמן היא "בסדר" מבחינה זו. ההחלטה שלה להוציא ספר כזה במסגרת כזאת היא אמירה תרבותית.

חייבת לחרוג ממנהגי הנלוז ולהתייחס

עניינית לחלק הפוליטי-חברתי-אנושי בלי ציניות ובלי מחק את המיותר. אני שמעתי במו אוזני, בשירותי הצבאי (שהיה, תודה לאל, בזמן שקט יחסית של האזור), על מעשי אונס בנערות פלשתינאיות. מאוחר יותר שמעתי גם על התעללות במשפחות (כמו למשל לפוצץ להם את מיכלי המים כל פעם שממלאים להם מים), לאנוס בנות אל מול עיני הוריהם, וכל מיני דברים שחינכו אותנו שרק נאצים עושים. כל ישראלי יהודי שסיפרתי לו עד היום הגיב משהו בסגנון: זה בטח המגבניקים הדרוזים, יהודים לא עושים כאלה דברים, הכיבוש משחית זה אגדה של שמאלנים, מגיע להם ולא סיפרו לך מה הם עשו שמגיע להם דברים כאלו. היתי חייבת לספר גם לכם. מיכל א-פוליטית.

מר שמועתי, וסכנותיו

ישנה גם שמועה, החוצה יבשות ותקופות היסטוריות, שליהודים ישנה הנהגה כלל עולמית הנפגשת מעת לעת בחשאי, ומתכננת בסתר כיצד להשתלט על העולם. הם גם רושמים פרוטוקולים של פגישות אלו, וניתן אפילו להשיג את הטקסטים של חלק מן הפגישות - הלא הם הפרוטוקולים של זקני ציון. משחק בשמועות עלול להיות משחק מסוכן. בועידת דרבן שבדרום-אפריקה "שמועות" כעין אילו הן מטבע עובר לסוחר. אני משוכנע שאם היו מקרים כעין אלו של אונס נערות פלשתינאיות על-ידי חיילים ישראלים (ולו גם ספורדית) הפלשתינאים לא היו נמנעים מלפרסם זאת, אבל הם - שלא נרתעים מלטפול עלינו כמעט כל דבר עוולה שניתן (ולא ניתן) לטפול עלינו - מעולם לא טענו כזאת. שלשום חזרתי מכנס בארה"ב בנושא מחשבים. בסעודת ערב שנערכה לקראת סוף הכנס, יצא לי לשבת בשולחן אחד עם פרופסור למחשבים ממוצא הולנדי. אחרי שדיברנו בנושאים מקצועיים, עלה הנושא הפוליטי, והוא אמר לי חדות: "באירופה אנחנו ממתינים בכליון עיניים שבית דין בינלאומי ירשיע את שרון ויעמיד אותו בליגה אחת עם היטלר ומילושביץ". נדהמתי. שאלתי אותו, איפה הוא רואה את הדמיון בין הסכסוך הלאומי הקשה ביננו לבין הפלשתינאים לבין השמדת העם השיטתית שהנאצים בניצוחו של היטלר עשו ביהודים. הוא אמר לי שהוא שוחח עם פרופסור ישראלי ידוע למחשבים (נקרא לו פרופסור X לצורך העניין), והלה אמר לו: שרון אחראי לטבח הפלשתינאים בסברה ושתילה. אם פרופסור ישראלי ידוע כמו X אומר כך, ודאי שהדבר נכון!! אחרי דיון, הוא חזר בו מההשוואה עם היטלר והנאציזם, אבל עמד מאחורי ההשוואה עם מילושביץ. אמרתי לו: "במיקרה של הסרבים יש עדויות לאונס סיסטמטי ורב-היקף של נשים בוסניות ע"י הסרבים, תחת שלטוננו לעולם לא קרו דברים כגון אלו" והוא ענה: "קראתי באיזה עיתון, איני זוכר איזה, שהמוסד שלכם אונס באופן עיקבי נשים פלשתינאיות". זה היה ממש מדהים. לאחר עימות, הוא הודה שאינו בטוח כלל ו"הוא יבדוק את הדבר". השיחה איתו הדגימה לי עד כמה טענות חריפות שאנו טוענים כנגד עצמנו (לעתים במסגרת הויכוח הלגיטימי בין ימין לשמאל) הופכות ישירות לחומר דלק בתעמולה מרוכזת ומסוכנת המתנהלת נגדנו. אצל הפלשתינאים לא תתכן, כמובן, תופעה כזו: מי שיעז שם להטיל דופי - ולו קל - במאבק הפלשתינאי ימצא עצמו במהרה בכלא (במקרה הטוב) או בקבר. אין אצל הפלשתינאים תופעות של שנאה עצמית. אני לא בא לטעון בזה שהשלטון שלנו בפלשתינאים הוא שלטון נאור ומוסרי. כל כיבוש משחית. אבל, נכון לעכשיו, יש רוב מוחלט בציבור היהודי לויתור על השלטון הזה תמורת שלום אמת. אלא מה? יש חוסר אמון רב (ולדעתי מוצדק) בסיכויים להשיג בטווח הנראה לעין שלום אמת כזה. דבר אחד ברור לי: שלטוננו בפלשתינאים כל חטאותיו כשלג ילבינו לעומת השלטון שישלטו בנו הפלשתינאים וידידיהם אם אי פעם נובס על ידם.

נראה שהכיבוש משחית ומקהה. ואני שמעתי מפיו של

בעלי שכבר לפני חמש שנים מתנחלי חברון רבתי וסביבותיה הפכו דוכני ירקות של ערבים בשוק סתם כי בא להם,תוך כדי שירת מי יירא. הבחורים החסונים עם הטליתות הפכו דוכנים ושברו והרסו והיכו רועי צאן זקנים והוא היה מזועזע. אז מה? לא דרשו ממנו לשמור על היישוב ? המילואים האחרונים בכלא מגידו שברו אותו. סייעתי לו להגיע למי שצריך ולהשתחרר. הדיון הזה לא אוף טופיק, אגב. לא קראתי את האסופה של המרמן אבל אני מסכימה אתך, יוספה. בקונטקסט הנוכחי בהחלט יש מקום להוציא לאור טקסטים וידויים-אותנטיים. מיכל, לא יודעת לגבי האונס. אם זה נכון אז איבדנו צלם. נורא.

מר שמועתי, וסכנותיו

ישנה גם שמועה, החוצה יבשות ותקופות היסטוריות, שליהודים ישנה הנהגה כלל עולמית הנפגשת מעת לעת בחשאי, ומתכננת בסתר כיצד להשתלט על העולם. הם גם רושמים פרוטוקולים של פגישות אלו, וניתן אפילו להשיג את הטקסטים של חלק מן הפגישות - הלא הם הפרוטוקולים של זקני ציון. משחק בשמועות עלול להיות משחק מסוכן. בועידת דרבן שבדרום-אפריקה "שמועות" כעין אילו הן מטבע עובר לסוחר. אני משוכנע שאם היו מקרים כעין אלו של אונס נערות פלשתינאיות על-ידי חיילים ישראלים (ולו גם ספורדית) הפלשתינאים לא היו נמנעים מלפרסם זאת, אבל הם - שלא נרתעים מלטפול עלינו כמעט כל דבר עוולה שניתן (ולא ניתן) לטפול עלינו - מעולם לא טענו כזאת. שלשום חזרתי מכנס בארה"ב בנושא מחשבים. בסעודת ערב שנערכה לקראת סוף הכנס, יצא לי לשבת בשולחן אחד עם פרופסור למחשבים ממוצא הולנדי. אחרי שדיברנו בנושאים מקצועיים, עלה הנושא הפוליטי, והוא אמר לי חדות: "באירופה אנחנו ממתינים בכליון עיניים שבית דין בינלאומי ירשיע את שרון ויעמיד אותו בליגה אחת עם היטלר ומילושביץ". נדהמתי. שאלתי אותו, איפה הוא רואה את הדמיון בין הסכסוך הלאומי הקשה ביננו לבין הפלשתינאים לבין השמדת העם השיטתית שהנאצים בניצוחו של היטלר עשו ביהודים. הוא אמר לי שהוא שוחח עם פרופסור ישראלי ידוע למחשבים (נקרא לו פרופסור X לצורך העניין), והלה אמר לו: שרון אחראי לטבח הפלשתינאים בסברה ושתילה. אם פרופסור ישראלי ידוע כמו X אומר כך, ודאי שהדבר נכון!! אחרי דיון, הוא חזר בו מההשוואה עם היטלר והנאציזם, אבל עמד מאחורי ההשוואה עם מילושביץ. אמרתי לו: "במיקרה של הסרבים יש עדויות לאונס סיסטמטי ורב-היקף של נשים בוסניות ע"י הסרבים, תחת שלטוננו לעולם לא קרו דברים כגון אלו" והוא ענה: "קראתי באיזה עיתון, איני זוכר איזה, שהמוסד שלכם אונס באופן עיקבי נשים פלשתינאיות". זה היה ממש מדהים. לאחר עימות, הוא הודה שאינו בטוח כלל ו"הוא יבדוק את הדבר". השיחה איתו הדגימה לי עד כמה טענות חריפות שאנו טוענים כנגד עצמנו (לעתים במסגרת הויכוח הלגיטימי בין ימין לשמאל) הופכות ישירות לחומר דלק בתעמולה מרוכזת ומסוכנת המתנהלת נגדנו. אצל הפלשתינאים לא תתכן, כמובן, תופעה כזו: מי שיעז שם להטיל דופי - ולו קל - במאבק הפלשתינאי ימצא עצמו במהרה בכלא (במקרה הטוב) או בקבר. אין אצל הפלשתינאים תופעות של שנאה עצמית. אני לא בא לטעון בזה שהשלטון שלנו בפלשתינאים הוא שלטון נאור ומוסרי. כל כיבוש משחית. אבל, נכון לעכשיו, יש רוב מוחלט בציבור היהודי לויתור על השלטון הזה תמורת שלום אמת. אלא מה? יש חוסר אמון רב (ולדעתי מוצדק) בסיכויים להשיג בטווח הנראה לעין שלום אמת כזה. דבר אחד ברור לי: שלטוננו בפלשתינאים כל חטאותיו כשלג ילבינו לעומת השלטון שישלטו בנו הפלשתינאים וידידיהם אם אי פעם נובס על ידם.

דני אתה צודק ואני מתקנת את עצמי

שמעתי מחיילים ששירתו יחד אתי וסיפרו לי על מעלליהם עצמם שמעתי מערבים ישראלים על בני משפחתם הפלשתינאים וראיתי סרטים דוקומנטריים דיברתי עם ישראלים יהודים שמתנדבים בשטחים לעזרה הומניטרית ואני קוראת את עמירה הס אלו לא שמועות. המילה "שמעתי" היתה לא נכונה. השאר לצערי, כן נכון.

דני, חטאות שלטוננו על הפלסטינאים לא יחווירו כשלג

גם אני לא רוצה לנסות להישלט לא על ידי שום עם זר ובטח לא על ידי בני עם שנתנו לו את כל הסיבות לשנוא אותנו עשרות שנים וגם אני חשה מאד לא בנוח עם דעת העולם עלינו: על ההשמצות, ועל הרטוריקה הקשה של האמת אבל, סוג הדיבור הזה (אנחנו לפחות דמוקרטיה, וכו') בעייתי לא רק כי בזה אנחנו מדחיקים את האחריות המעשית שיש לנו עכשיו כאזרחים שמדינה חוטאת עכשיו ולא בwould, אלא גם כי המצב בשטחים (לעומת הערבים בישראל, לעומת השטחים בתקופות הכיבוש השקט)הוא בלתי נסבל לחלוטין, אף שיש הבדל בקונטכסט,במטרות, באופני ההתבטאות של הדיכוי,רבות מההשוואות הכי רעות (האפרטהייד, פינושה) הן אינפורמטיביות לחלוטין. וליוספה - בקשר להסבר של ההיאטמות הישראלית. לא שזה לא נכון, אבל הבעייה (וגם התקוה) בכל האסקפיזם הזה שהוא לא (רק) 'תופעה', 'הוויה' שנכפתה על תודעתנו, אנחנו מייצרים אותו. אנחנו כמו האיש שעשה מחקר עם פלונית אוהבת אותו והסיק שלא במקום לנסות לקנות את לבה (הדוגמא של וויליאם ג'ימס). אותו דבר מאפיין אגב גם את ההערכות על 'בשלות/רצון הפלסטינים בשלום'. בקיצור, מה שאני מנסה לאמר, זה שהניתוח שעשית הוא לא רק ניתוח אלא מתפקד במסגרת שימור הלך הרוח הזו, ושלכל מי שלא מתנער ממלים כשמאל ושלום זו צריכה להיות משימה להוציא את עצמו מן המעגל הזה.

דני אתה צודק ואני מתקנת את עצמי

שמעתי מחיילים ששירתו יחד אתי וסיפרו לי על מעלליהם עצמם שמעתי מערבים ישראלים על בני משפחתם הפלשתינאים וראיתי סרטים דוקומנטריים דיברתי עם ישראלים יהודים שמתנדבים בשטחים לעזרה הומניטרית ואני קוראת את עמירה הס אלו לא שמועות. המילה "שמעתי" היתה לא נכונה. השאר לצערי, כן נכון.

מיכל, עזבי אותך מפוליטיקה (דני אחד מני רבים)

נשים ופוליטיקה? - פוי! (גברים ודת) ובכלל, יש לי הצעה עסקית: אני אכתוב בהודעה זו על חלום שחלמתי אתמול (ההיה זה חלום או סתם מחשבה נודדת?) ובתמורה, תכתבי את תגובה עניינית להודעה שכתבתי אתמול בשלוש בלילה (או שחלמתי שכתבתי?) ועניינית משמעו לא טפשי, חכם, יפה, לא-יפה. אני מודע לעובדה שכשאני כותב את החלום אני בעצם כופה עלייך את העסקה ואם לא תגיבי למרות שהעולם נשלט בידי גברים אני אקבל את זה כמו בחורה כי באמת העולם נשלט על ידי גברים אבל הפורום לא ובפורום הגברים כותבים על רגש יותר מעל ספרות וחיה מביטה ואומרת: זה מרגש או בציניות גברית מוכרת זה מה שיש לכם להגיד? לא מרשים אותי בגרוש. (-: ובחלומי: בחלום אני הולך עם חבר קרוב לחנות. וכשאנחנו בחנות אני בוחן את המדפים ואנחנו מסתובבים מסביב לקירות כמה דקות עד שפתאום מיכל (שאין לי שמץ של מושג איך היא נראת) ניגשת אלינו ושואלת: אפשר לעזור לכם? ואני אומר "מה יש לכם לאכול?" מיכל מביטה בי בתדהמה מובנת אחרי הכל לא מדובר במסעדה מדובר בחנות זכוכית. והמדפים נמוכים וצרים והזכוכיות שקופות. אבל היא שואלת: אתם רוצים לשבת בפנים או בחוץ? "בחוץ" אני עונה והיא מובילה את הדרך ומחוץ לחנות יש המון שולחנות כולם ריקים אבל היא ממשיכה ללכת ועוברת את הרחוב לצד השני נכנסת לבניין קומה שלישית פותחת את הדלת ואני אחריה וחבר שלי גם וכשאנחנו יוצאים למרפסת היא אומרת: הגענו! אבל אין שולחן או כיסאות ואין אפילו אם הייתי יודע שתבוא היום הייתי מכין לך עוגה כזאת ואני לא אומר כלום אבל מביט מחוץ למרפסת אנשים מסתכלים ולרגע אחד, לרגע בודד. אני האפיפיור. אני האפיפיור.

נמנע במכוון מהדיון. רוצה רק להוסיף מספר הערות.

בכוונה אני נמנע מלקחת חלק בדיון הזה. אולי עשר פעמים לחצתי על תגובה וחזרתי בי. נראה לי שלכולנו יש כשל לראות את המציאות על גווניה ורבדיה. כן, רובנו מרגישים ענן של שיתוק המאיים לבלוע אותנו. אם היינו מסוגלים להתבונן כאן בכל הפרמטרים, אולי השיתוק היה כה עז שלא היינו מסוגלים לדון על ספרות. בימים האחרונים קראתי את ספרו של קאר " היסטוריה מהי?" אחרי שלוש שנים של לימוד היסטוריה החלטתי לפתוח את השנה אחרת ולהציג מראש את המגבלה בלימוד היסטוריה שאינה יכולה להיות אוביקטיבית. ובעיית הזמנים בהיסטוריה וכ"ו. ראוי לציין את אחת מהטענות המרכזיות של קאר שהיסטוריה היא סוביקטיבית יותר מאשר אוביקטיבית. ההיסטוריון ממיין עובדות ובונה קשרים בניהם לפי השקפת עולמו. דין הדברים הוא גם כאן הכותבים השונים כותבים מתוך אידאילוגיה פרופלשתינאית מובהקת. מתוך הידע שלי ויתכן והוא מצומצם התמונה גם הופכת את פניה. אין מטרת דברים אלה להצדיק את המדיניות של צה"ל. אלא פשוט כמו דני להזהיר מפני הראייה הכי צדדית שמשרתת (ואכן זה ישמע מוזר) צרכים נרקססטים. כמו אותה קבוצת חיילים (ובכוונה אני אומר קבוצה, כי אני יכול להציג וידויים הפוכים) ששכרון הכוח (ולמעשה החולשה) הובילה למעשיהם, כך יש אנשים בשמאל ששכרון הכוח מעוור אותם. גם השמאל בחלקו הוא גזעני בדרכו המיוחדת וההפוכה.המציאות בשטחים אינה רק מה שעמירה הס רואה או אותם עדויות של חיילים (ואכן זה חלק מן המציאות) אלא גם חיילים שלמדו לכבד את האויב, לשמור על גבולות הכוח ויחד עם זאת לשרת נאמנה את האינטרס הבטחוני של המדינה. החברה הישראלית עברה שינוי תודעתי לגבי הבעיה הפלשתינאית וחלק מכך זה פרי של תפיסה דמוקרטת וערך חיי אדם. דווקא בסוף השבוע האחרון במוסף לשבת של ידיעות דיברו מומחים בתחום הביטחוןוהיסטוריה בצורה מאד מעניינת על הקונפליקט הזה. הערה שנייה שתעורר פלצות והיא בעיתית ביותר שאחד הגורמים למעבר של הנאציים להשמדה ע"י מקלחות גז הוא התעררות הנפשית של חיילם נאציים בעקבות הרצח בבורות. הערה שלוש כשאחי שירת בשטחים בתקופת האינתיפדה הוא כמעט נהרג תחת מטר של אבנים. כמעט רוצצו את גוגלתו. הוא ירה כדורי גומי ברגליים. הוא נשפט על כך. הערה חמש: החברה הישראלית למדה מן האינתיפידה. שיעור קשה, עז מצמרר. תחושתי מהצד השני שהוא אינו למד. יש לי עוד הערות אך כעת אפסיק.

דני, חטאות שלטוננו על הפלסטינאים לא יחווירו כשלג

גם אני לא רוצה לנסות להישלט לא על ידי שום עם זר ובטח לא על ידי בני עם שנתנו לו את כל הסיבות לשנוא אותנו עשרות שנים וגם אני חשה מאד לא בנוח עם דעת העולם עלינו: על ההשמצות, ועל הרטוריקה הקשה של האמת אבל, סוג הדיבור הזה (אנחנו לפחות דמוקרטיה, וכו') בעייתי לא רק כי בזה אנחנו מדחיקים את האחריות המעשית שיש לנו עכשיו כאזרחים שמדינה חוטאת עכשיו ולא בwould, אלא גם כי המצב בשטחים (לעומת הערבים בישראל, לעומת השטחים בתקופות הכיבוש השקט)הוא בלתי נסבל לחלוטין, אף שיש הבדל בקונטכסט,במטרות, באופני ההתבטאות של הדיכוי,רבות מההשוואות הכי רעות (האפרטהייד, פינושה) הן אינפורמטיביות לחלוטין. וליוספה - בקשר להסבר של ההיאטמות הישראלית. לא שזה לא נכון, אבל הבעייה (וגם התקוה) בכל האסקפיזם הזה שהוא לא (רק) 'תופעה', 'הוויה' שנכפתה על תודעתנו, אנחנו מייצרים אותו. אנחנו כמו האיש שעשה מחקר עם פלונית אוהבת אותו והסיק שלא במקום לנסות לקנות את לבה (הדוגמא של וויליאם ג'ימס). אותו דבר מאפיין אגב גם את ההערכות על 'בשלות/רצון הפלסטינים בשלום'. בקיצור, מה שאני מנסה לאמר, זה שהניתוח שעשית הוא לא רק ניתוח אלא מתפקד במסגרת שימור הלך הרוח הזו, ושלכל מי שלא מתנער ממלים כשמאל ושלום זו צריכה להיות משימה להוציא את עצמו מן המעגל הזה.

לערפאת יש אחריות רבה על מצב הפלשתינאים.

לערפאת יש אחריות רבה על העוני והאיום המתמיד שחיים בו הפלשתנאים. פרדוס כמעט בלתי אפשרי מצד אחד שלטון רודני והרסני מן הצד השני לא בכך אנו נלחמים אף על פח שזה דבר שראוי להלחם בו.

הניתוח הפסימי שעשיתי הוא הערכה, כי "בתוך עמי אני חיה"

הלוואי וכולנו היינו נאורים, משוחררים מדיעות קדומות ורגישים לזולת, למרות מה שהזולת מעולל לנו (מסיבותיו הוא). אבל לא כולנו כאלה.

מיכל, עזבי אותך מפוליטיקה (דני אחד מני רבים)

נשים ופוליטיקה? - פוי! (גברים ודת) ובכלל, יש לי הצעה עסקית: אני אכתוב בהודעה זו על חלום שחלמתי אתמול (ההיה זה חלום או סתם מחשבה נודדת?) ובתמורה, תכתבי את תגובה עניינית להודעה שכתבתי אתמול בשלוש בלילה (או שחלמתי שכתבתי?) ועניינית משמעו לא טפשי, חכם, יפה, לא-יפה. אני מודע לעובדה שכשאני כותב את החלום אני בעצם כופה עלייך את העסקה ואם לא תגיבי למרות שהעולם נשלט בידי גברים אני אקבל את זה כמו בחורה כי באמת העולם נשלט על ידי גברים אבל הפורום לא ובפורום הגברים כותבים על רגש יותר מעל ספרות וחיה מביטה ואומרת: זה מרגש או בציניות גברית מוכרת זה מה שיש לכם להגיד? לא מרשים אותי בגרוש. (-: ובחלומי: בחלום אני הולך עם חבר קרוב לחנות. וכשאנחנו בחנות אני בוחן את המדפים ואנחנו מסתובבים מסביב לקירות כמה דקות עד שפתאום מיכל (שאין לי שמץ של מושג איך היא נראת) ניגשת אלינו ושואלת: אפשר לעזור לכם? ואני אומר "מה יש לכם לאכול?" מיכל מביטה בי בתדהמה מובנת אחרי הכל לא מדובר במסעדה מדובר בחנות זכוכית. והמדפים נמוכים וצרים והזכוכיות שקופות. אבל היא שואלת: אתם רוצים לשבת בפנים או בחוץ? "בחוץ" אני עונה והיא מובילה את הדרך ומחוץ לחנות יש המון שולחנות כולם ריקים אבל היא ממשיכה ללכת ועוברת את הרחוב לצד השני נכנסת לבניין קומה שלישית פותחת את הדלת ואני אחריה וחבר שלי גם וכשאנחנו יוצאים למרפסת היא אומרת: הגענו! אבל אין שולחן או כיסאות ואין אפילו אם הייתי יודע שתבוא היום הייתי מכין לך עוגה כזאת ואני לא אומר כלום אבל מביט מחוץ למרפסת אנשים מסתכלים ולרגע אחד, לרגע בודד. אני האפיפיור. אני האפיפיור.

אם אתה האפיפיור, אז לא תתקשה לפתור

את הסמטוחה העולה מן התגובות שמעליך... אתה גם יכול לעלות על כדור פורח, מצוייד בשירים-בפרוזה שלך, ולרחף מעל שכם, ג'נין, קריית ארבע, קריית גת וכו' ולהמטיר אותם כגשם נדבות (סליחה על המליצה). אולי כל מי שיקרא את דבריך יפול לו האסימון ויהיה בן-אדם. מזרח-תיכון חדש. אגב, זה לא ציני מה שכתבתי. זה כתוב בהערצה.

דני אתה צודק ואני מתקנת את עצמי

שמעתי מחיילים ששירתו יחד אתי וסיפרו לי על מעלליהם עצמם שמעתי מערבים ישראלים על בני משפחתם הפלשתינאים וראיתי סרטים דוקומנטריים דיברתי עם ישראלים יהודים שמתנדבים בשטחים לעזרה הומניטרית ואני קוראת את עמירה הס אלו לא שמועות. המילה "שמעתי" היתה לא נכונה. השאר לצערי, כן נכון.

באותו עניין

מיכל, האם שמעת מחברייך על כך שהם אנסו פלשתינאיות (את אומרת ששמעת על מעלליהם עצמם)? קשה לי להאמין, אבל אם אכן כך - חובתך הייתה לדווח על כך. אשר לאמירה הס - כתיבתה הפוסט-ציונית והאנטי ישראלית (נדמה לי שהיא יושבת דרך קבע בעזה) מקוממת אותי תדיר. בעצומו של גל פיצוצי האוטובוסים היא שלחה להארץ כתבות מלאות אמפטיה לפלשתינאים. ולואי והיתה לה מחצית מן האמפטיה הזו גם לישראלים. יש כאן שני צדדים, והטרגדיה היא ששניהם סובלים ולשניהם הצדק שלהם. האם לפלשתינאים מגיעה מולדת משלהם בא יחיו בעצמאות ללא כיבוש ודיכוי? ודאי! האם מגיעה ליהודים מדינה משלהם בא יחיו בשלום ובבטחון? ללא ספק! האם ניתן להשיג את שני הדברים האלה גם יחד? הלואי, אבל אינני בטוח. אממה, לצד הכרתי בסבלם של הפלשתינאים אני מכיר גם בסבלם של הישראלים וגם הוא רב. ובאופן מוזר, סבלם של בני עמי נוגע לליבי לא פחות מסבלם של אויביו. למרבה הצער, הפתרון המלא היחיד שאני רואה לקונפליקט, הוא לנסר את המדינה לאורך קוי 67 ולהשיט אותה לכוון קפריסין.

נמנע במכוון מהדיון. רוצה רק להוסיף מספר הערות.

בכוונה אני נמנע מלקחת חלק בדיון הזה. אולי עשר פעמים לחצתי על תגובה וחזרתי בי. נראה לי שלכולנו יש כשל לראות את המציאות על גווניה ורבדיה. כן, רובנו מרגישים ענן של שיתוק המאיים לבלוע אותנו. אם היינו מסוגלים להתבונן כאן בכל הפרמטרים, אולי השיתוק היה כה עז שלא היינו מסוגלים לדון על ספרות. בימים האחרונים קראתי את ספרו של קאר " היסטוריה מהי?" אחרי שלוש שנים של לימוד היסטוריה החלטתי לפתוח את השנה אחרת ולהציג מראש את המגבלה בלימוד היסטוריה שאינה יכולה להיות אוביקטיבית. ובעיית הזמנים בהיסטוריה וכ"ו. ראוי לציין את אחת מהטענות המרכזיות של קאר שהיסטוריה היא סוביקטיבית יותר מאשר אוביקטיבית. ההיסטוריון ממיין עובדות ובונה קשרים בניהם לפי השקפת עולמו. דין הדברים הוא גם כאן הכותבים השונים כותבים מתוך אידאילוגיה פרופלשתינאית מובהקת. מתוך הידע שלי ויתכן והוא מצומצם התמונה גם הופכת את פניה. אין מטרת דברים אלה להצדיק את המדיניות של צה"ל. אלא פשוט כמו דני להזהיר מפני הראייה הכי צדדית שמשרתת (ואכן זה ישמע מוזר) צרכים נרקססטים. כמו אותה קבוצת חיילים (ובכוונה אני אומר קבוצה, כי אני יכול להציג וידויים הפוכים) ששכרון הכוח (ולמעשה החולשה) הובילה למעשיהם, כך יש אנשים בשמאל ששכרון הכוח מעוור אותם. גם השמאל בחלקו הוא גזעני בדרכו המיוחדת וההפוכה.המציאות בשטחים אינה רק מה שעמירה הס רואה או אותם עדויות של חיילים (ואכן זה חלק מן המציאות) אלא גם חיילים שלמדו לכבד את האויב, לשמור על גבולות הכוח ויחד עם זאת לשרת נאמנה את האינטרס הבטחוני של המדינה. החברה הישראלית עברה שינוי תודעתי לגבי הבעיה הפלשתינאית וחלק מכך זה פרי של תפיסה דמוקרטת וערך חיי אדם. דווקא בסוף השבוע האחרון במוסף לשבת של ידיעות דיברו מומחים בתחום הביטחוןוהיסטוריה בצורה מאד מעניינת על הקונפליקט הזה. הערה שנייה שתעורר פלצות והיא בעיתית ביותר שאחד הגורמים למעבר של הנאציים להשמדה ע"י מקלחות גז הוא התעררות הנפשית של חיילם נאציים בעקבות הרצח בבורות. הערה שלוש כשאחי שירת בשטחים בתקופת האינתיפדה הוא כמעט נהרג תחת מטר של אבנים. כמעט רוצצו את גוגלתו. הוא ירה כדורי גומי ברגליים. הוא נשפט על כך. הערה חמש: החברה הישראלית למדה מן האינתיפידה. שיעור קשה, עז מצמרר. תחושתי מהצד השני שהוא אינו למד. יש לי עוד הערות אך כעת אפסיק.

עודד, אני יכולה גם לכתוב "הפוך", אבל בדברי התייחסתי למפלס המוסריות שלנו, כי זה היה העניין

יש לי לומר דברים קשים על מפלס המוסריות של הצד השני.

אם אתה האפיפיור, אז לא תתקשה לפתור

את הסמטוחה העולה מן התגובות שמעליך... אתה גם יכול לעלות על כדור פורח, מצוייד בשירים-בפרוזה שלך, ולרחף מעל שכם, ג'נין, קריית ארבע, קריית גת וכו' ולהמטיר אותם כגשם נדבות (סליחה על המליצה). אולי כל מי שיקרא את דבריך יפול לו האסימון ויהיה בן-אדם. מזרח-תיכון חדש. אגב, זה לא ציני מה שכתבתי. זה כתוב בהערצה.

איפה כל המני האלה שאני מדבר עליהם?

חיה- הכל אני מוכן לעשות עבור תמלוגים ראויים. גשם, שלג, סופת ברקים. ובנימה זו: ביום חמישי בואו בהמוניכם כיכר רבין 9 בלילה מופע אור-קולי אני במכונית המלך החדשים שלי יהיה שם גם דני ה(ס)נדלר ומי שרוצה יוכל לנשק לי את האצבע. 10 הייל מרי ותחזור אלי בבוקר.
עבור לעמוד
, ,
בחזרה לפורום
כרגע בפורום זה: אין משתמשים רשומים
עבור לפורום:
ספרים
בחר
בחר