,
רחלי, הגזמת 
אוגוסטוס (גאס) מקריי הוא קדוש ולא פוגעים בכבודו בלי לברך שלוש פעמים כשעובר חתול ג'ינג'י.
השאר זה כנראה עניין של טעם
הספר בעיני אחרי קריאה ראשונה היה אחד הטובים
התבאסתי מהמחשבה שהוא ייגמר
והאיטיות היתה חלק מהחן שלו
זכותך כמובן לא לאהוב ....
אבל חיה, את אל תקשיבי לה ! היא טועה לחלוטין, זה ספר נהדר ומדהים וכייפי, כל כך כל כך כייפי !
מעניין מה את תגידי עליו ... :-))
דבריה של רחל (הסבתא של כל ההודעות) משכנעים ביותר, אבל...
חכו חכו. עוד חצי שנה, כשאסיים את הספר, אביע את דעתי הבלתי משוחדת בסוגית "יונה בודדה". מישהו נוסף נרתם למבצע?
אבל למה ספר צריך או להביע ביקורת או להיות הרפתקני 
אפילו אם הוא מערבון ! אפילו אם הוא לא מערבון מיתי אלא ריאליסטי ? למה ?
למה אי אפשר לזרום בקצב של החום והאבק עם העלילה והסיפור, להכיר לאט לאט את הדמויות מתוך מעשיהן ותגובותיהן ולא מתוך תיאורים או נאומים, להשתלב באוירה של מה שהיה שם ולהכיר דמויות ייחודיות, שלאו דווקא מילאו את המערב הפרוע, אלא פשוט היו אנשים חד פעמיים עם חיים חד פעמיים משלהן ?
וכל מה שתיארת רחלינקה, הדמויות שנקבת בשמן, הן ממש באמת לא אלו שאני זוכרת מהספר.
כן אוקי, קול וספון, בסדר. אבל מה עם ניוט? ומה עם האחים הגרמנים? ומה עם לורנה וגם איך-יכולתי-לשכוח-את-השם-שלה, ההיא של מקריי.
וכן יש ביקורת מרומזת, אבל לא צריך בהכרח לפתח אותה. כי מקריי לא בהכרח פיתח אותה. זה הוא. מדבר הרבה וחי בשלום עם האי-מושלמות. ואם תקראי עד הסוף אז תראי איך הדברים עובדים אצלו.
אני לא רוצה לקלקל ;-)
ואני חוזרת ואומרת,
זה כנראה ענין של טעם
כי אוירה זה אחד הדברים שאו שאוהבים או שלא
ראו מקרה הבננה :-)
may the schwartz be with you
מיכל
(מלשות דני, אוהבים אותך הרבה)
אז למה לא?
הנה היא באה: אם ההודעות* שתפתח את הפתיל שכולכן חיכיתן לו. קונטרברסיה שכמותה לא נראתה על מסכינו למן הפתילים של מרד הנפ... (שקט, ג'יני, לבקבוק ומייד!) ובכן, הגעתי לעמודה ה-400 וקצת של היונה הבודדה. אם תשאלו אותי, הספר היה צריך להיגמר כבר, אך מסתבר שעדין לא עברתי את החצי. הספר לא כתוב רע, מקמרטרי משתמש בחמרים חזקים, ואוגסטוס מקריי הוא הקוּל בגברים, ללא כל ספק. אלא מאי? או.. הבעיה הרצינית היא, לדעתי הלא נחשבת, שהספר נופל בין הכסאות. הוא מערבון, עם חומרים של מערבון, סצינות של מערבון, שפה של מערבון וגיאוגרפיה של מערבון, אבל הוא רץ על הכרטיס של "תיאור המערב הפרוע כפי שהיה באמת" ושוכח שלא כל מה שהיה באמת, מעניין. הבחירה הזו הופכת את העלילה לאיטית להחריד, משעממת במקצת, (ולא יוספה, כאן אין מדובר בשיעמום משובח)ומקמרטרי לא מצליח לספק הצדקה לעניין הזה. תראו לדוגמה איזה צימעס רעיוני עושה ורגס יוסה מהחומרים ההיסטוריים ב"מלחמת סוף העולם". תחשבו על הבורשט הפסיכולוגי שג'וזף קונראד רוקח מחיי הימאים בלורד ג'ים (הודעה ממש בקרוב) ועוד יותר בלב המאפלייה. תיזכרו בטשולענט הסאטירי המטורף שהלר מגיש במילכוד 22, ותבינו לכמה כיוונים הסיפור של יונה בודדה היה יכול ללכת. למרבה הדאבה, הוא לא פונה לאף אחד מהנתיבים האלה, ומשאיר אותנו עם סאגה חסרת בשר - וזה ממש מתמיה בסיפור שמשתתפות בו כל כך הרבה פרות - שבורחת מלתאר את הגיבורים שלה כהירואיים וגדולים מהחיים, אבל לא מספקת אלטרנטיבה אמיתית למערבון הקלאסי.פה ושם מקמרטרי רומז על אפשרויות מפתות: בקטע אחד למשל, אוגוסטוס מתייחס לעובדה (הלגמרי בנאלית היום) שהאינדיאנים התייחסו לאדמה טוב בהרבה מהמתיישבים הלבנים שנישלו אותם ואומר (בערך, לא בא לי לחפש את המקום): "יכול להיות שנלחמנו כל הזמן בשביל הצד הלא נכון"? בהזדמנות אחרת גאס מציע ללורנה לחשוב על עצמה כעל לקוח שבא לזונה שהוא גבר. בשני המקרים הרעיון המבורך של היפוך היוצרות נשאר תלוי באוויר, והעלילה חוזרת חיש קל למיינסטרים המערבוני-גברי-לבן-אמריקאי. על חוסר הבשר, מקמרטרי מחפה בשפע של התפייטויות ותיאורים אווירתיים, שאותי באופן אישי הצליחו לעייף לגמרי. יכול להיות שעוד אחזור לחלק השני של הספר (מה שאומר שהוא לא כ"כ רע) אבל זה יקח עוד זמן, ואורגזמה מהעניין הזה כנראה כבר לא תצא לנו. לסיכום: יונה בודדה, כנראה ספר מומלץ לאנשים שהם לא אני. וכמובן: מה יקרה ומה יחלוף שואלים הכתבים כשלאורך כביש החוף מתייצבים החצבים שלוםשלום רחל * מה יש? מה שמותר לארנון וגנקל ודני ומיכל מותר גם לי. אמא היא מה שאני אומרת שהיא אמא (רק אל תספרו את זה לאמא שלי).
באמת, למה לא?
מכיוון שרחלי עבדה כל כך קשה וכל כך יפה יצאה לה ההודעה, אני, בלי שמץ של נקיפות מצפון (מה זה אני שואל ובצדק) מעתיק חלקים נבחרים מההודעה שלה.
את בני הגוונים המינוריים הניתנים לשינוי, אשים בתוך סוגריים רבועות, ואת החלקים איתם אין לי שום בעיה, אותיר על כנם, ככתבם וכלשונם.
שתיים שלוש:
הנה היא באה: אם ההודעות* שתפתח את הפתיל שכולכן חיכיתן לו. קונטרברסיה שכמותה לא נראתה על מסכינו למן הפתילים של מרד הנפ... (שקט, ג'יני, לבקבוק ומייד!)
ובכן, הגעתי לעמודה ה-400 וקצת של היונה הבודדה. אם תשאלו אותי, הספר היה צריך להיגמר כבר, אך מסתבר שעדין לא עברתי את החצי. הספר לא כתוב רע, מקמרטרי משתמש בחמרים חזקים, ואוגסטוס מקריי הוא הקוּל בגברים, ללא כל ספק.
[910 העמודים של הספר נגמרו ביומיים טרוטי עיניים, ובסיומם נאנחתי: "אין עוד?"]
אלא מאי? או..
הבעיה הרצינית היא
[מעלתו הגדולה של הספר],
לדעתי הלא נחשבת, שהספר נופל בין הכסאות. הוא מערבון, עם חומרים של מערבון, סצינות של מערבון, שפה של מערבון וגיאוגרפיה של מערבון, אבל הוא רץ על הכרטיס של "תיאור המערב הפרוע כפי שהיה באמת" ושוכח שלא כל מה שהיה באמת, מעניין.
[ומוכיח, שכל מה שהיה באמת, מאוד מאוד מעניין, אותנטי ומרתק]
הבחירה הזו הופכת את העלילה לאיטית להחריד,
[איטיות נפלאה של העלילה {דיויד לינץ' על מכסחת הדשא}]
משעממת במקצת, (ולא יוספה, כאן אין מדובר בשיעמום משובח)ומקמרטרי לא מצליח לספק הצדקה לעניין הזה.
[נהדר ומענג, ומקמרטרי, למזלו ולמזלנו של מיכל ושלי, לא צריך לחפש הצדקה לשום fucking דבר, רק להמשיך לכתוב ולכתוב עוד ועוד מהדבר המשובח הזה]
למרבה הדאבה, הוא לא פונה לאף אחד מהנתיבים האלה, ומשאיר אותנו עם סאגה חסרת בשר - וזה ממש מתמיה בסיפור שמשתתפות בו כל כך הרבה פרות - שבורחת מלתאר את הגיבורים שלה כהירואיים וגדולים מהחיים, אבל לא מספקת אלטרנטיבה אמיתית למערבון הקלאסי.
[ומספקת אלטרנטיבה אחול מניוקי למערבון הקלאסי]
פה ושם מקמרטרי רומז על אפשרויות מפתות:
[לאורך כל הספר מפתה אותנו מקמרטרי באפשרויות שונות, דרכי מחשבה חדשות, פתיחות ומקוריות]
בקטע אחד למשל, אוגוסטוס מתייחס לעובדה (הלגמרי בנאלית היום) שהאינדיאנים התייחסו לאדמה טוב בהרבה מהמתיישבים הלבנים שנישלו אותם ואומר (בערך, לא בא לי לחפש את המקום): "יכול להיות שנלחמנו כל הזמן בשביל הצד הלא נכון"? בהזדמנות אחרת גאס מציע ללורנה לחשוב על עצמה כעל לקוח שבא לזונה שהוא גבר. בשני המקרים הרעיון המבורך של היפוך היוצרות נשאר תלוי באוויר, והעלילה חוזרת חיש קל למיינסטרים המערבוני-גברי-לבן-אמריקאי.
על חוסר הבשר,
[בנוסף לאסאדו-סינטה-קישקעס, דליקטס אה-לה מקמרטרי]
מקמרטרי מחפה בשפע של התפייטויות ותיאורים אווירתיים, שאותי באופן אישי [את אהובתי רחל בי"ת שלוש נקודות] הצליחו לעייף לגמרי. יכול להיות שעוד אחזור לחלק השני של הספר (מה שאומר שהוא לא כ"כ רע) אבל זה יקח עוד זמן, ואורגזמה מהעניין הזה כנראה כבר לא תצא לנו.
[ "לנו", זאת אומרת,לרחל בי"ת ולכל אותם שבגוף שלישי, אותם בדרך כלל או באופן חד פעמי, בוחרת רחל בי"ת לצרף אל האג'נדה השיאית מבחינה מגדרית שלה. אני ומיכל בי"ת,anyway, חווינו את אחד הזיונים היותר טובים שלנו מזה שנים]
לסיכום: יונה בודדה, כנראה ספר מומלץ לאנשים שהם לא אני.
[I rest my case]
באהבה ובידידות, א. הקטן,
שבמו אצבעותיו המגוידות, שרף את אחרון הקשרים החברתיים שעוד נותרו לו.
שלומשלום.
אבל למה ספר צריך או להביע ביקורת או להיות הרפתקני
אפילו אם הוא מערבון ! אפילו אם הוא לא מערבון מיתי אלא ריאליסטי ? למה ? למה אי אפשר לזרום בקצב של החום והאבק עם העלילה והסיפור, להכיר לאט לאט את הדמויות מתוך מעשיהן ותגובותיהן ולא מתוך תיאורים או נאומים, להשתלב באוירה של מה שהיה שם ולהכיר דמויות ייחודיות, שלאו דווקא מילאו את המערב הפרוע, אלא פשוט היו אנשים חד פעמיים עם חיים חד פעמיים משלהן ? וכל מה שתיארת רחלינקה, הדמויות שנקבת בשמן, הן ממש באמת לא אלו שאני זוכרת מהספר. כן אוקי, קול וספון, בסדר. אבל מה עם ניוט? ומה עם האחים הגרמנים? ומה עם לורנה וגם איך-יכולתי-לשכוח-את-השם-שלה, ההיא של מקריי. וכן יש ביקורת מרומזת, אבל לא צריך בהכרח לפתח אותה. כי מקריי לא בהכרח פיתח אותה. זה הוא. מדבר הרבה וחי בשלום עם האי-מושלמות. ואם תקראי עד הסוף אז תראי איך הדברים עובדים אצלו. אני לא רוצה לקלקל ;-) ואני חוזרת ואומרת, זה כנראה ענין של טעם כי אוירה זה אחד הדברים שאו שאוהבים או שלא ראו מקרה הבננה :-) may the schwartz be with you מיכל (מלשות דני, אוהבים אותך הרבה)
ללקק את ההודעה.
אני מורח כל אות בהודעה של מיכל בדבש ומלקלק את המסך שלי בלשון רוטטת.
ספר, גבירותי ורבותי, סליחה על הישירות, ותודה לאל לפתיל הזה, שאיפשר לי סוף כל סוף לצאת מן הארון, ובכן רבותי, ספר הוא בהגדרה, מלכתחילה, עד לסוף ותמיד יהיה, שום דבר חוץ מ good time.
לא מוכיח ולא מנגיד ולא מעמת ולא כלום.
או במילים אחרות, נא לקרוא את התגובה של מיכל.
ארנון, אפשר להכניס את ההודעה שלך לארכיון ?
אם כבר, אפשר להכניס א ו ת י לארכיון ושיהיה פה קצת שקט.
מחק את המיותר.
אז למה לא?
הנה היא באה: אם ההודעות* שתפתח את הפתיל שכולכן חיכיתן לו. קונטרברסיה שכמותה לא נראתה על מסכינו למן הפתילים של מרד הנפ... (שקט, ג'יני, לבקבוק ומייד!) ובכן, הגעתי לעמודה ה-400 וקצת של היונה הבודדה. אם תשאלו אותי, הספר היה צריך להיגמר כבר, אך מסתבר שעדין לא עברתי את החצי. הספר לא כתוב רע, מקמרטרי משתמש בחמרים חזקים, ואוגסטוס מקריי הוא הקוּל בגברים, ללא כל ספק. אלא מאי? או.. הבעיה הרצינית היא, לדעתי הלא נחשבת, שהספר נופל בין הכסאות. הוא מערבון, עם חומרים של מערבון, סצינות של מערבון, שפה של מערבון וגיאוגרפיה של מערבון, אבל הוא רץ על הכרטיס של "תיאור המערב הפרוע כפי שהיה באמת" ושוכח שלא כל מה שהיה באמת, מעניין. הבחירה הזו הופכת את העלילה לאיטית להחריד, משעממת במקצת, (ולא יוספה, כאן אין מדובר בשיעמום משובח)ומקמרטרי לא מצליח לספק הצדקה לעניין הזה. תראו לדוגמה איזה צימעס רעיוני עושה ורגס יוסה מהחומרים ההיסטוריים ב"מלחמת סוף העולם". תחשבו על הבורשט הפסיכולוגי שג'וזף קונראד רוקח מחיי הימאים בלורד ג'ים (הודעה ממש בקרוב) ועוד יותר בלב המאפלייה. תיזכרו בטשולענט הסאטירי המטורף שהלר מגיש במילכוד 22, ותבינו לכמה כיוונים הסיפור של יונה בודדה היה יכול ללכת. למרבה הדאבה, הוא לא פונה לאף אחד מהנתיבים האלה, ומשאיר אותנו עם סאגה חסרת בשר - וזה ממש מתמיה בסיפור שמשתתפות בו כל כך הרבה פרות - שבורחת מלתאר את הגיבורים שלה כהירואיים וגדולים מהחיים, אבל לא מספקת אלטרנטיבה אמיתית למערבון הקלאסי.פה ושם מקמרטרי רומז על אפשרויות מפתות: בקטע אחד למשל, אוגוסטוס מתייחס לעובדה (הלגמרי בנאלית היום) שהאינדיאנים התייחסו לאדמה טוב בהרבה מהמתיישבים הלבנים שנישלו אותם ואומר (בערך, לא בא לי לחפש את המקום): "יכול להיות שנלחמנו כל הזמן בשביל הצד הלא נכון"? בהזדמנות אחרת גאס מציע ללורנה לחשוב על עצמה כעל לקוח שבא לזונה שהוא גבר. בשני המקרים הרעיון המבורך של היפוך היוצרות נשאר תלוי באוויר, והעלילה חוזרת חיש קל למיינסטרים המערבוני-גברי-לבן-אמריקאי. על חוסר הבשר, מקמרטרי מחפה בשפע של התפייטויות ותיאורים אווירתיים, שאותי באופן אישי הצליחו לעייף לגמרי. יכול להיות שעוד אחזור לחלק השני של הספר (מה שאומר שהוא לא כ"כ רע) אבל זה יקח עוד זמן, ואורגזמה מהעניין הזה כנראה כבר לא תצא לנו. לסיכום: יונה בודדה, כנראה ספר מומלץ לאנשים שהם לא אני. וכמובן: מה יקרה ומה יחלוף שואלים הכתבים כשלאורך כביש החוף מתייצבים החצבים שלוםשלום רחל * מה יש? מה שמותר לארנון וגנקל ודני ומיכל מותר גם לי. אמא היא מה שאני אומרת שהיא אמא (רק אל תספרו את זה לאמא שלי).
אם ההודעות ולו רק בגלל החיבור השערוריתי בין אייקון השטן לדמות האם
יקירתי המצוננת...
הלאה הפיוס!!!! הבוז למזייפות!!! הייתי ממליץ לך: א - שירפי מיד את כל קשרייך! ב - העניקי גוון מחודש לחיי המין שלך, וצבעי את התקרה בבז'!! ג - דגדגי את תאייך האפורים עד זוב סתם, ושיבושם לך ולי ולכל בית ישראל. ד - לא הייתי מפספס הזדמנות פז שכזו להתכתשות אלימה על רקע אישי. ה - עם ההדרדרות המהירה בטעמך הספרותי, עולה בעליל איכותן של הודעותיך, מה שמעורר אותי לחשוב, מאיפה אני יוצא יותר מורווח. השלב הבא הוא שתתחילי לפתח חוש הומור. רועה הצאן חומד לצון
הסר דאגה מלבך, חוּשוּמוֹר ממני והלאה (וההוכחה: התגובה שלך הצחיקה אותי) 
דבריה של רחל (הסבתא של כל ההודעות) משכנעים ביותר, אבל...
חכו חכו. עוד חצי שנה, כשאסיים את הספר, אביע את דעתי הבלתי משוחדת בסוגית "יונה בודדה". מישהו נוסף נרתם למבצע?
השתכנעתי לחלוטין ואני נושמת בהקלה: בעתת ה- 910 מאחורי, בלי אכזבות, בלי 
בלי דמי ספר-פיל ומשלוח ומע"מ, אבל פי 910 יותר זמן פנוי בשנה הקרובה.
תודה רחלי, חסכת לי עוגמה או שתיים.
ולא זו בלבד, אלא שאני כל כך סומכת על ומזדהה עם ההודעה שלך,
שנדמה לי, ובעצם אני די בטוחה, שכתבתי אותה בעצמי
אחרי 400 עמודי יונה בודדה.
כלומר קראתי חצי ספר, וזה הישג לא מבוטל בשבילי.
האמת היא שאין לי ספק בכך.
האמת היא שלא הייתי מחזיקה מעמד מעבר ל- 50 עמ'.
מקסימום 80.
האמת היא שההודעות על יונה בודדה הן הדבר האמיתי
ומי צריך ספר כשיש אמא.
ועוד אמא.
ועוד אמא
עבור לעמוד
,
