במדור ספרים במעריב של היום מצאה דפנה קודיש איזה שהוא קשר בין ספורו של אוסקר ויילד הרוח
מטירת קנטרוויל לבין היצירה סיר גאווין והאביר הירוק, שהיא כפי שמגדירה אותה הכותבת "רומנסה בת המאה הארבע עשרה..... שבמרכזה אביר על טבעי ששם את ראשו הכרות וממשיך להלחם. בהמשך הפיסקא טוענת גב. דפנה קודיש כי אוסקאר ויילד שובר את אותה מסורת אנגלית של ספורים גוטיים ומוצא את הפתרון באהבה
באותו עיתון במדור תרבות יש ראיון עם סטיבן שפילברג לגבי סרטו החדש IA. הסרט דן בבינה מלאכותית . והפתרון? או חוסרו נעוץ שוב באהבה.
לא יודעת למה, אבל לדעתי יש פה איזה שהוא תהליך שבמידה כזו או אחרת מתחיל בסיר גאווין ומסתיים בשפילברג. משהוא שמתחיל עם ספור על טבעי ומסתיים (?) בשלוב של טבעי ולא טבעי כאחד.
מה דעתכם הגזמתי?
שבת שקטה
חגית
ש-לום חגית. לא הגזמת, אבל גם לא דייקת בהבאת דברי המבקרת, ומשהו על "שליחות קטלנית 2"
שבירת המסורת, כמו שמתארת אותה המבקרת, אינה בפיתרון, שאהבה עזה ממוות, אלא בדרך שויילד מטפל בעל-טבעי ובז'אנר הסיפור הגותי: "ויילד שובר את המסורת הזו בהומור הייחודי שלו ובאמפתיה הגדולה לרוח", כך כתוב בביקורת. למעשה, הסיפור של ויילד הוא פארודיה על סיפור גותי, פארודיה מוצלחת מאוד, משום שדיירי הטירה החדשים הם אמריקאים מעשיים, תכליתיים ועם אפס מסורת ותרבות. ויילד לועג כאן גם לאמריקאים, ש"התרבות" שלהם כ"כ חומרית (=כסף ויחס רכושני לנכסים תרבותיים ולעתיקות), אבל גם לבריטים "הרוחניים", המתרפקים על גדולת העבר ועל מסורת ואסתטיקה, שאין בהן כל ממש בעולם מודרני. עד כאן שבירת מסורת הסיפור הגותי והעל-טבעי.
אשר לאהבה ולרגשות, למרות שהמבקרת לא עמדה על כך, התיזה שהצגת, תוך קישור לסרט של ספילברג, היא נכונה, אבל היא מאפיינת את ההתבוננות האנושית בעל-טבעי עוד מימי המיתוס. המיתוסים הם השלכה של מה שהעסיק את המין האנושי, ולכן לאלי האולימפוס יש רגשות, אהבות ושנאות כמו לבני-אדם, אבל בעוצמות גדולות יותר. אחד האלמנטים החוזרים ומופיעים בסיפורים מודרניים על רובוטים ואנדרואידים הוא, שלמרות שהם נבדלים מבני-אדם בכך שאין להם רגשות, יש להם בכל זאת רגשות, ובמהלך הסיפור הם נעשים אנושיים יותר, משום שהם מצליחים לחוות אהבה או לפחות להבין מהי אהבה באופן שכלי (מעניין מאוד טיפולה של מרי שלי ב"פרנקנשטיין" בנושא זה). וברגע שהם מגיעים לכך הם מאבדים משהו מהעליונותם והעוצמם, אבל זוכים במשהו הרבה יותר חשוב (בעינינו, כמובן) - ברגשות אנושיים, שהאהבה היא המרכזית שבהם.
ב"שליחות קטלנית 2" שווארצנגר הוא מכונה דמויית אדם, שאינה מסוגלת לבכות. אבל מה קורה לו במהלך הסרט? - הוא נעשה אנושי ומצליח להפנים מהן רגשות. כשאנחנו, הצופים, רואים אותו מקריב את עצמו ויורד ללבה הרותחת, לבנו יוצא אליו.
