מדוע סופרים אינם מתלהבים מ"מכווצי המוחות" (שרינקים בלעז)? האם זה נכון והאם זה נורא

כך מניחה מיכל בפתיל למטה, ונדמה לי שהיא צודקת. האם זה משום שסופרים סבורים שהם מבינים את נפש האדם טוב יותר מן הפסיכולוגים? האם בגלל שהסופרים אוהבים אותנו קצת קוקואים, כי הקוקואים יותר מעניינים ויותר אותנטים? האם בגלל שהסיטואציה פציינט-מטופל מגרה את חוש ההומור של הסופר? האם בגלל הספקנות המולדת של הסופר, שסבור כי מעוות לא יוכל לתקון? האם בגלל קינאה במשכורתם השמנה של השרינקים ובשאר טובות הנאה שהם מפיקים מעיסוקם? האם בגלל הפסבדו-מדעיות שבמקצוע השרינקאות? האם בגלל ניסיון אישי מר בטיפולים שכשלו? האם בגלל חייהם לצד בן/בת הזוג העוסקים ברפואת הנפש? האם... טוב, נגמרו לי הרעיונות. בכל אופן, אני מציעה שנלבן את הסוגיה הנ"ל, כמובן בעזרת דוגמאות עסיסיות. את אחת ההתקפות הארסיות על הפסיכולוגיה מצאתי ברומאן האוטוביוגרפי של פנחס שדה "החיים כמשל". זהו קטע ארוך, שאצטט רף חלק ממנו, ועניינו ביקורו של פנחס הקטן, שהיה ילד "קשה חינוך", בתחנת ייעוץ פסיכולוגי וביקורו של פסיכולוג בבית הוריו: "אני זוכר את ביקורי במוסד ההוא, את הצפיה בחדר-ההמתנה, בין ילדים אחרים שהובאו - עקב היותם לא נוחים להתרועע, או חולמניים, או פרועים, ילדים שהיו שקועים בתוך עולמם הפנימי המסובך והמסתורי, - להיות מסורים להצקותיהם של כמה פקידים ו'רופאים'; ואני זוכר איך הוכנסתי לחדר אחד ושם נתנו לפני מיני שאלות ותשבצים, ועל פי תשובתי ביקשו סכלים אלה (אילו העמידוני לפני הברירה להיות פסיכולוג או להיות משוגע, לא הייתי מהסס אף כהרף-עין לבחור באפשרות השנייה) לשקול את שכלי ולתת לו ציון ומספר, כאילו היה זה שק קמח; ואני זוכר את ביקורו של 'הפרופסור'. פרופסור זה (שמו היה שניאורמן, או שניידרמן) היה אחד השוטים הכי גדולים שפגשתי מימי, וסהדי במרומים כי, לצערי, לא מעט שוטים פגשתי. [...] הוא היה איש בא בימים, כרסתן, משופם, שמאחורי משקפיו נצנצו בנצנוץ חריף ובלתי נעים עיניו הקרות כמלפפון. (פעם קראתי באיזה מקום שהמלפפון קר תמיד במעלה אחת מן הטמפרטורה שמסביבו.) אני נשאתי את מבטי מעל הספר, והוא, בראותו אותי, צעק: מה אתה שוכב כמו נבלה סרוחה? עד מתי תקרא ותקרא". הגענו לנושא הקריאה, שהוא נושא רגיש בפורום, ובנקודה קריטית זו, מבחינת הגיבור ומבחינתנו, נעצור.

ויש גם את הפסיכיאטר במלכוד 22

אבל למה זה משנה בעצם? גם אנשים רגילים לא תמיד אוהבים פסיכיאטרים או פסיכולוגים. למה שהדעה של סופרים על שרינקים תהיה אחרת מאשר של אנשים רגילים? יש בזה אותו הגיון כמו לשאול האם כל הסופרים שמאלנים.

זה חשוב משום שספרות משמרת ומנציחה בצורה מורכבת דימויים חברתיים-תרבותיים

למשל, טקסטים ספרותיים מלמדים אותנו מה היה הדימוי של היהודי במאה ה-19, הן בקרב האינטליגנציה והן בקרב ההמונים. הספרות לא מבטאת כמובן רק את דעתו של הסופר, אלא קשת רחבה של דיעות, שעם חלק מהן הסופר מזדהה. היא (ותחומי אמנות נוספים) גם מטפלת בדימויים האלה בצורה מורכבת קצת יותר מן האופן הסטריאוטיפי שבו הם נתפסים בחיי היומיום, וגם נותנת לדימויים הללו ביטוי אמנותי מרתק ומגוון. מעניין למשל לבדוק באיזו מידה מקצינה הספרות את דמותו של הפסיכולוג ונוטה לעצב אותו כ"פסיכי" בעצמו (חניבעל הקניבל, למשל, הוא פסיכולוג מזהיר...).

מדוע סופרים אינם מתלהבים מ"מכווצי המוחות" (שרינקים בלעז)? האם זה נכון והאם זה נורא

כך מניחה מיכל בפתיל למטה, ונדמה לי שהיא צודקת. האם זה משום שסופרים סבורים שהם מבינים את נפש האדם טוב יותר מן הפסיכולוגים? האם בגלל שהסופרים אוהבים אותנו קצת קוקואים, כי הקוקואים יותר מעניינים ויותר אותנטים? האם בגלל שהסיטואציה פציינט-מטופל מגרה את חוש ההומור של הסופר? האם בגלל הספקנות המולדת של הסופר, שסבור כי מעוות לא יוכל לתקון? האם בגלל קינאה במשכורתם השמנה של השרינקים ובשאר טובות הנאה שהם מפיקים מעיסוקם? האם בגלל הפסבדו-מדעיות שבמקצוע השרינקאות? האם בגלל ניסיון אישי מר בטיפולים שכשלו? האם בגלל חייהם לצד בן/בת הזוג העוסקים ברפואת הנפש? האם... טוב, נגמרו לי הרעיונות. בכל אופן, אני מציעה שנלבן את הסוגיה הנ"ל, כמובן בעזרת דוגמאות עסיסיות. את אחת ההתקפות הארסיות על הפסיכולוגיה מצאתי ברומאן האוטוביוגרפי של פנחס שדה "החיים כמשל". זהו קטע ארוך, שאצטט רף חלק ממנו, ועניינו ביקורו של פנחס הקטן, שהיה ילד "קשה חינוך", בתחנת ייעוץ פסיכולוגי וביקורו של פסיכולוג בבית הוריו: "אני זוכר את ביקורי במוסד ההוא, את הצפיה בחדר-ההמתנה, בין ילדים אחרים שהובאו - עקב היותם לא נוחים להתרועע, או חולמניים, או פרועים, ילדים שהיו שקועים בתוך עולמם הפנימי המסובך והמסתורי, - להיות מסורים להצקותיהם של כמה פקידים ו'רופאים'; ואני זוכר איך הוכנסתי לחדר אחד ושם נתנו לפני מיני שאלות ותשבצים, ועל פי תשובתי ביקשו סכלים אלה (אילו העמידוני לפני הברירה להיות פסיכולוג או להיות משוגע, לא הייתי מהסס אף כהרף-עין לבחור באפשרות השנייה) לשקול את שכלי ולתת לו ציון ומספר, כאילו היה זה שק קמח; ואני זוכר את ביקורו של 'הפרופסור'. פרופסור זה (שמו היה שניאורמן, או שניידרמן) היה אחד השוטים הכי גדולים שפגשתי מימי, וסהדי במרומים כי, לצערי, לא מעט שוטים פגשתי. [...] הוא היה איש בא בימים, כרסתן, משופם, שמאחורי משקפיו נצנצו בנצנוץ חריף ובלתי נעים עיניו הקרות כמלפפון. (פעם קראתי באיזה מקום שהמלפפון קר תמיד במעלה אחת מן הטמפרטורה שמסביבו.) אני נשאתי את מבטי מעל הספר, והוא, בראותו אותי, צעק: מה אתה שוכב כמו נבלה סרוחה? עד מתי תקרא ותקרא". הגענו לנושא הקריאה, שהוא נושא רגיש בפורום, ובנקודה קריטית זו, מבחינת הגיבור ומבחינתנו, נעצור.

מה זה נורא - נוראי!

רעיון יש לי, בגדר השערה או ניחוש בעלמא הפסיכולוגיה מגדירה מצב נפשי לא טוב, כלומר, היא קובעת שדכאון הוא מחלה (בין השאר). במשך מאות שנים הסופרים הגדירו אנשים בעלי לב-רגיש, אנשים בעלי תפיסה חדה של המציאות, כאנשים שבולטים מעבר לכלל, מוצלחים יותר. הפסיכולוגיה באה במעין מעשה "קארמה פוליס" שכזה וקבעה שלא רק שהם פחות מוצלחים אלא שהם צריכים עזרה. הפסיכולוגיה שואבת את הכח שלה מההכללה ולכן גם התפתחה רק בעידן המודרני כשיש את היכולת להסתכל על התמונה הגדולה. לעומתה הספרות מתרכזת בראיה המצומצמת מאוד של הפרט והסביבה הישירה שלו. כל אחד גורם לשני להראות פאטתי (הספרות על הפסיכולוגיה ולהפך) אנקדוטה על פרויד (אם אני מצוטט נכון מסרט תעודי שראיתי פעם): סלבדור דאלי (סוריאליסט) העריץ את פרויד ובכלל את הפסיכולוגיה. כל חיו חיכה לפגישה עם הפסיכולוג הגדול. וכשהגיע היום חידד את השפם המתעגל שלו, מתח ריסים, ולקח מאמר שכתב (על פסיכולוגיה) כדי להראות אותו לדר' המכובד. כשהגיע למשרדו של פרויד, נבוך ונרגש, גםגם שלום בווינאית, שיחת חולין קצרה, ואז ביקש לתת לפרויד את המאמר שהביא לקריאה. אלא מה, פרויד באותו זמן התעמק בציור של דאלי שהיה מונח לפניו הוא הסתכל בתמונה וסינן כמה מחשבות לכיוון צוויג (סטפן) שישב לשמאלו ושוב פנה לציור. סלבדור דאלי, לא רצה לפספס את ההזדמנות ושוב ניסה לדחוף את המאמר אל מול פניו של המכווץ. ופרויד מצדו מלמל מחמאה וחזר לעיין בציור שעניין אותו מאוד (הרי בסופו של דבר דאלי היה צייר) אחרי כמה זמן שבו הריקוד הקטוע הנ"ל התקיים שפמו של דאלי החל להתגלגל יותר ויותר ואגלי-זיעה בצבצו על מצחו, פתאום נעמד ואמר בכעס: דר' יקר, אם אתה לא תקרא את המאמר שלי עכשיו, אני מסתלק! ופרויד לחש לצוויג: איזה ארכיטייפ ספרדי. אני כבר אמרתי שלדעתי הפסיכולוגיה צריכה לצאת מחוץ לחוק. דוגמא לפסיכולוג נפלא יש בספר שכתבתי עליו לא מזמן - תפוס את היום /של סול בלו. שם הפסיכולוג דר' טמקין, מוצג כמי שמשתמש בסיפורים שמספרים לו הקליינטים כדי לדון בפילוסופיה עם חבר, בנוסף, הוא מתואר כמי שספק דוקטור ספק לא. ספק אם הוא דובר אמת אם לא. רק כדי לכתוב את האנקדוטה כתבתי את כל ההודעה הזו

זה חשוב משום שספרות משמרת ומנציחה בצורה מורכבת דימויים חברתיים-תרבותיים

למשל, טקסטים ספרותיים מלמדים אותנו מה היה הדימוי של היהודי במאה ה-19, הן בקרב האינטליגנציה והן בקרב ההמונים. הספרות לא מבטאת כמובן רק את דעתו של הסופר, אלא קשת רחבה של דיעות, שעם חלק מהן הסופר מזדהה. היא (ותחומי אמנות נוספים) גם מטפלת בדימויים האלה בצורה מורכבת קצת יותר מן האופן הסטריאוטיפי שבו הם נתפסים בחיי היומיום, וגם נותנת לדימויים הללו ביטוי אמנותי מרתק ומגוון. מעניין למשל לבדוק באיזו מידה מקצינה הספרות את דמותו של הפסיכולוג ונוטה לעצב אותו כ"פסיכי" בעצמו (חניבעל הקניבל, למשל, הוא פסיכולוג מזהיר...).

אני בכלל לא חושב שסופרים לא אוהבים פסיכולוגים.

הרי הדמויות האהובות ביותר על סופר הן אלה המחורבנות, כי הכי כיף לכתוב עליהן. פסיכיאטר או פסיכולוג מעצם הגדרתו הוא מקצוע שמניח קרקע נוחה להרכבתה של דמות מחורבנת או לכל הפחות מבולבלת, מפני שאלה מתעסקים בחולי נפשי. המעין-אוקסימורון הזה לא מעיד על שנאתם של סופרים לפסיכיאטרים אלא כמה קל להפוך את אלה לדמויות ספרותיות. לא צריך להיות טולסטוי בשביל לכתוב על פסיכיאטר שהוא גם מופרע, או כמו שיכתוב איזה תקצירן מקצועי, "מיקי בן יובב מחזיר את השפיות לחולי רוח - אבל מה עם קצת שפיות משל עצמו?" וגם ללגלוג הבסיסי עליהם יש יסודות בעובדה שהם לכאורה "יותר שפויים מכולם". אני עצמי, הסיפור הראשון שכתבתי - משהו מושפע עמוקות מסדרת צמרמורת - עסק בפסיכיאטר משוגע. וזה לא רק בספרות אלא גם בקולנוע - חצי מהפילם שוודי אלן ניצל הלך על שיחות פסיכולוג-מטופל - ובמידה פחותה אמנם זה נוגע לכל סוגי הרפואה. ראו לאחרונה, למשל, את הסרט הנהדר (לא איכפת לי מה יאמרו!) "דר' טי והנשים".

אתם ממש מנציחים את הסטיגמה והתשובה בגוף השאלה.

בגלל שאתם יודעים על פסיכולוגים ועל תהליכים פסיכולוגיים מהספרות אתם בזים ממש לעניין ולאנשים שעוסקים בו. בעוד שהמציאות שונה לגמרי מהמתואר בספרים, לפחות יש מציאות ששונה לגמרי (גם אם יש כמה פארשים שבגללם הספרות בכל זאת נוצרה). אני דווקא מוצאת המון הקבלה בין תהליך פסיכולוגי ובין תהליך עלילתי בספר טוב. אם כי בעיני המציאות כמובן עולה על כל דמיון. אבל נו, אני מהצד השני של המיתרס...

הי, מיכל, אני כלל לא בזה לפסיכולוגים, ופסיכולוגיה היא תחום מרתק, שגם מעשיר את הספרות

אבל בעיקר מסייע לבני-אדם להתמודד עם חייהם. יחד עם זאת, זהו תחום פרוץ מאוד לשרלטנים למיניהם, ויש כנראה יותר מדי אנשים שיחסם לפסיכולוגיה הוא יחס של שנאה-אהבה, דווקא משום שהם נזקקים לפסיכולוגים. כשנרשמתי לאוניברסיטה, רשמתי פסיכולוגיה בעדיפות שנייה (למקרה שלא יקבלו אותי לחוג לספרות... LOL הייתי תמימה להחריד).

מה זה נורא - נוראי!

רעיון יש לי, בגדר השערה או ניחוש בעלמא הפסיכולוגיה מגדירה מצב נפשי לא טוב, כלומר, היא קובעת שדכאון הוא מחלה (בין השאר). במשך מאות שנים הסופרים הגדירו אנשים בעלי לב-רגיש, אנשים בעלי תפיסה חדה של המציאות, כאנשים שבולטים מעבר לכלל, מוצלחים יותר. הפסיכולוגיה באה במעין מעשה "קארמה פוליס" שכזה וקבעה שלא רק שהם פחות מוצלחים אלא שהם צריכים עזרה. הפסיכולוגיה שואבת את הכח שלה מההכללה ולכן גם התפתחה רק בעידן המודרני כשיש את היכולת להסתכל על התמונה הגדולה. לעומתה הספרות מתרכזת בראיה המצומצמת מאוד של הפרט והסביבה הישירה שלו. כל אחד גורם לשני להראות פאטתי (הספרות על הפסיכולוגיה ולהפך) אנקדוטה על פרויד (אם אני מצוטט נכון מסרט תעודי שראיתי פעם): סלבדור דאלי (סוריאליסט) העריץ את פרויד ובכלל את הפסיכולוגיה. כל חיו חיכה לפגישה עם הפסיכולוג הגדול. וכשהגיע היום חידד את השפם המתעגל שלו, מתח ריסים, ולקח מאמר שכתב (על פסיכולוגיה) כדי להראות אותו לדר' המכובד. כשהגיע למשרדו של פרויד, נבוך ונרגש, גםגם שלום בווינאית, שיחת חולין קצרה, ואז ביקש לתת לפרויד את המאמר שהביא לקריאה. אלא מה, פרויד באותו זמן התעמק בציור של דאלי שהיה מונח לפניו הוא הסתכל בתמונה וסינן כמה מחשבות לכיוון צוויג (סטפן) שישב לשמאלו ושוב פנה לציור. סלבדור דאלי, לא רצה לפספס את ההזדמנות ושוב ניסה לדחוף את המאמר אל מול פניו של המכווץ. ופרויד מצדו מלמל מחמאה וחזר לעיין בציור שעניין אותו מאוד (הרי בסופו של דבר דאלי היה צייר) אחרי כמה זמן שבו הריקוד הקטוע הנ"ל התקיים שפמו של דאלי החל להתגלגל יותר ויותר ואגלי-זיעה בצבצו על מצחו, פתאום נעמד ואמר בכעס: דר' יקר, אם אתה לא תקרא את המאמר שלי עכשיו, אני מסתלק! ופרויד לחש לצוויג: איזה ארכיטייפ ספרדי. אני כבר אמרתי שלדעתי הפסיכולוגיה צריכה לצאת מחוץ לחוק. דוגמא לפסיכולוג נפלא יש בספר שכתבתי עליו לא מזמן - תפוס את היום /של סול בלו. שם הפסיכולוג דר' טמקין, מוצג כמי שמשתמש בסיפורים שמספרים לו הקליינטים כדי לדון בפילוסופיה עם חבר, בנוסף, הוא מתואר כמי שספק דוקטור ספק לא. ספק אם הוא דובר אמת אם לא. רק כדי לכתוב את האנקדוטה כתבתי את כל ההודעה הזו

לא רק שהוא הכי בלונדיני, הוא גם הכי חכם

מדוע סופרים אינם מתלהבים מ"מכווצי המוחות" (שרינקים בלעז)? האם זה נכון והאם זה נורא

כך מניחה מיכל בפתיל למטה, ונדמה לי שהיא צודקת. האם זה משום שסופרים סבורים שהם מבינים את נפש האדם טוב יותר מן הפסיכולוגים? האם בגלל שהסופרים אוהבים אותנו קצת קוקואים, כי הקוקואים יותר מעניינים ויותר אותנטים? האם בגלל שהסיטואציה פציינט-מטופל מגרה את חוש ההומור של הסופר? האם בגלל הספקנות המולדת של הסופר, שסבור כי מעוות לא יוכל לתקון? האם בגלל קינאה במשכורתם השמנה של השרינקים ובשאר טובות הנאה שהם מפיקים מעיסוקם? האם בגלל הפסבדו-מדעיות שבמקצוע השרינקאות? האם בגלל ניסיון אישי מר בטיפולים שכשלו? האם בגלל חייהם לצד בן/בת הזוג העוסקים ברפואת הנפש? האם... טוב, נגמרו לי הרעיונות. בכל אופן, אני מציעה שנלבן את הסוגיה הנ"ל, כמובן בעזרת דוגמאות עסיסיות. את אחת ההתקפות הארסיות על הפסיכולוגיה מצאתי ברומאן האוטוביוגרפי של פנחס שדה "החיים כמשל". זהו קטע ארוך, שאצטט רף חלק ממנו, ועניינו ביקורו של פנחס הקטן, שהיה ילד "קשה חינוך", בתחנת ייעוץ פסיכולוגי וביקורו של פסיכולוג בבית הוריו: "אני זוכר את ביקורי במוסד ההוא, את הצפיה בחדר-ההמתנה, בין ילדים אחרים שהובאו - עקב היותם לא נוחים להתרועע, או חולמניים, או פרועים, ילדים שהיו שקועים בתוך עולמם הפנימי המסובך והמסתורי, - להיות מסורים להצקותיהם של כמה פקידים ו'רופאים'; ואני זוכר איך הוכנסתי לחדר אחד ושם נתנו לפני מיני שאלות ותשבצים, ועל פי תשובתי ביקשו סכלים אלה (אילו העמידוני לפני הברירה להיות פסיכולוג או להיות משוגע, לא הייתי מהסס אף כהרף-עין לבחור באפשרות השנייה) לשקול את שכלי ולתת לו ציון ומספר, כאילו היה זה שק קמח; ואני זוכר את ביקורו של 'הפרופסור'. פרופסור זה (שמו היה שניאורמן, או שניידרמן) היה אחד השוטים הכי גדולים שפגשתי מימי, וסהדי במרומים כי, לצערי, לא מעט שוטים פגשתי. [...] הוא היה איש בא בימים, כרסתן, משופם, שמאחורי משקפיו נצנצו בנצנוץ חריף ובלתי נעים עיניו הקרות כמלפפון. (פעם קראתי באיזה מקום שהמלפפון קר תמיד במעלה אחת מן הטמפרטורה שמסביבו.) אני נשאתי את מבטי מעל הספר, והוא, בראותו אותי, צעק: מה אתה שוכב כמו נבלה סרוחה? עד מתי תקרא ותקרא". הגענו לנושא הקריאה, שהוא נושא רגיש בפורום, ובנקודה קריטית זו, מבחינת הגיבור ומבחינתנו, נעצור.

גם רופאים

אני מסכימה איתך יוספה. סופרים בדרך כלל שונאים פסיכולוגים.בדרך כלל זה בגלל שהפסיכולוגים מנסים "לתקן" את אותה מופרעות שהיא גם היחוד ולפעמים המניע ליצירה. הרבה מן הספרים הם נסיון לומר שה"מופרעות", אותה"חריגה" מהנורמה היא חיובית. אני היתי מרחיבה ואומרת שבהרבה מן הספרים יש בכלל שינאה כלפי רופאים, וכל מי שמתיימר להביא לתיקונו של הגיבור

הי, מיכל, אני כלל לא בזה לפסיכולוגים, ופסיכולוגיה היא תחום מרתק, שגם מעשיר את הספרות

אבל בעיקר מסייע לבני-אדם להתמודד עם חייהם. יחד עם זאת, זהו תחום פרוץ מאוד לשרלטנים למיניהם, ויש כנראה יותר מדי אנשים שיחסם לפסיכולוגיה הוא יחס של שנאה-אהבה, דווקא משום שהם נזקקים לפסיכולוגים. כשנרשמתי לאוניברסיטה, רשמתי פסיכולוגיה בעדיפות שנייה (למקרה שלא יקבלו אותי לחוג לספרות... LOL הייתי תמימה להחריד).

יש מספר בעלי מקצוע שחייבים להרחיק מפסיכואנליזה, מתוך דאגה לטובת האנושות

ועליהם נמנים אמנים, רופאים מנתחים, רופאי שיניים וכיו"ב מקצועות חיוניים לרוח ולגוף. הסופרים כחלק מהאמנים, צריכים לשמור על מאגר היצירתיות שלהם. אני מציעה: א. לעזוב בשקט את הסופרים, גם אם זה במחיר קריקאטוריזציה של בעלי המקצוע (ואנא, אל תערבבו רופאים, פסיכולוגים, פסיכיאטרים, פסיכואנאליסטים). הסופרים הרי יכתבו גם על נושאים אחרים. ב. וגם הניחו לרופאים המנתחים כי אנחנו צריכים אותם, הם חייבים לשמור על אישיותם כמו שהיא כדי להמשיך לעבוד במקצועם. ג. עכשיו, בסעיף זה אני נוכחת במשותף לכל מה שכתבתי: השורש נ.ת.ח. לילה טוב וחלומות (לאו דווקא נעימים, העיקר שיהיו חלומות!!!)

כל כך חולקת עלייך שלא יודעת איפה להתחיל

את יוצאת מנקודת הנחה שאם מישהו עובר טיפול האופי שלו כל כך משתנה שהוא כבר לא יכול לנתח או להיות אמן. אני יוצאת מנקודת הנחה שהוא יהיה מנתח או אמן הרבה יותר מצליח ומאושר אם הוא יעבור טיפול. זה כל כך הפוך שאפילו קשה לי להתחיל להתווכח על זה.

לא, היא יוצאת מתוך הנחה

שיוצרים, ומנתחים חיבים להשאר מופרעים (במידה כזו או אחרת) וחריגים. כך גם, קברנים, אנשי חסד של אמת, וכו. אחרת קשה להבין את נכונותם לעשות מה שהם עושים. ואולי טוב שכך.

ואני טוען שההכללות יהרגו את כולנו בסוף

אי אפשר באמת לפסוק, מה טיפול עושה לאמן. הבריאות הנפשית יכולה להועיל, להזיק, או סתם לא להשפיע. אף אחד לא באמת יודע מה היה קורה אם ואן גוך היה חי היום ומוחזק על תרופות - יכול להיות שהיינו רואים הרבה יותר יצירות גדולות, כי הוא היה נשאר בחיים יותר שנים, ויכול להיות שהרוגע והשלווה היו הורסים את האמן. שקט נפשי הביא לנו לא מעט ספרים יפים, אבל גם פצעים מדממים הביאו לנו ספרים טובים. אני נזכר במבקרת מוזיקה מהסרט התיעודי על יוקו אונו: "כבר שנים שאני מנסה להשלים בלב עם יוקו אונו. אני לא מצליחה. רק לאחרונה הבנתי למה אני לא מצליחה - כי היא שינתה את ג'ון לנון לרעה. לא כאדם, כיוצר. לפני שהוא פגש אותה, היה לו ההומור הלואיס-קרולי המשוגע שלו, שנמזג בפיוט הטהור. היא לא אהבה את ההומור המשוגע הזה - היא חשבה שהוא סתם טפשי. כך שאולי היא עשתה אותו אדם מאושר יותר, אבל גם אמן פחות". כך שלכל מטבע יש שני צדדים, וזו יכולה להיות האישה, לא רק הפסיכולוג. השאלה היא בעצם מה אושר עושה לאומנות. באשר להנצחת סטריאוטיפים על פסיכולוגים - הנצחת סטריאוטיפים, תחביב שאני מכלה בו את מיטב שעות הפנאי שלי. מומלץ בחום. ויפה שעה אחת קודם.

אפרופו ואן גוך. חדשות בעניין האין-אוזן שלו

חוקרת מסוימת טוענת, שהוא לא חתך לעצמו ת'אוזן, אלא היה זה גוגן שעשה לו את זה ואח"כ ברח מארל.

לא, היא יוצאת מתוך הנחה

שיוצרים, ומנתחים חיבים להשאר מופרעים (במידה כזו או אחרת) וחריגים. כך גם, קברנים, אנשי חסד של אמת, וכו. אחרת קשה להבין את נכונותם לעשות מה שהם עושים. ואולי טוב שכך.

תודה קיקי, הבנת היטב את הכוונתי. מיכל, צד המתרס שלך אינו זר לי.

עבור לעמוד
, ,
בחזרה לפורום
כרגע בפורום זה: אין משתמשים רשומים
עבור לפורום:
ספרים
בחר
בחר