הי, מאמינים באושר ?

גם אני גולשת מידיי פעם בפעם בפורומים, הפעם, החלטתי לשתף בסיפורי המתסכל, אך, לא לפניי שאשאל : אושר ? מהו אושר ? אחריי שנגזל בל כורח ? האם ניתן לפרוק את התסכול, הייאוש, לאחר שהאושר נגזל בל כורחינו ? הנה הסיפור : עבדנו יחד, בבנק-לאומי, ברמת-אביב בשנת 1983. ישבתי במקום כזה, שהעובדים אהבו להצטופף סביבי בהפסקות וכשלא היה להם מה לעשות. ישבתי במקום כזה, שיכולתי לראות, מי יוצא מהסניף, מי נכנס אל הסניף. קצת לפניי שעזבתי את הסניף, הגעת לעבודה בסניף. זכור לי, שעבדנו יחד מס' שבועות בלבד. עובדת שהיתה לידי, קראה בקול רם ונרגש, "תראי איזה חתיך". "תראי איזה חתיך". טבעתי בעבודה. תמיד הייתי טבועה בעבודה. הרמתי לרגע את ראשי, מעל שולחן עמוס וגדוש בניירת משעממת אימים. הסתכלתי עלייך. הסתכלת עליי. שמעת את קריאתה הרמה הנרגשת של אותה עובדת, אך, כלל לא שמת אליה לב. היית נבוך, ידייך בכיסים, פסעת לכיוון המחלקה. אני זוכרת זאת היטב, כאילו, זה ארע אתמול. היית בחור יפהפה : בלונדיני, עיניים תכולות כמו השמיים, רזה, גובהך בסביבות 1.70. עישנת המון. ממש כמו קיטור. סיגריה אחריי סיגריה. סיגריה אחריי סיגריה. חרה לי, שבחור יפהפה כמוך, מוכן להרוס את חייו, לטובת ההרס ההרסני הזה, נהגתי להעלים לך את הסיגריות והמצית לעיתים-קרובות. לא לקח לך הרבה זמן להבין מי היא זו שהעלימה את תאוותך. התנהל מרדף בכל הסניף. בכל מקום שהייתי היית אחריי. לא אחת, הייתי צריכה אישור חתימה של מנהל הסניף, היית אחריי. לא אחת, הייתי צריכה אישור חתימה של סגן המנהל, היית אחריי. לא אחת, הייתי צריכה לקחת/להחזיר חומר לארכיון, היית אחריי. "נעמי, איפוא הסיגריות שלי". "הם לא כאן". השבתי. המתנת בשקט מופתי. לא ניסית להתחיל איתי, למרות, שבחורים/גברים לא מעטים היו מנצלים זאת לטובתם, לא אחת, היינו שם לבד. המתנת בשקט מופתי, עד שאחזור למקומי, להחזיר לך את תאוותך. לעיתים, החזרתי. לעיתים, לא יודעת איך היה לי אומץ, לא החזרתי. קפצת לסופר-סל שנמצא מס' דקות הליכה מהסניף. תהיתי עם כעסת עליי, עד מהרה הבנתי, שלא. היום, אני אפילו יודעת שהבנת, שזה נבע מאיכפתיות. שהאיכפתיות נגע לליבך. נהגתי לשבת ליד עובד שישב ליידך. ישבתי במקומך עד שהופעת בשעות הבוקר. עד שחזרת מהפסקת צהריים. אמרת, לא פעם לא פעמיים, "את יכולה להמשיך לשבת". במקום לנצל זאת, טענתי טענה מטופשת, "שעליי לחזור לעבודה". לא שזה לא היה נכון, אך לצערי אני יודעת, ששטות גמורה עשיתי שלא נעניתי לבקשתך. פעם אחת, ישבתי על שולחנך. לא שמתי לב, שהגעת. ירדתי מהשולחן. נתקלתי בך. היינו במצב של פנים מול פנים. היית נבוך. חייכת. אמרת, "את יכולה להמשיך לשבת". שוב השבתי את אותה טענה מטופשת, "שעליי לחזור לעבודה". היית שקט, סגור, מופנם, רציני. בעל תוויי פנים יפות, אך, עצובות. זאת היתה הפעם האחת והיחידה שראיתיך מחייך. חיוך שהופנה אליי ! ! ! לרוע-המזל, הגעת ממש עם פתיחת הסניף כך שבכל מקרה, לא היה לי אפשרות להיענות לבקשתך. אני יודעת, אני יודעת, שזה לא תירוץ. ביום האחרון לעבודתי בסניף, קניתם לי עובדיי המחלקה מתנה למזכרת. זה היה ביום שישי בצהריים. באת לקראתי, קראת בקול ידידותי, "היי כפרה". פעם, לא היה נפוץ לכנות זה את זה כך, כפי שזה נפוץ היום. במקום להיענות לקריאה זו השתנקתי. זכור לי היטב, את זוג העיניים שאחת העובדות פתחה, בשעה שכנית אותי כך. זאת היתה אותה עובדת שקראה את קריאתה הרמה והנרגשת : "תראי איזה חתיך". "תראי איזה חתיך". לא כינית כך אף עובד/ת אחר/ת. עזבתי את הסניף. כלל לא חשבתי על התקופה שעברה עליי שם. לא הרבתי לחשוב אף על העובדים עימם עבדתי וזה כולל אותך. היתה לי ילדות לא קלה. סבלתי : הן ממשבר נישואיהם של "הוריי". לא ידעתי שקט מהו, מהרגע הראשון ש"הוריי" הביאו אותי הביתה מבית-החולים, אחריי לידתי. אני אפילו לא יכולה לכנות אל היצור הביולוגי שהוליד אותי אבא.הן מהגירושין עצמן.והן אחריי הגירושין. היצור הביולוגי שהוליד אותי עזב את הבית,כעת,הגיע תורי. נאלצתי לסבול את הטחותיה, עלבונותיה, השפלותיה של אמי. לא אחת, בנכחותו של אחי, שקטן ממני, בחמש שנים. עשתה הכל בכדיי שאתנדף מהבית כמה שיותר מהר, כשהסיבה העיקרית היתה, שהעקתי עליה כביכול מבחינה כלכלית, יותר מכל סיבה אחרת למרות, שכמה הייתי לנטל ? ! כבר מגיל קטן, עשיתי המון בייביסיטרים בבניין, מחוץ לבניין במשך כל ימות השנה.כבר מגיל קטן,עבדתי עבודות שונות, משונות אף בחופשים, בעוד שילדים אחרים, נהנים מחופשתם. את הכסף שהרווחתי, לא הוצאתי על תענוגות. את הכסף שהרווחתי, שמרתי למטרת הצורך של משפחתי ושלי. תמיד היו צוחקים עלי, איך ששמרתי את השטרות מקופלות בארנק. לצערי, רק בשלב מאוחר של החיים, אני יודעת, שהייתי קורבן שלה, שהוציאה עלי את תסכולה, בעקבות כישלון נישואיה. אמי לא הבינה, שבהתנהגותה הנבזית כלפיי, היא רק מזיקה ולא מועילה. היא ערערה את הביטחון העצמי שלי בנוגע לכל. כולל מערכות ייחסים עם גברים. היא לא ידעה, על הטראומה הנוספת שעברתי בילדותי שאף זה תרם את שלו.לא סיפרתי, כי, לא רציתי להעיק יותר משסבלנו. התחשבתי באחרים ומה יצא לי מזה ? ? ? רק הפסד ושוב הפסד ושוב הפסד ! ! ! נשאתי בשנת 85. זאת לא היתה אהבה ממבט ראשון, אבל הכל היה עדיף, מהתנהגותה הלא הוגנת של אמי כלפיי. יש לנו שניי ילדים מוכשרים כל אחד בתחומו. וקוקר ספנייאל בן 6 שנים. בעל נשמה טובה. אנחנו אוהבים אותו מאוד. אפילו הוא מזדהה עם תסכולי . . . עם התעצמות הפיגועים נזכרתי בך. זכרתי את הכל. רציתי לדעת מה קורה בחייך. מצאתי את עצמי כותבת אלייך. אך, לרוע-המזל, לא זכרתי את שמך. לצערי, אין לי זיכרון טוב לשמות אנשים, אפילו שהיה לי קשר ממשי עימם. כך, החל מסע האיתור, המפרך מ-א-ו-ד שלי. במשך 11 חודשים, לילה ויום, חיפשתי, בדקתי עד תום, הפכתי עולמות בכדיי לאתרך, עברתי ה-מ-ו-ן, השתנתי מ-א-ו-ד, את חייך היום ביקשתי ללמוד. כשהתפנית האמיתית הגיע, ממקור מוסמך, קיבלתי המון אינפורמציה אודותייך. אחד הדברים הראשונים שהתגלה לי : שיש לך בת מנישואין ראשונים שנקראת : נ ע מ י. ניסיתי לתקשר איתך. ללא הצלחה.בכל פניותיי אלייך, ניסיתי להסביר לך, את כל הנסיבות שסיכלו את הקשר בינינו. לצערי,אינך מנסה להבין את עמדתי,כפי שאני מבינה את עמדתך, למרות,שאורח החיים שלך דומה עד מאוד לאורח החיים שלי. גם עלייך עברה ילדות לא קלה. גם אתה לא זכית לאהבת הורים בילדותך. גם אתה לא זכית לאהבה אמיתית בכל מובן המילה מנשותייך. אני אפילו יודעת, שלא זכית לריקוד סולו, בחתונתך עם אף אחד מנשותייך . . . ! ! ! אותו ריקוד שפותח את ערב השמחה של הזוג הנישא. מדוע אינך מתעקש לנסות להבין, שכמו שעל חייך לא היה שליטה, כך, גם על חיי לא היה שליטה ? ? ? מדוע אתה מתכחש ? ? ? מדוע אתה מתחמק ? ? ? זאת לא חוכמה לעשות כן, במכתב, או, בטל'.ממה אתה חושש ? ? ? לא נתתי לך ש-ו-ם סיבה לכך ! ! ! אני יודעת היטב, באיזה זיכרון ניחנת. אני יודעת היטב, שיש לך זיכרון בלתי רגיל ! ! ! זכורים לי היטב, מבטייך כשניפגשנו באקראי בשנת 1997, ליד בניין מגוריו/מרפאתו, של אביך. לא הסרת את מבטייך ממני לכל אורכו של הרחוב עד שנכנסת לבניין של אביך. מדוע שתקת ? ? ? למה לא אמרת דבר ? ? ? בטח היית המום, לפגוש אותי, לפתע פתאום מאמצע שום-מקום, אחריי שנים רבות שחלפו מאז. למה נתת לי לתהות על קנקנו של עניין ? ? ? זכור לי היטב, כשחזרתי הביתה, לא הבנתי, מדוע כה בחנת אותי ? ? ? היום אני מבינה גם מבינה ! ! ! זה היית א-ת-ה בכבודך ובעצמך ! ! ! אמנם, אני זוכרת היטב את דמותך החיצונית. אך, זה היה בחושך. לצערי, ראייתי לא טובה בחושך. ניסיתי להסביר לך אף זאת, לצערי, לא ניראה לי, שאתה מגלה הבנה, דווקא א-ת-ה . . . ! ! ! אתה בוודאי זוכר גם את התרגיל המחוכם שעשיתי לך קצת אחריי ראש-השנה . . . לצערי, לא הזדמן לי : להיות בזרועותייך. לחוש את שפתייך. לחוש כל מגע שלך. אך, רוצה שתדע, שמקום חם ב-ל-י-ב-י ת-מ-י-ד שמור בשבילך ! ! ! מלאת תקווה יום אחד לראותך ! ! ! עמוק, בתוך ליבי אני יודעת, שיבוא יום, במוקדם או במאוחר, אנחנו ניפגש . . . זאת לא בגלל פנטזיה רומנטית אלא, תחושת בטן חזקה, כמו שכל אחת ואחד מרגיש לעיתים. ת-ו-ד-ה על תשומת הלב. אשמח לכל תגובה, עיצה, חיזוק, לה אני זקוקה.

וואו, איזה סיפור

אחרי סיפורים כאלו אני בד"כ ספיצ'לס, לא יודע מה לאמר, קצת נבוך מסיפור החיים המחוספסים האלו שלך. בדבר אחד בטוח, מי שחוויות הילדות לא שפרו עליו - מוכן טוב יותר, ומיטיב להעריך את החיים. לא סיפרת על יחסיך עם בעלך. האם הם טובים? מספקים? האם הוא חבר טוב? למה בעצם את לא מרפה ממנו? משחררת.. אני מבין שיש חלק חסר בפזל החיים שלך, אבל האם את לא פוגעת בעצמך בעצם הנעילה?

יש דברים שעדיף לשכוח....

יותר מכל זה נשמע לי כמו "חיזור גורלי" משהו שאנו הגברים פוחדים ממנו יותר מכל דבר. ================ עזבי נעמי ,נגמר.. עברו שנים ומה שמנקודת ראותך נראה כמו פספוס גדול, מבחינתו היה אנקדוטה שולית. עזבי נעמי..הוא נשוי ואת גם וזו ,זו מערבולת רעה. תרדי מזה ,ואם לא בשבילו.. לפחות בשבילך.

וואו, איזה סיפור

אחרי סיפורים כאלו אני בד"כ ספיצ'לס, לא יודע מה לאמר, קצת נבוך מסיפור החיים המחוספסים האלו שלך. בדבר אחד בטוח, מי שחוויות הילדות לא שפרו עליו - מוכן טוב יותר, ומיטיב להעריך את החיים. לא סיפרת על יחסיך עם בעלך. האם הם טובים? מספקים? האם הוא חבר טוב? למה בעצם את לא מרפה ממנו? משחררת.. אני מבין שיש חלק חסר בפזל החיים שלך, אבל האם את לא פוגעת בעצמך בעצם הנעילה?

ומה לא..

ליזום??? למה לחכות שהוא יזום? הרי הוא ביישן, לא?? אם חשוב לך קחי יזמה, אבל זיכרי למה זה עשוי להוביל...

הי שוב

לא בטוח שזה נגמר . . . ! ! ! את האינפורמציה שקיבלתי, קיבלתי ממקור מהימן ביותר . . . ! ! ! אני יודעת, שהוא לא זכה לרומנטיקה, אהבה, אושר, משתיי הנשים להן נישא. בל נשכח, יש לו בת בכורה שנקראת כשמי . . . אני יודעת, שהוא זוכר חסד נעורים . . . ! ! ! סביר מאוד להניח,שכרגע, זה כעס שהוא מפגין כלפיי עליי . . . ! ! ! אם בצדק/אם לא בצדק. וכמו שציינתי, יש לי תחושת בטן חזקה, שעוד אפגוש אותו (עובדים על זה) . . . ! ! ! זה לא בגלל פנטזיה רומנטית שיש לי לגביו, אלא, תחושת בטן. לא היתה לי תחושת בטן כה חזקה לגביי משהו כמו במקרה הזה. אני בטוחה, שלכל אחת ואחד, יש תחושת בטן חזקה לגביי משהו מסויים. כן, אני בהחלט יודעת, למה מפגש כזה יכול להוביל. כמו שנאמר, אין לי מה להפסיד, יותר מכפי שהפסדתי . . . ושוב, תודה על תשומת הלב, על התגובות.

הי, מאמינים באושר ?

גם אני גולשת מידיי פעם בפעם בפורומים, הפעם, החלטתי לשתף בסיפורי המתסכל, אך, לא לפניי שאשאל : אושר ? מהו אושר ? אחריי שנגזל בל כורח ? האם ניתן לפרוק את התסכול, הייאוש, לאחר שהאושר נגזל בל כורחינו ? הנה הסיפור : עבדנו יחד, בבנק-לאומי, ברמת-אביב בשנת 1983. ישבתי במקום כזה, שהעובדים אהבו להצטופף סביבי בהפסקות וכשלא היה להם מה לעשות. ישבתי במקום כזה, שיכולתי לראות, מי יוצא מהסניף, מי נכנס אל הסניף. קצת לפניי שעזבתי את הסניף, הגעת לעבודה בסניף. זכור לי, שעבדנו יחד מס' שבועות בלבד. עובדת שהיתה לידי, קראה בקול רם ונרגש, "תראי איזה חתיך". "תראי איזה חתיך". טבעתי בעבודה. תמיד הייתי טבועה בעבודה. הרמתי לרגע את ראשי, מעל שולחן עמוס וגדוש בניירת משעממת אימים. הסתכלתי עלייך. הסתכלת עליי. שמעת את קריאתה הרמה הנרגשת של אותה עובדת, אך, כלל לא שמת אליה לב. היית נבוך, ידייך בכיסים, פסעת לכיוון המחלקה. אני זוכרת זאת היטב, כאילו, זה ארע אתמול. היית בחור יפהפה : בלונדיני, עיניים תכולות כמו השמיים, רזה, גובהך בסביבות 1.70. עישנת המון. ממש כמו קיטור. סיגריה אחריי סיגריה. סיגריה אחריי סיגריה. חרה לי, שבחור יפהפה כמוך, מוכן להרוס את חייו, לטובת ההרס ההרסני הזה, נהגתי להעלים לך את הסיגריות והמצית לעיתים-קרובות. לא לקח לך הרבה זמן להבין מי היא זו שהעלימה את תאוותך. התנהל מרדף בכל הסניף. בכל מקום שהייתי היית אחריי. לא אחת, הייתי צריכה אישור חתימה של מנהל הסניף, היית אחריי. לא אחת, הייתי צריכה אישור חתימה של סגן המנהל, היית אחריי. לא אחת, הייתי צריכה לקחת/להחזיר חומר לארכיון, היית אחריי. "נעמי, איפוא הסיגריות שלי". "הם לא כאן". השבתי. המתנת בשקט מופתי. לא ניסית להתחיל איתי, למרות, שבחורים/גברים לא מעטים היו מנצלים זאת לטובתם, לא אחת, היינו שם לבד. המתנת בשקט מופתי, עד שאחזור למקומי, להחזיר לך את תאוותך. לעיתים, החזרתי. לעיתים, לא יודעת איך היה לי אומץ, לא החזרתי. קפצת לסופר-סל שנמצא מס' דקות הליכה מהסניף. תהיתי עם כעסת עליי, עד מהרה הבנתי, שלא. היום, אני אפילו יודעת שהבנת, שזה נבע מאיכפתיות. שהאיכפתיות נגע לליבך. נהגתי לשבת ליד עובד שישב ליידך. ישבתי במקומך עד שהופעת בשעות הבוקר. עד שחזרת מהפסקת צהריים. אמרת, לא פעם לא פעמיים, "את יכולה להמשיך לשבת". במקום לנצל זאת, טענתי טענה מטופשת, "שעליי לחזור לעבודה". לא שזה לא היה נכון, אך לצערי אני יודעת, ששטות גמורה עשיתי שלא נעניתי לבקשתך. פעם אחת, ישבתי על שולחנך. לא שמתי לב, שהגעת. ירדתי מהשולחן. נתקלתי בך. היינו במצב של פנים מול פנים. היית נבוך. חייכת. אמרת, "את יכולה להמשיך לשבת". שוב השבתי את אותה טענה מטופשת, "שעליי לחזור לעבודה". היית שקט, סגור, מופנם, רציני. בעל תוויי פנים יפות, אך, עצובות. זאת היתה הפעם האחת והיחידה שראיתיך מחייך. חיוך שהופנה אליי ! ! ! לרוע-המזל, הגעת ממש עם פתיחת הסניף כך שבכל מקרה, לא היה לי אפשרות להיענות לבקשתך. אני יודעת, אני יודעת, שזה לא תירוץ. ביום האחרון לעבודתי בסניף, קניתם לי עובדיי המחלקה מתנה למזכרת. זה היה ביום שישי בצהריים. באת לקראתי, קראת בקול ידידותי, "היי כפרה". פעם, לא היה נפוץ לכנות זה את זה כך, כפי שזה נפוץ היום. במקום להיענות לקריאה זו השתנקתי. זכור לי היטב, את זוג העיניים שאחת העובדות פתחה, בשעה שכנית אותי כך. זאת היתה אותה עובדת שקראה את קריאתה הרמה והנרגשת : "תראי איזה חתיך". "תראי איזה חתיך". לא כינית כך אף עובד/ת אחר/ת. עזבתי את הסניף. כלל לא חשבתי על התקופה שעברה עליי שם. לא הרבתי לחשוב אף על העובדים עימם עבדתי וזה כולל אותך. היתה לי ילדות לא קלה. סבלתי : הן ממשבר נישואיהם של "הוריי". לא ידעתי שקט מהו, מהרגע הראשון ש"הוריי" הביאו אותי הביתה מבית-החולים, אחריי לידתי. אני אפילו לא יכולה לכנות אל היצור הביולוגי שהוליד אותי אבא.הן מהגירושין עצמן.והן אחריי הגירושין. היצור הביולוגי שהוליד אותי עזב את הבית,כעת,הגיע תורי. נאלצתי לסבול את הטחותיה, עלבונותיה, השפלותיה של אמי. לא אחת, בנכחותו של אחי, שקטן ממני, בחמש שנים. עשתה הכל בכדיי שאתנדף מהבית כמה שיותר מהר, כשהסיבה העיקרית היתה, שהעקתי עליה כביכול מבחינה כלכלית, יותר מכל סיבה אחרת למרות, שכמה הייתי לנטל ? ! כבר מגיל קטן, עשיתי המון בייביסיטרים בבניין, מחוץ לבניין במשך כל ימות השנה.כבר מגיל קטן,עבדתי עבודות שונות, משונות אף בחופשים, בעוד שילדים אחרים, נהנים מחופשתם. את הכסף שהרווחתי, לא הוצאתי על תענוגות. את הכסף שהרווחתי, שמרתי למטרת הצורך של משפחתי ושלי. תמיד היו צוחקים עלי, איך ששמרתי את השטרות מקופלות בארנק. לצערי, רק בשלב מאוחר של החיים, אני יודעת, שהייתי קורבן שלה, שהוציאה עלי את תסכולה, בעקבות כישלון נישואיה. אמי לא הבינה, שבהתנהגותה הנבזית כלפיי, היא רק מזיקה ולא מועילה. היא ערערה את הביטחון העצמי שלי בנוגע לכל. כולל מערכות ייחסים עם גברים. היא לא ידעה, על הטראומה הנוספת שעברתי בילדותי שאף זה תרם את שלו.לא סיפרתי, כי, לא רציתי להעיק יותר משסבלנו. התחשבתי באחרים ומה יצא לי מזה ? ? ? רק הפסד ושוב הפסד ושוב הפסד ! ! ! נשאתי בשנת 85. זאת לא היתה אהבה ממבט ראשון, אבל הכל היה עדיף, מהתנהגותה הלא הוגנת של אמי כלפיי. יש לנו שניי ילדים מוכשרים כל אחד בתחומו. וקוקר ספנייאל בן 6 שנים. בעל נשמה טובה. אנחנו אוהבים אותו מאוד. אפילו הוא מזדהה עם תסכולי . . . עם התעצמות הפיגועים נזכרתי בך. זכרתי את הכל. רציתי לדעת מה קורה בחייך. מצאתי את עצמי כותבת אלייך. אך, לרוע-המזל, לא זכרתי את שמך. לצערי, אין לי זיכרון טוב לשמות אנשים, אפילו שהיה לי קשר ממשי עימם. כך, החל מסע האיתור, המפרך מ-א-ו-ד שלי. במשך 11 חודשים, לילה ויום, חיפשתי, בדקתי עד תום, הפכתי עולמות בכדיי לאתרך, עברתי ה-מ-ו-ן, השתנתי מ-א-ו-ד, את חייך היום ביקשתי ללמוד. כשהתפנית האמיתית הגיע, ממקור מוסמך, קיבלתי המון אינפורמציה אודותייך. אחד הדברים הראשונים שהתגלה לי : שיש לך בת מנישואין ראשונים שנקראת : נ ע מ י. ניסיתי לתקשר איתך. ללא הצלחה.בכל פניותיי אלייך, ניסיתי להסביר לך, את כל הנסיבות שסיכלו את הקשר בינינו. לצערי,אינך מנסה להבין את עמדתי,כפי שאני מבינה את עמדתך, למרות,שאורח החיים שלך דומה עד מאוד לאורח החיים שלי. גם עלייך עברה ילדות לא קלה. גם אתה לא זכית לאהבת הורים בילדותך. גם אתה לא זכית לאהבה אמיתית בכל מובן המילה מנשותייך. אני אפילו יודעת, שלא זכית לריקוד סולו, בחתונתך עם אף אחד מנשותייך . . . ! ! ! אותו ריקוד שפותח את ערב השמחה של הזוג הנישא. מדוע אינך מתעקש לנסות להבין, שכמו שעל חייך לא היה שליטה, כך, גם על חיי לא היה שליטה ? ? ? מדוע אתה מתכחש ? ? ? מדוע אתה מתחמק ? ? ? זאת לא חוכמה לעשות כן, במכתב, או, בטל'.ממה אתה חושש ? ? ? לא נתתי לך ש-ו-ם סיבה לכך ! ! ! אני יודעת היטב, באיזה זיכרון ניחנת. אני יודעת היטב, שיש לך זיכרון בלתי רגיל ! ! ! זכורים לי היטב, מבטייך כשניפגשנו באקראי בשנת 1997, ליד בניין מגוריו/מרפאתו, של אביך. לא הסרת את מבטייך ממני לכל אורכו של הרחוב עד שנכנסת לבניין של אביך. מדוע שתקת ? ? ? למה לא אמרת דבר ? ? ? בטח היית המום, לפגוש אותי, לפתע פתאום מאמצע שום-מקום, אחריי שנים רבות שחלפו מאז. למה נתת לי לתהות על קנקנו של עניין ? ? ? זכור לי היטב, כשחזרתי הביתה, לא הבנתי, מדוע כה בחנת אותי ? ? ? היום אני מבינה גם מבינה ! ! ! זה היית א-ת-ה בכבודך ובעצמך ! ! ! אמנם, אני זוכרת היטב את דמותך החיצונית. אך, זה היה בחושך. לצערי, ראייתי לא טובה בחושך. ניסיתי להסביר לך אף זאת, לצערי, לא ניראה לי, שאתה מגלה הבנה, דווקא א-ת-ה . . . ! ! ! אתה בוודאי זוכר גם את התרגיל המחוכם שעשיתי לך קצת אחריי ראש-השנה . . . לצערי, לא הזדמן לי : להיות בזרועותייך. לחוש את שפתייך. לחוש כל מגע שלך. אך, רוצה שתדע, שמקום חם ב-ל-י-ב-י ת-מ-י-ד שמור בשבילך ! ! ! מלאת תקווה יום אחד לראותך ! ! ! עמוק, בתוך ליבי אני יודעת, שיבוא יום, במוקדם או במאוחר, אנחנו ניפגש . . . זאת לא בגלל פנטזיה רומנטית אלא, תחושת בטן חזקה, כמו שכל אחת ואחד מרגיש לעיתים. ת-ו-ד-ה על תשומת הלב. אשמח לכל תגובה, עיצה, חיזוק, לה אני זקוקה.

וואו. זה מדהים

איזה סיפור , זה אמיתי? ראיתי ששמך ושם הבת שלו זה אותו שם , מה את חושבת שזה אומר? האם את רוצה להכיר אותו באופן רומנטי?

מאוד יפה

יכולה להבין ולהזדהות איתך. איך החיים מתגלגלים.... אולי בסוף זה יקרה אם זה מה שצריך לקרות, מי יודע?
עבור לעמוד
בחזרה לפורום
כרגע בפורום זה: אין משתמשים רשומים
עבור לפורום:
סודות + וידויים
בחר
בחר