אתרוגים וללבים מעין גדי לקרית ערביה: הנוסח עם הפסקה האחרונה

אתרוגים וללבים מעין גדי לקרית ערביה – צפון ים המלח במלחמת בר כוכבא

 

ד"ר יצחק אשל, מיתר

 

(להלן נוסח שעודכן  ב - 28.12.2012 עם הפסקה האחרונה שנישמטה בשוגג בנוסח הקודם)

 

הקטע להלן הוא סיכום של דיון מונוגראפי שהוכן במסגרת כתיבת הדו"ח הראשון/הספר על תעודות הארכיון של מלחמת בר כוכבא הנחקר ע"י הכותב ושותפיו למחקר, לקראת סיום הכנת כתב היד של הספר המתוכנן להתפרסם ב - 2013. במונוגרפיה 16 עמודי דיון, 68 הערות, 50+ איזכורים ו-9 צילומים ואיורי תעודות וגם מפה של גזרת האירועים בצפון ים המלח שתצורף בהמשך. הוא דן על - 18 תעודות ידועות של בר כוכבא מגזרת ים המלח שנתגלו בשנות ה-50 וה-60 במאה הקודמת במערות המפלט בואדי מורבעאת ובנחל חבר, ותעודות רלונטיות לנושא ולאזור ממכלול ארכיון המלחמה של שמעון נשיא ישראל. המידע להלן מוגן בחוק זכויות היוצרים ונועד לידיעה, מעקב והערות של גולשים וחוקרים ואין לעשות בו שימוש מסחרי. גולש שירצה לעיין במונוגרפיה השלמה, יפנה במייל dreshel@gmail.com 

         

סיכום = לקראת חגי הסוכות בשנים שונות במלחמת בר כוכבא (132- 136 לספה"נ), נשלחו 2 אגרות למפקדי עין גדי, יהונתן בן בעין ומסבלה בן שמעון: הראשונה בארמית משמעון נשיא ישראל (Hev.57) והשניה ביונית מסו[מאי]וס, מפקדה הנבטי של קרית ערביה (Hev.52). בשתיהן נתבקשו מפקדי עין גדי לחלוק את מעט האתרוגים שגדלו בגינות התושבים והלולבים שגדלו במטעי התמרים הידועים של עין גדי, עם לוחמי צבא יהודה בקרית ערביה ובמצדיה. האגרת הראשונה נוסחה ע"י שמעון נשיא ישראל שהיה במחנהו בירושלים (?). היא תורגמה לארמית עבור מפקדי עין גדי שנראה כי שלטו בה טוב יותר מבעברית ונישאה ע"י 2 שליחי שמעון לקרית ערביה, הבסיס המרכזי של צבא יהודה בצפון ים המלח. שם תורגמה ע"י שליחיו למפקדה  יהודה בן מנשה שלמד דרכה לראשונה, על התפקיד המיוחד שנועד לו במהלך המורכב: אבטחת שליחי שמעון בדרכם אל עין גדי ואיסוף ערבות והדסים אותם עליו לשלוח על חמוריו ללוחמי שמעון במחנהו שבירושלים.

 

האגרת מבהירה כי שמעון חרד לגורל שליחיו בדרכם מקרית ערביה לעין גדי ולתגובתם הבלתי צפויה של מפקדיה שנתגלו כפורקי עול. הליווי שביקש עבורם נועד לאבטח אותם בדרך היבשתית לאורך החוף ולהמחיש למפקדי עין גדי הסרבנים את רצינות דרישתו שגובתה ביחידות שחנו במחנות הגזרה. החידוש הוא שדרישתו לתת לשליחיו בעין גדי 2 מ-4 מצרכי הסוכות, היא כנגד העובדה שהובהרה מ-10 תעודות הארכיון, שלא נזקק להם: את האתרוגים סיפק לכל יחידותיו המערך הלוגיסטי של משנהו הלל בן גריס וניתן היה לצרפם אל המשלוח השנתי של אתרוג ולולבים לראשי העיר בדיבון דרך צפון ים המלח. הלולבים עמדו לרשות לוחמיו ממטעי יריחו, גלגל ואפילו בית מושכו (היא עין פשחה, להלן).  לכן ברור כי ההוראה לא נבעה מצורך ממשי ב-2 מ-4 המצרכים לחג אלא ממטרה שונה שגולמה במשתמע מאיגרתו: השבת המשמעת וכפיית המרות על מפקדי עין גדי הסרבנים דרך אינוסם לבצע את המטלה הקשה עבורם בגלל מיעוט האתרוגים בעין גדי, באמתלת הצורך שנוצר לכאורה, במצרכי הסוכות. תוכנה החריג של האגרת בה שולבו נושאים שונים לשני נמענים שנחשפו במכוון ובמודע זה לזה, נבע מההכרך להשיב את המרות על מפקדי עין גדי פורקי העול שאתגרו את סמכותו השילטונית (אתן יושב[י]ן אכלין ושתין מן נכסי בית ישראל ולא דאגין לאחיכן לכל דבר, Hev.49). חיזוק שליטתו על גזרה האיסטרטגית התבצע בסדרה של פעולות טוריות משנה א': השמשת נמל מלח חליפי לנמלה של עין גדי (רוג'ום אל בחאר), איוש עורפו היבשתי של הנמל החדש בצבאו שהוצב בחוה הסמוכה של קרית ערביה, בניה מצד השוחית ע"י סגנו הצבאי מתאן בן גריס (קטן 94: מתאן, תבנה את השוחית חזאק), איכלוסו לצד המצד בקומראן (לוק.29, מבצר המגדל בו נותרו 10 מטבעות במטמון שנקבר ברצפה) ובמצד חסידים (Mur.45) שלא זוהה. לבסוף בראשית שנה ב', הושלמה 'דרך השוחית' על החוף בצפון ים המלח, שקיצרה את דרך השיירות האסטרטגית מיהודה לדיבון ושיאה היה פריצה לראשונה של סבך הביצות, חורשות האשל והערבות בשפך הירדן לים, ע"י הסדרת המעבר בשפך הירדן ע"י 748 עובדים (גדול 93: שלו[ם] לשמע[ו]ן אני תסריח (צריך) הרבי אנשים לעבודה [ב]נחאל הגדול (הירדן) ת(x34=748) הψל = הלל). רק בשלב אחרון ובתום הצבתן של כל יחידות הצבא במקומן לקראת חג הסוכות בשנה ב', נוסחה, תורגמה ונשלחה האגרת בארמית למפקדו  בקרית ערביה, אותה הציגו שליחי שמעון גם למפקדי עין גדי. נראה כי מחוסר ברירה מילאו מפקדי עין גדי את כל דרישות שמעון ונכנעו לו לשעה, כיוון שגובתה ביחידות צבאו שחנו בגזרה הצפונית כפי שהמחש ע"י חשיפת מפקדם. עדות לכך היא שמירת האגרת המיוחדת בעין גדי כקבלה על אספקת המצרכים ונשיאתה עם המסמכים החשובים למערת המפלט בנחל חבר, שם נחשפה ע"י ידין בשנת 1961. צעדיו הנחרצים של שמעון שהשכיל להשיב בלי אלימות את השליטה והמשמעת על עין גדי המבודדת עד סוכות שנה ב', איפשרו למפקדה הנבטי של קרית ערביה לדרוש ערב סוכות שנה ג' באגרת יונית (!) כמות רבה מאותם 2 המצרכים לסוכות ללוחמיו ששרתו במחנה היהודים הוא ככל הנראה המצד בקומראן.

 

לפחות משנה ב' שירתו ב'מחנה' של מצד קומראן לוחמים יהודים בני הגלגל ליד יריחו: גלגולאים (לא גלילים) עליהם פיקד ישוע בן גלגולה. בסוף שנה ג' גנב אחד מהם פרה מחקלאיבבית מושכו ליד ה'מחנה' בקומראן, היא לכן החוה בעין פשחה. כך נפתח סכסוך מתועד בין הגלגולאים לחקלאי בית מושכו ששיאו האלים היה בראשית שנה ד', בה תקפו אנשי בית מושכו את הגלגולאים. נראה שהם הסתגרו במגדל המבוצר של המצד (לוק.29) ולכן הפנו הפורעים את זעמם לבית הכנסת (לוקי 1,2,4, ג.מאוד 157). סביר שאחרי התקיפה נימלטו משם כל המעורבים: הגלגולאים שלא מילאו את הוראת שמעון אל הגלגל ואנשי בית מושכו שהרסו את בית הכנסת, ל'עיר המקלט של כל הברחנים' בעין גדי. כולם עשו זאת מחשש נקמה של לוחמי שמעון הנשיא שיצאו אחרי התגרה והרס בית הכנסת לגזרה. מפקדם שמעון בן מתן/מתנה יצא בהוראת שמעון בביתר והלל בן גריס בנחושת,להשיב את הסדר ולענוש את הניצים. שמו שתועד פעמיים כשמעון בן מתנה/מתניה, מרמז שהוא בנו של מתאן בן הלל בן גריס (סגנו של שמעון הנשיא במפקדת הצבא), שהיה לדודו בראשית שנה ג' עם נישואיו לסמחא בת הלל אחות אביו. לאחר שהשיב את הסדר ונקם בגויים/הגלגולאים שנישארו בקרית עבריה, שלח המפקד הצעיר דו"ח לדודו שמעון הנשיא בביתר בידי הלוחם גבעון, שהגיע לזירה לבדוק את הנזק לבית הכנסת. בחלק ששרד מאגרתו הוא מוסר על האסון בו נהרגו הגויים בלי נפגעים לאנשיו (XHev/Se.30). נראה שהנספים היו גויים נבטים שנותרו בקרית ערביה אחרי התגרה, כיוון שלא התערבו בסכסוך האלים בין אנשי בית מושכו לחבריהם הגלגולאים שמיהרו להימלט (Mur.42). עם נטישת המצד בקומראן ע"י הגלגולאים והרג הגויים בקרית ערביה (ובשוחית?), הפכו לוחמי שמעון בן מתן לחיל המצב בגזרה עד שהוזעקו ע"י שמעון הנשיא והלל בן גריס לירושלים בסוף שנה ד' (להלן). אחרי רצח שמעון בביתר שהוביל לכניעתה וטבח תושביה בסוף שנה ד', אסף ישוע בן גלגלולא את משפחתו וקרוביו שנמלטו מבתיהם אל הגלגל, ויצא  עמם אל מערת המפלט שהכין למשפחתו בעוד מועד בואדי מורבעת, שם ניספו כולם בסוף המלחמה או אחריה, ע"י הרומאים.

 

את אתרה של קרית ערביה חיפשו בגב ההר ליד עין ערוב (ידין). מיקומה בחוף הצפוני של ים המלח נקבע כאן ע"פ תוכנן של 3 תעודות רלונטיות והמשמעותו של שמה: קרבתה הימית והיבשתית לעין גדי (Hev.57), למעגנת המלח (Hev.58) וסמוך למקור מים וצמחי הערבות (שמה). קבלת ההדסים מספק שהביאם מהמזרח, לימדה על קרבתה אל מעברות הירדן, מן הסתם המעבר החדש מול מצד השוחית בשפך הירדן לים המלח. שקלול הנתונים עם אתרי הגזרה איפשר להצביע על אתרה של קרית ערביה בשרידי האתר ליד עין ג'והיר, מקור המים היחיד לנמל המלח ברוג'ום אלבחר (עיר המלח). את מצד השוחית שנחשף בתעודות הארכיון, מוצע לזהות בתל א' רשידיה ששלט במעבר הנוח של שפך הירדן. את מחנה הגלגולאים זיהינו בקומראן (הוא שמו לפחות מאז המלחמה), כיוון שרק בו ובעין פשחה הסמוכה (בית מושכו), שרדו מטבעות משנות המלחמה.

 

עיון ב-2 התעודות הדנות על מצרכי חג הסוכות ושילובן עם 10 התעודות הרלונטיות מארכיון המלחמה, איפשר לעדכן מסקנות שהשתרשו במחקר על אירועים, אנשים וישובים בצפון ים המלח. כעת ברור כי מדובר בהן על  חגי סוכות בשתי שנים ולא על חג אחד המתועד פעמים (ע"פ התעודות בארמית וביונית). בשנה שחלפה בין כתיבתן הנפרדת התחלפו המפקדים והלוחמים בקרית ערביה: הראשון היה יהודה בן מנשה, נכדו של הלל בן גריס המשנה לשמעון הנשיא, שפיקד עליה אחרי סוכות של שנה א' עד אחרי סוכות שנה ב'. השני היה סו[מאי]וס הנבטי, מלחמיו הזרים הותיקים של שמעון, שפיקד על לוחמיו הנוכרים/הגויים בסוכות שנה ג'. כיוון שלא נראה כאפשרי ששמעון נדרש או הספיק לבצע את המהלך המורכב ב-27 הימים שחלפו מאז הניצחון בשחרור ירושלים עד חג הסוכות של שנה א', הסקנו כי התעודה בארמית היא לכל המוקדם מסוכות שנה ב' ואילו התעודה ביונית היא לכן מסוכות שנה ג'. בכל מקרה קשה ליחס אותה לסוכות שנה ד', כיוון שאז לא היו כבר במחנות צבא יהודה שבצפון ים המלח נוכרים/גויים דוברי יונית או הגלגלולאים. עם זאת הישגו של שמעון הנשיא שהשכיל לפעול ללא אלימות ולשקם את שליטתו על מפקדי עין גדי פורקי העול היה זמני ביותר: אגרות הזעם שהמשיך לשלוח אליהם מעידות שמפקדיה הסרבנים ניצלו כל הזדמנות לפרוק עול ולשוב לסורם.

 

עם זאת בסיום המלחמה בסוף שנה ד' התהפך הגלגל וגורלם ובגד בהם כגורלו הטראגי של שמעון נשיא ישראל שנרצח בביתר. זמן מה לפני הירצחו ערב ט' באב תתצ"ו (24.7.136), תיכנן שמעון התקפה מכרעת על הרומאים שהתרכזו מסביב לביתר (מוכסף 73, סופר 4, אשגר נחושת 7). לשם כך פנה מביתר הנצורה בכתב אל הלל כדי שיזעיק את יחידות הצבא הזמינות להרדיס וירושלים אליהם התכונן להצטרף ערב הרצחו ולערוך את צבאו להתקפה על הרומאים. נראה שלעינין זה שיכות 2 אגרותיו האחרונות (?) שנשלחו מהרדיס לעין גדי (Hev.56, Hev.59). באגרת Hev 56 פנה שמעון עצמו למפקדי עין גדי המכונים אחי, לסיע לו בקשר ל'רהומיה' (הרומאים) ע"י שליחת גם הנערים, הם לוחמיהם הצעירים מקבלי השכר (קטן 166). באגרת Hev.59 ביונית, חוזר אליאנוס נציגו הנבטי, ממפקדיו הנוכרים הותיקים על בקשתו שנראה כי לא נענתה, תוך ציון שמו (ביונית) של שמעון [בן] קוזיבא (ביונית  Xwciba= Koziba באנגלית ע"פ כותן = קוזיבא בעברית, כבתעודות הארכיון). ספק אם מפקדי עין גדי פורקי העול או לוחמיו הגלגולאים והגויים הנבטים העריקים, הגיבו לקריאתו הנואשת אחרי הסכסוך האלים שלהם עם אנשי בית מושכו ונקמת שמעון בן מתן ולוחמיו בחבריהם התמימים שנשארו בק.ערביה ובמצדיה. בדומה לישוע בן גלגולא שנימלט כאמור מהגלגל אל מערת המפלט שהתקין לעצמו בואדי מורבעאת, נימלטו מפקדי עין גדי עם בני משפתתם וקרוביהם אל מערות המפלט שהכינו בעוד מועד בנחלי העורף המדברי (נחלי דוד, משמר, חבר וצאלים), שם הם ניספו בסוף המלחמה או אחריה ע"י הרומאים. זאת  כנגד חקלאי עין גדי שגורלם שפר עליהם כיוון שהרומאים ניזקקו למומחיותם ושירותיהם כדי להמשך ולייצר את הבשמים בנוה המבודד. 

 

מנהל הפורום
משתמש חדש
עבור לעמוד
בחזרה לפורום
כרגע בפורום זה: אין משתמשים רשומים
עבור לפורום:
ארכיאולוגיה ועתיקות