יוכי ברנדס – הפרדס של עקיבא, הוצאת כינרת זמורה ביתן (96 ש"ח)

 

4 שנים נאבקה יוכי ברנדס בגבורה עם חומר רב שריכזה ב-365 עמודי הרומן ההיסטורי החשוב שיצא מידיה, עמוד לכל 4 ימים של השנה האזרחית. ההחלטה להשקיע 96 שקלים בספרה הנוכחי נובעת מדברים ששמעתי בראיונותיה לתקשורת בהם רמזה על שיאה הדרמטי של העלילה אותה יגלה הקורא רק  בפרק האחרון. לא  הסקרנות היא ששלחה אותי לחנות כדי שאפתח בהחבא את הדף האחרון ואגלה את הסוד הדרמטי, אלא התובנה החדשה במסקנתה ההיסטורית האמיצה והחשובה של הכותבת על משמעות אותה מלחמה עתיקה עד ימינו: הקשר של מה שקרה לפני כ- 1880 שנה במלחמת בר כוכבא אל השואה ובעיקר לסופה המדמם: רצח שמעון נשיא ישראל = בר כוכבא שהוביל לחורבן ביתר ולטבח תושביה. לשיטתה, אז החל הפרק הראשון בשרשרת הגזירות והאסונות שתכפו עלינו בגלל אותה מלחמת שולל שהגיעו לשיאם בשואה הנוראה בימינו.

 

עוד אשוב לפירושה השגוי (לדעתי) של האירוע הכאוב בביתר אבל שלא לשמה יצא לשמה – רומן היסטורי גדול וחשוב, בעיקר ב-4 חלקיו הראשונים: מבוא (9 – 61), לוד (65–104), יבנה (107–210) ובני ברק (291-213). לא ברור אם כל הקוראים ימצאו עיניין וסבלנות להתעמק ב-4 פרקיו הראשונים של הספר הנראים לי כמושתתים על העובדות ומכאן חשיבותם. ספק אם דתיים יגלו בו עיניין היות והם כמו הכותבת, אמורים להיות בקיאים בתורה שבע"פ ולא נזקקים לפרשנות מתווכת ולפירושים שהלבישו בכישרון את המדרשים בבגדי צבעונין. ספק אם חילונים/מסורתיים יצליחו לצלוח את כל 296 עמודיו הראשונים של הספר בהם פרשה הסופרת יריעה רחבה ורבת גוונים על רבי עקיבא וחכמי הדור, מפיה של רחל בת כלבא שבוע, אשתו היפה והדעתנית בתחילה שהיתה לעגונה מרת נפש אחרי ששילחה את בעלה מעם הצאן ומביתם הדל בטבריה לעשרות שנים של לימוד התורה בלוד. גם ספק אם הקורא הסבלני שלא שינן כמונו בני נגבה את התלמוד, המשנה, הגמרא והמשניות, ישכיל לזכור את שמות הרבנים והחכמים ששמה הסופרת בפי המספרת. העלילה המורכבת זורמת לאיטה דרך שמותיהם ויחסיהם המורכבים של חכמי אותו דור כשהם ספוגי רגשות וחולשות אנוש והשקפות סותרות על פרשנות התורה. חילונים כמסורתיים שלא ידעו או הכירו את שמות חכמי הדור השלישי במאה השניה לספה"נ, ימצאו בספר עושר של נתונים ראשוניים ששאבה הסופרת מפי חוקרים, גדולי מדע ותורה, אותם פירטה בהגינות בדברי תודתה בעמודיו האחרונים של הספר. נראה שכולם חלקו בשמחה את משנתם ואיפשרו לה לבסס את סיפור העלילה הצבעוני על יסוד עובדתי הנראה לכאורה כיציב. באלה יוכל הקורא למצוא, לדעתי, מידע עובדתי על דמויות ועלילות סבוכות מתקופה מכוננת רחוקה, בה נקבעו עיקרי היהדות הפרושית הנוכחית ששרדו במדרשי האגדה ובתורה שבע"פ.

 

מעל כולם מרחפת דמותו הגדולה מהחיים של רבי עקיבא, רועה צאן אנאלפבית, שהיה לחכם הדור וממנהיגי היהודות הפרושית. כפי שמתארת הסופרת, הוא נהג לשקול בדרך הפשט וההגיון של מי שניצל בנעוריו מלחצי הרבנים הפרושים בישיבות ששיכו עצמם ותלמידיהם, פוליטית ודתית, לבתי הלל או שמאי. עקיבא בספר ובמציאות הוא פרשן ופוסק עצמאי ומקורי שדעותיו החריגות תועדו ב-1500 מדרשים, רובם רלונטים גם בימינו. דוגמה לעמדתו העצמאית הוא טיעונו העיקבי על שמעון בן קוזיבא = בר כוכבא, שהיה לנשיא ישראל והוגדר על ידו כ'מלך המשיח' (הארצי). במדרשים נזכרת ביקורתו של בן תורתא שהתריס כנגדו בשם הפרושים, אולם ספק אם עקיבא העצמאי בדעותיו, שינה בגללה את עמדתו.

 

כיצד הגיע רבי עקיבא הרציונליסט למסקנה כ"כ חריגה ? רוב החוקרים ועמם הכותבת, סברו שעקיבא היה שותפו הדתי הפעיל או לפחות הסביל של בר כוכבא שיצא למרוד, לשיטתם, במלכות 'אדום הרשעה' מסיבות פוליטיות ולאומיות. היום ברור לי כי רבי עקיבא לא היה קשור אל בר כוכבא ומסקנתו העצמאית עליו היא פשט הגיונו האופיני ממה ששמע וראה. 62 שנה אחרי שחרב בית המקדש השני ב-70 לספה"נ, השכיל שמעון בן קוזיבא ללכוד את ירושלים ב'מסע התאבדות' מפתיע בו הביס וחיסל בליל קרב פגיונות אכזר את לוחמי הליגיון הרומאי העשירי שנימלטו מבסיסם ב'מצודת דוד' (י"ז באלול תתצ"ב, 15.8.132). מגילת תענית מספרת כי בבוקרו של אותו 'יום טוב' יצאו מירושלים ומיהודה כוחות העזר ואנשי השרות הרומאים וארץ יהודה זכתה לפתע, כהרף עיין, בעצמאותה (מועד 35 במגילה). רבי עקיבא שחזה ככל הציבור בפלא המדהים, סבר שזה היה נס גלוי מעשה ה' דרך שליחו שמעון בן קוזיבא ולכן הסיק והכריז ברבים שהוא 'מלך המשיח'. מה שעקיבא וחבריו לא ידעו הוא ששמעון ולוחמיו עלו להר הבית כדי להשלים בהצלחה את המטלה הדתית בגללה האיצו בהם בני צדוק מעירם קוזיבא לצאת לקרב. פרט ללוחמיו הקרובים ביותר ולבני משפחת צדוק, איש בציבור ובהם כל החכמים הפרושים, לא ידע על הישגו הסודי מאז ועד לימינו בהם פיענחנו וקראנו לראשונה את מאות התעודות בארכיון המלחמה. נראה שבגלל הצלחתו בשחרור ירושלים והצלת אחרוני כלי המקדש החשובים ביותר, מינו אותו בני צדוק לנשיא ישראל, תואר דתי/מינהלי שפורסם ברבים על מטבעותיו.

 

חכמי הפרושים שחזו בשיחרורה הגלוי של העיר ולמדו דרך המטבעות על היותו לנשיא ישראל, נרעשו לדעתי בעיקר בגלל התואר שנטל לשיטתם לעצמו: מינוי שכלל דיני נפשות ויציאה למלחמת רשות והיה עד אז בסמכות הסנהדרין בו שלטו. אומנם הספר אינו מחקר היסטורי אך הוא עלול להפוך עם הזמן לגרסה חדשה על מה שארע לכאורה במלחמה ואחריה. הפרק האחרון שלו הוא מסכת כמעט דימיונית של רסיסי מידע סלקטיבים, רובם נגטיבים, ששרדו במדרשים. הקורא כמו הסופרת לא יודע כמובן אם עקיבא נכנס עם כמה חכמים ל'פרדס' ואם כן, מה למד שם על  עתידו הקרוב והרחוק של העם היהודי. מכל מקום, גם אם ראה מה שהושם בספר בפיו, כעת כבר ידוע לנו מה קרה מאז ועד לשואה הנוראה ואין בכך ראיה לאשם ההיסטורי, במעשיו ובמחדליו, שגזר עלינו את הגורל האיום שהוטל בספר על כיתפיהם הרחבות של  עקיבא ובר כוכבא. טיעונה שהם אשמים בכך משום שעשו נפשות ביהודה ובישראל למלחמה המתרגשת הוא פשוט דימיוני: ההכנות של שמעון בן קוזיבא ושותפו/משנהו הלל בן גריס היו סודיות וממודרות לחלוטין ואיש, פרט למעגל הפנימי ביותר של מקבלי ומבצעי ההחלטות, לא חלם עליהן כפי שמעידות תעודות הארכיון וגם קסיוס דיו הרומאי. גם משהחלה המלחמה בשחרור ירושלים, נותר סוד ההישג המדהים נצור בין המנהיגים והלוחמים הנאמנים ביותר לשמעון ולהלל ולחלק מוגבל מתושבי כמה כפרים בדרום יהודה מהם יצאו 15,000 לוחמיהם (נחושת, קוזיבא, בית עמראן, מעון, סוסיא, דומא, כחלת, ינוח וסומאר).

 

רוב תיאורי הסופרת על מה שארע במלחמה רחוקים מהמציאות המוכרת לנו כעת. כך למשל לא היה שום קשר בין אלעזר הכוהן הצעיר שתועד על מטבעות זוזי הכסף ונרצח כנקמה בסימטאות ביתר בסוף שנה ג', לחכם הקשיש אלעזר המודעי שאינו קרובו של שמעון הנשיא אלא זקן חכמי ביתר הפרושים שניספה בסוף שנה ד' בחקירה ע"י שמעון. סיפורי האימים רויי הדם בפרק זה הם לדעתי סרח עודף, מיותר ולא ממש רלונטי לשאר חלקיו החשובים. לא פלא שהכותבת עצמה לא הזכירה את הסיבה והזמן לרצח שמעון הנשיא בביתו בביתר וגם דברי השבח החמים של העורך יגאל שוורץ (בשער האחורי), התעלמו מקיומו ותוכנו של הפרק האחרון.

 

עם זאת וכאמור, אני חולק עם הסופרת את מסקנתה על הקשר בין אותה מלחמה עתיקה למה שקרה מאז לעמנו במשך 1800 השנים האחרונות: גזירות, רדיפות, רצח, אונס פיזי ודתי והגליות ששיאן בהשמדת מיליוני יהודים תמימים ע"י גדולי הארכי רוצחים והפושעים נעדרי צלם אנוש, שלמדו את חדוות הרצח ואומנות ההשמדה מהרומאים, אבותיהם הרוחניים. העובדות הן שלימדו אותנו על כוס הסבל והיסורים שעבר עמנו העתיק וכל המאמין בה' ובנצח ישראל, רשאי לכן לנסות ולהבין את הגיונן ומשמעותן.

 

שאלת המפתח היא על מה ולמה יצא קצפו וזעמו הנורא של ה' יתברך עד שגבה מכולנו מחיר דמים במשך 1880 שנים שראשיתן, לדעת הסופרת ולדעתי, באותה מלחמה. מי שילמד את תוכן תעודות הארכיון ממלחמת שמעון נשיא ישראל שנפרסם בקרוב, יוכל לנסות ולהתמודד עם השאלה הנכבדה מתוך הבנת הגיונה ומהותה של מלחמת המצוה אותה הגדירו חכמי הפרושים כמלחמת רשות. את עוינותם התוקפנית של חכמי הפרושים (להציא את רבי עקיבא) לשמעון הנשיא הלוחם המבריק, שעזב מרצונו את סמחא אשתו השניה וירוחא בתם ימים אחרי לידתה בהרדיס, כדי להציל את ביתר הגוועת וכאות תודה על התנדבותו להצילם, גמלו לו חכמי ביתר שונאי החינם ברציחתו. מתעודות הארכיון והמדרשים הסקנו שחכמי ביתר הם שתיכננו והוציאו לפועל את רצח שמעון ב'חתימה נמוכה' דרך שליחם העלום שטמן נחש בכליו ערב יציאתו מביתר להרדיס וירושלים. בכך ובעזרת צנזורה דורסנית של כל איזכור חיובי על הישגי שמעון במלחמתו במדרשיהם, הם טושטשו את העובדות כדי להרחיק מעצמם כל עדות ורמז לזהות יוזמי ומבצעי הפשע. עם מותו הם פתחו לדעתי את שערי העיר בגלל אשליה שבכך יצילו את עצמם ותושביה מזעם הרומאים. אולם הם פעלו דוקא כצפוי והפתיעו בכך את חכמיה כאשר טבחו בכולם. חרבם לא נחה עד שסיימו לחרב, לדבריהם, כ- 960 עיירות וכפרים, כ- 50 מצודות ולטבוח כ-580,000  נספים שנספרו ורבים שלא נספרו (ההיסטוריון הרומאי קסיוס דיו).

 

כל זה לא היה לדעתי אלא מבוא לזעם ה' הנוקם על רצח שליחו, גואל ירושלים ומשחרר יהודה, שהציל את הכלים והחל לשקם את המקדש בחורבות הר הבית. זרועו הנוקמת של ה' צבאות הענישה להבנתי בכוחה ובעוצם ידה את הקושרים ואחריהם את כל בית ישראל מאז ועד סמוך לימינו. הקושרים החכמים ותושבי ביתר התמימים חוסלו כקורח ובני עדתו, כנגד הצלת לוחמי שמעון הנשיא שיצאו בשלום עם בני משפחת ורכושם והגיעו אל ארץ מואב ומשם ככל הנראה להרי החיג'ז (שם הקימו את מושבות היהודים בפורחות בחיבר וכו'). אחריהם נרצחו עשרת הרוגי מלכות ובהם רבי עקיבא עצמו עם מאות אלפי תושביה התמימים של יהודה. שארית ישראל גלתה ונותרה מאז בגלותה המנונת כ-1800 שנה בלי אופק של תקוה מאז הפשע בביתר, עד שניחם ה' מזעפו על רצח שמעון משיחו וניסיונם הערמומי של רוצחיו להרחיק את האשמה מעצמם.

 

בסוף ניחם ה' מזעמו ומזרה ישראל החל בקיבוץ נידחיו מ-4 קצוות תבל והתיצב לצידם במלחמת המצוה של 1947, היא ראשית צמיחת גאולתנו. אז גם נחשף 'באקראי' ארכיון המלחמה של שמעון נשיא ישראל בו תועדו, בין השאר, אתרי המחבוא הסודיים של הכלים הקדושים ומעשי הבניה של שמעון הנשיא והלל בן גריס על הר הבית החרב בו שיקמו תחילה את קודש הקודשים מעל חורבות הדביר. התיעוד מלמד ששמעון כלל לא חתר אל עצמאות פוליטת כפי שטענו כמה חוקרים והכותבת אלא שאף, לדעתי, לדו קיום מנהלי עם הרומאים במעין אוטונומיה דתית. כאמור, כל זה ניקטע בפשעם הנורא של רוצחיו הערמומים שונאי החינם שגזרו בכך עלינו את שרשרת האסונות ששיאם כאמור בשואה הנוראה.

 

חשיפת הארכיון בסערת הקמת המדינה תאפשרת לנו לפענח מעתה כמה וכמה תעלומות, כולל תעלומת כלי המקדש שנעלמו מהכתובים מאז גניזתם ע"י המלך הצדיק יאשיהו בן אמון במאה ה-7 לפסה"נ. הכל מעיד שם על דבקות שמעון ולוחמי יהודה בה' יתברך, על חוכמת המלחמה שלו, של מפקדיו, לוחמיו ולוחמותיו ועל גבורת אלפי הצעירים והבוגרים שהשליכו נפשם מנגד כדי להציל במעשיהם את יתרת הכלים הקדושים שהיו לעם ישראל. מומחשת בהם נחישות הנחשונים הנועזים לפעול ללא חשבון אישי ורק למען ה', תחת אפם של הרומאים הרצחניים: של שמעון נשיא ישראל, של אברהם בן לוי בן צדוק הכוהן הגדול הקשיש, של יורשו הצעיר הכוהן הגדול יוחנאן, של הלל בן גריס הזקן, משפחותיהם הענפות ולוחמיהם. במידע שהמתין לנו כ-1816 שנה, נחשפה הצלתם של כלי המקדש החשובים ביותר ששרדו את ביזות טיטוס והדריאנוס ע"י לוחמים צנועים, שהותירו לדורות הבאים ולנו לממש את דברי הנחמה והתקוה של ירמיהו אל רחל אמנו (ירמיהו ל"א, 14): "כה אמר ה': מנעי קולך מבכי ועינייך מדמעה, כי יש שכר לפעלך נאם ה' ושבו מארץ אויב ויש תקוה לאחריתך נאם ה' ושבו בנים לגבולם".

 

ד"ר יצחק אשל                                                                       מיתר, מוצאי שבת, ‏י"ז בכסלו תשע"ג, ‏1 בדצמבר 2012

 

הכותב הוא ארכיאולוג ישראלי בעל תואר דוקטור מאוניברסיטת ת"א. מאז 2006 הוא חוקר עם שותפו לפרסום, רוה"ח משה פרג, את ארכיון המלחמה של שמעון נשיא ישראל ומשנהו הלל בן גריס וחבריהם להנהגה, אחרי פניה ובידיעה של רשות העתיקות. ארכיון המלחמה של בר כוכבא נשמר באתרו מאז מלחמתו במאה ה- 2 לספה"נ עד אוקטובר 1948. הוא נחשף אז באקראי בסערת מלחמת השחרור ע"י משפחת פליטים שמסרה אותו כחוק, אחרי 1967, לרשות הכותב. פרסום ראשון של מקצת התעודות ותקציר תולדותיה של  המלחמה יופיע, אי"ה, בספר הכללי לציבור ולחוקרים, בתשע"ג 2013.

 

מנהל הפורום
משתמש חדש
עבור לעמוד
בחזרה לפורום
כרגע בפורום זה: אין משתמשים רשומים
עבור לפורום:
ארכיאולוגיה ועתיקות