אתרוגים וללבים לקרית ערביה – צפון ים המלח במלחמת בר כוכבא

ד"ר יצחק אשל, מיתר (נוסח אחרון שתוקן ועודכן ב- 10.12.2012)

הקטע להלן הוא סיכום של דיון מונוגראפי שהוכן במסגרת כתיבת הדו"ח הראשון/הספר על תעודות הארכיון של מלחמת בר כוכבא הנחקר ע"י הכותב ושותפיו למחקר, לקראת סיום הכנת כתב היד של הספר המתוכנן להתפרסם ב - 2013. במונוגרפיה 16 עמודי דיון, 68 הערות, 50+ איזכורים ו-9 צילומים ואיורי תעודות וגם מפה של גזרת האירועים בצפון ים המלח שתצורף בהמשך. הוא דן על - 18 תעודות ידועות של בר כוכבא מגזרת ים המלח שנתגלו בשנות ה-50 וה-60 במאה הקודמת במערות המפלט בואדי מורבעאת ובנחל חבר, ותעודות רלונטיות לנושא ולאזור ממכלול ארכיון המלחמה של שמעון נשיא ישראל. המידע להלן מוגן בחוק זכויות היוצרים ונועד לידיעה, מעקב והערות של גולשים וחוקרים ואין לעשות בו שימוש מסחרי. גולש שירצה לעיין במונוגרפיה השלמה, יפנה במייל dreshel@gmail.com   

        

לקראת חגי הסוכות בשנים שונות במלחמת בר כוכבא (132- 136 לספה"נ), נשלחו 2 אגרות למפקדי עין גדי, יהונתן בן בעין ומסבלה בן שמעון: הראשונה בארמית משמעון נשיא ישראל (Hev.57) והשניה ביונית מסו[מאי]וס, מפקדה הנבטי של קרית ערביה (Hev.52). בשתיהן נתבקשו מפקדי עין גדי לחלוק את מעט האתרוגים שגדלו בגינות של כמה תושבים ולולבים שגדלו במטעי התמרים הידועים של עין גדי, עם לוחמי הצבא בקרית ערביה ובמצדיה. האגרת הראשונה נוסחה ע"י שמעון נשיא ישראל ששהה במחנהו בירושלים (?). היא תורגמה לארמית עבור מפקדי עין גדי שנראה כי שלטו בה טוב יותר מבעברית. היא נישאה ע"י 2 שליחי שמעון לקרית ערביה, הבסיס המרכזי של צבא יהודה בצפון ים המלח. שם תורגמוה השליחים למפקדה  יהודה בן מנשה שלמד דרכה לראשונה, על התפקידו המיוחד שנועד לו במהלך המורכב: אבטחת שליחי שמעון בדרכם אל עין גדי ואיסוף ערבות והדסים אותם עליו לשלוח על חמוריו ללוחמים במחנה שמעון בירושלים (?).

 

האגרת מבהירה כי שמעון חשש לגורל שליחיו בדרכם מקרית ערביה לעין גדי ולתגובתם הבלתי צפויה של מפקדיה שנחשפו כפורקי עול. הליווי שביקש עבורם נועד להבטיח אותם בדרכם היבשתית לאורך החוף וגם להמחיש למפקדי עין גדי הסרבנים את משמעות דרישתו שגובתה ביחידותיו שכבר חנו בבמחנותיהם בגזרה. החידוש הוא שדרישתו לתת בידי שליחיו 2 מ-4 מצרכי הסוכות, היא כנגד העובדה הידועה עתה מתעודות הארכיון, שכלל לא נזקק לשניהם: אתרוגים סופקו ליחידותיו ע"י המערך הלוגיסטי של משנהו הלל בן גריס וניתן היה להוסיפם אל המשלוח השנתי של אתרוג ולולבים לראש העיר בדיבון שנע דרך צפון ים המלח. לולבים עמדו לרשות לוחמיו במטעי יריחו, גלגל ואפילו בית מושכו (היא עין פשחה, להלן).  לכן ברור כי ההוראה לא נבעה מצורך ממשי ב-2 מ-4 מצרכי החג אלא ממטרה שונה הגלומה במשתמע מאיגרתו: השלטת המשמעת וכפיית המרות על מפקדי עין גדי הסרבנים דרך אינוסם לבצע את המטלה הקשה עבורם (מיעוט האתרוגים בעין גדי) באמתלת הצורך שנוצר אז, לכאורה, במצרכים לסוכות. תוכנה החריג של האגרת בה נכרכו נושאים שונים לשני נמענים שנחשפו במכוון ובמודע זה לזה, נבעה מההכרך להשליט את מרותו על מפקדי עין גדי פורקי העול שהעזו לאתגר את סמכותו השלטונית (אתן יושב[י]ן אכלין ושתין מן נכסי בית ישראל ולא דאגין לאחיכן לכל דבר, Hev.49). חיזוק השליטה בגזרה האיסטרטגית בוצע בסדרת פעולות טוריות משנה א' ואילך: השמשת נמל המלח החליפי לעין גדי (רוג'ום אל בחאר) ואיוש עורפו היבשתי ע"י צבאו שהוצב במבני החוה של קרית ערביה, בניה ואיכלוס מצדי השוחית ע"י מתן בן גריס (קטן 94: מתאן, תבנה את השוחית חזאק), קומראן (לוק.29, המגדל המבוצר בו שרדו 10 מטבעות של בר כוכבא במטמון שנקבר ברצפה) וחסידים (Mur.45, עדיין לא זוהה). לבסוף בראשית שנה ב', בהשלמת 'דרך השוחית' שקצרה את מסלול השירות האסטרטגי לדיבון במואב, לאורך צפון ים המלח: הדרך החדשה חצתה את הביצות, סבך שיחי האשל והערבות בשפך הירדן וכללה הסדרה של המעבר הבטוח בשפך הירדן ע"י כ-748 עובדים (גדול 93: שלו[ם] לשמע[ו]ן אני תסריח (צריך) הרבי אנשים לעבודה [ב]נחאל הגדול (הירדן) ת(x34=748) הψל = הלל). רק בשלב האחרון, לקראת חג הסוכות של שנה ב' ובתום הצבתן של כל יחידות הצבא במקומן, נוסחה, תורגמה ונשלחה אגרתו בארמית למפקד קרית ערביה אותה הציגו שליחי שמעון למפקדי עין גדי. נראה כי מחוסר ברירה מילאו מפקדי עין גדי את דרישתו הנחרצת ונכנעו לו לשעה, כיוון שהיא גובתה ביחידות הצבא שחנו בגזרה הצפונית כפי שהומחש בה ע"י חשיפת מפקדם. עדות לכך היא שמירת האגרת המיוחדת בידם כקבלה על אספקת המצרכים ונשיאתה עם מסמכיהם החשובים אל מערת המפלט בנחל חבר, שם נחשפה ע"י ידין בשנת 1961. צעדיו הנחרצים של שמעון שהשכיל להשיב בלי אלימות את השליטה והמשמעת בעין גדי המבודדת עד סוכות שנה ב' אפשרו למפקדה הנבטי של קרית ערביה לדרוש ערב סוכות בשנה ג' באגרתו ביונית (!), כמות מירבית של אותם 2 המצרכים ללוחמיו ששרתו במחנה היהודים, הוא ככל הנראה המצד בקומראן.

 

לפחות משנה ב' שירתו ב'מחנה' של מצד קומראן לוחמים גלגולאים (לא גלילים), יהודים בני הגלגל ליד יריחו עליהם פיקד ישוע בן גלגולה. בסוף שנה ג' גנב אחד מהם פרה מחקלאיבבית מושכו ליד ה'מחנה' בקומראן, היא החוה בעין פשחה. בכך נפתח הסכסוך המתועד בין הלוחמים הגלגולאים לחקלאי בית מושכו שהגיע לשיאו האלים בראשית שנה ד', בהתקפת אנשי בית מושכו על הגלגולאים. נראה שאלה התבצרו במגדל האיתן של המצד (לוק.29) וולכן הפנו הפורעים את זעמם לבית הכנסת (לוקי 1,2,4, ג.מאוד 157). סביר שאחרי התקיפה נימלטו כל המעורבים: הגלגולאים שלא מילאו את הוראת שמעון אל הגלגל ואנשי בית מושכו שהרסו את בית הכנסת, ל'עיר המקלט של כל הברחנים' בעין גדי. הם עשו זאת מפחד הנקמה של לוחמי שמעון הנשיא שיצאו בעקבות התגרה והרס בית הכנסת לגזרה. פיקד עליהם שמעון בן מתן/מתנה שיצא בהוראת הלל בן גריס ושמעון הנשיא (בביתר),כדי להשיב את הסדר ולענוש את הניצים. השם שמעון בן מתן/מתנה מלמד שהוא נכדו של הלל ובנו של מתן, סגנו של שמעון הנשיא במפקדת הצבא. עם השבת הסדר והנקמה בנישארים, שלח המפקד הצעיר דו"ח לדודו שמעון הנשיא בביתר בידי הלוחם גבעון, שהגיע לזירה לבדוק את הנזק לבית הכנסת. בחלק ששרד מאגרתו הוא מסר על 'אסון בו נהרגו הגויים ללא נפגעים לאנשיו' (XHev/Se.30). נראה שהנספים היו גויים נבטים שנותרו בקרית ערביה אחרי התגרה, כיוון שלא התערבו בסכסוך האלים בין אנשי בית מושכו לחבריהם הגלגולאים שמיהרו להימלט (Mur.42). עם נטישת המצד בקומראן ע"י הגלגולאים והרג הגויים בקרית ערביה (ובשוחית ?), הפכו לוחמי שמעון בן מתן לחיל המצב בגזרה עד שהוזעקו ע"י שמעון הנשיא והלל בן גריס לירושלים בסוף שנה ד'. בהיודע רצח שמעון בביתר שהוביל לכניעתה ולטבח תושביה בסוף שנה ד', אסף ישוע בן גלגלולא את משפחתו וקרוביו שנמלטו מבתיהם אל  הגלגל, ויצא  עמם אל מערת המפלט שהכין למשפחתו בעוד מועד בואדי מורבעת, שם ניספו כולם בסוף המלחמה או אחריה, ע"י הרומאים.

 

את קרית ערביה חיפשו בעבר על גב ההר ליד עין ערוב (ידין). מיקומה על החוף הצפוני של ים המלח נקבע כאן ע"פ תוכנן של 3 התעודות הרלונטיות והמשמעות העולה משמה: קרבה ימית ויבשתית לעין גדי (Hev.57), למעגנת המלח (Hev.58) וסמוך למקור מים וצמחי ערבות (השם). קבלת ההדסים מספק שהביאם מהמזרח, לימדה על קרבתה אל מעברות הירדן, מן הסתם המעבר שהוסדר מול מצד השוחית בשפך הירדן לים המלח. שקלול הנתונים עם האתרים בגזרה איפשר להצביע על אתרה של קרית ערביה בשרידי האתר ליד עין ג'והיר, מקור המים היחיד לנמל המלח ברוג'ום אלבחר (עיר המלח). את מצד השוחית שנחשף בתעודות הארכיון, מוצע לזהות בתל א' רשידיה ששלט במעבר הנוח של שפך הירדן. את מחנה הגלגולאים זיהינו בקומראן (שמו לפחות ממלחמת בר כוכבא), כיוון שרק בו ובעין פשחה הסמוכה, שרדו כמה מטבעות יחידות משנות המלחמה.

 

עיון ב-2 התעודות הדנות על מצרכי חג הסוכות ושילובן עם 10 התעודות הרלונטיות מארכיון המלחמה, איפשר לעדכן מסקנות שהשתרשו במחקר על אירועים, אנשים וישובים בצפון ים המלח. כעת ברור כי מדובר בהן על שני חגי סוכות שונים ולא על חג אחד שתועד פעמים (ע"פ התעודות בארמית וביונית). בשנה שחלפה בין כתיבתן הנפרדת התחלפו המפקדים והלוחמים בקרית ערביה: הראשון היה יהודה בן מנשה, נכדו של הלל בן גריס המשנה לשמעון הנשיא, שפיקד עליה מאז סוכות בשנה א' עד אחרי סוכות בשנה ב'. השני היה סו[מאי]וס הנבטי, מנאמניו הותיקים של שמעון, שפיקד על לוחמיו הנוכרים/הגויים בסוכות שנה ג'. כיוון שלא נראה לנו כאפשרי ששמעון הנשיא נדרש או הספיק לבצע את המהלך הצבאי המורכב ב-27 הימים שחלפו מאז הניצחון ושחרור ירושלים עד סוכות שנה א', הסקנו כי התעודה בארמית היא לכל המוקדם מסוכות שנה ב' ואילו התעודה ביונית היא בהתאמה מסוכות שנה ג'. בכל מקרה אין אפשרות ליחס אותה לסוכות שנה ד', כיוון שאז לא היו במחנות הצבא בצפון ים המלח נוכרים/גויים דוברי יונית או גלגלולאים. עם זאת הישגו של שמעון הנשיא שהשכיל לפעול ללא אלימות ולשקם את סמכותו על מפקדי עין גדי פורקי העול היה זמני ביותר: אגרותיו הזועמות ששלח אליהם, מעידות שמפקדיה הסרבנים ניצלו כל הזדמנות כדי לפרוק עול ולשוב לסורם.

 

מנהל הפורום
משתמש חדש
עבור לעמוד
בחזרה לפורום
כרגע בפורום זה: אין משתמשים רשומים
עבור לפורום:
ארכיאולוגיה ועתיקות