עדות אחרת:
גליה, אין לי ברירה אלא לעלות על דוכן העדים:
שלום גליה. מאז שספרך, "דבר שמתחפש לאהבה", יצא לאור, התלבטתי אם לכתוב לך. כשבראיון עם דנה וייס ב-28 בפברואר בערוץ 12 שאלת "האם יש אדם הגון אחד שלא יודע שאני צודקת?", ומיד קבעת "ברור שאני אומרת אמת", שוכנעתי שאני חייב לכתוב, ולו רק מבחינה מוסרית.
בספרך את מעלה עדים לדוכן. ובכן, גם אני עולה על דוכן העדים ומצהיר שאני לא חושב שאת צודקת בהאשמות הגורפות והקיצוניות שאת מעלה בספרך האחרון נגד אביך עמוס עוז, ואני מצהיר שלי זה לגמרי לא ברור שאת דוברת אמת. אחרים ישפטו אם אני עדיין יכול להיחשב לאדם הגון.
על כריכת ספרך ובפתיח את מגדירה את כתב האישום בתמצית: "שגרה של התעללות סדיסטית", וגם: "בבית היה טרור". הספר כולו נועד להוכיח זאת. לא אתייחס לזיכרונות מילדותך בקיבוץ, כי לא הייתי שם. אני גם לא מתווכח עם עוצמת הפגיעה שאת חשה ועל זכותך להביע אותה. אבל כמי שהיה חבר קרוב של אביך כ-30 שנה והכיר מקרוב את המשפחה, אתייחס לכמה מסעיפי כתב האישום, ואני רוצה לספר כעדות ממקור ראשון על הדברים שאותם אני ראיתי, שמעתי וחוויתי.
את טוענת שהוריך ניתקו את הקשר אתך: "אמא חדלה לדבר אתי", "אבא שלי ניתק אלי כל קשר", "שוב ושוב נטען נגדי שמתוך נקמנות חיבלתי בקשר שבין אבא שלי לבין אנשים קרובים. מכל השקרים, זה היה השקר הנורא במיוחד". איזה סילוף! האם זו לא את שניתקת את הקשר בין בני ובנות ביתך לכל שאר המשפחה, והאם את לא מי שהורה לילדיך לנתק כל קשר עם בני הדודים שלהם ועם כל משפחת הוריך בלי יוצאים מן הכלל? הייתי שם בזמן אמת, ראיתי את הכאב. היש אדם אחד במשפחתך המורחבת שיכול לקום ולהעיד אחרת?
ואחרי שניתקת כל קשר: "הוא לא ביקש את קירבתי ולא ניסה להתפייס בשום דרך". סילוף נוסף! האם אביך לא התקשר אליך מאות פעמים? השאיר לך אינספור הודעות שאולי אפילו עוד שמורות בטלפון שלך? את כל הניסיונות האלה את מקטלגת כהטרדות. את כל שליחי הפיוס מטעם אביך, ואני הייתי אחד מהם, את מכנה בלעג "השליחים/ות, הנשמות הטובות, הג'אנקיז". את פנייתם אליך את מגדירה כהטרדות ואף כרדיפה. האם מישהו מה"ג'אנקיז" בא לכפות עליך דבר מה? לא התחננו לפניך לפיוס?
אני מכיר באופן אישי חלק מאלה שדיברו אתך. האם מישהו מהם היה מעז לעשות לך "גזלייטינג", לערער את שפיותך כפי שאת מתארת? כשאני שוחחתי איתך בטלפון וכשישבתי שעות בביתך, לא דיברתי אתך על אהבתו של אביך אליך, ועל שברון ליבו והגעגועים אליך ולילדיך? שתי השיחות האלה חרוטות עמוק בזיכרוני. איך אפשר לכנות אנשים שמנסים לעזור לאחות קרע במשפחת חברים כ"מטרידים"? האם באמת את לא רואה סתירה בין הפרק השלם שאת מקדישה ל"ג'אנקיז" שעלו אליך לרגל לבין המשפט "הוריי לא חיפשו אותי. הוחרמתי ונודיתי"?
כאן המקום לדיסקליימר: אני פונה אליך במכתב זה לא כשליח מטעם מישהו, ולא על פי בקשה או בידיעה מוקדמת של מי ממשפחתך, אלא מטעם עצמי בלבד. לצערי הרב מאוד, זו כבר גם לא פנייה לצורך פיוס עם אביך.
הספר שלך כולל ביבליוגרפיה של 14 מקורות, ואת מרבה לצטט מדברי אנשי בריאות הנפש. לכאורה, הם מהווים סימוכין מדעיים לטענותיך. אך הבחירה המאוד סלקטיבית והשימוש במקורות מגמתי ומניפולטיבי. את מעמידה טענות ובוחרת ציטוטים שתומכים בהן, ומשלבת אותם עם נרטיב שלך, כך שלבסוף הקורא אמור להבין שהציטוטים נכתבו ממש עליך ועל אביך. כך הוא הופך ל"נרקיסיסט טורף", ל"פדופיל", ל"אדם שמבצע מעשים סדיסטים בבית שלו", ל"מתעלל סידרתי", ל"מיזוגן" ועוד. לאורך כל הספר את מתארת את פעולתה של הפמיניסטית אנדריאה דבורקין. הרבה יאמר לזכותה של האישה האמיצה הזאת, אבל יש גם מחלוקת לגביה ובמיוחד לגבי כמה ממסקנותיה הגורפות. אבא שלך לא אהב אותה. בגלל זה את לא מהססת לכתוב: "את אנדריאה דבורקין הוא תיעב - לא את הגבר שהתעלל בה, לא גברים שחוטפים ילדות וסוחרים בהן, לא את הרוצחים על רקע מה שמכונה כבוד המשפחה, לא את המטרידים, אנסים והמתעללים הסדרתיים". לגבי כל אלה אבא שלך היה אדיש? ידך לא רעדה ולו קצת בכתיבת דברים אלו?
מאמרים וספרים רבים נכתבו על מדיניות הלינה המשותפת בקיבוץ, כולל ביקורת רבה. כידוע, היא הייתה חלק מהאמנה החברתית של הקיבוץ, ומשהוחלט עליה באופן קולקטיבי היא חייבה את כל חברי הקיבוץ ללא יוצא מן הכלל. אבל את מפנה את האצבע ההאשמה אך ורק אל אביך ובאופן ישיר: "את הילדה הזאת הוא נטש בבית התינוקות של הקיבוץ כשהייתה בת חודשיים". האסוציאציה המיידית היא בית יתומים, צ'ארלס דיקנס. האם בימים ההם ניתנה לחברי המשק אופציה אחרת? האם הוקם בקיבוץ חולדה בית ילדים במיוחד כדי שאבא שלך והוא בלבד יוכל לנטוש אותך? האם אחותך הגדולה לא הייתה גם היא בבית ילדים ועמה כל ילדי הקיבוץ?
ובכלל, את הרי יודעת היטב שאבא שלך הרגיש אשמה, צער ונקיפות מצפון על כך, שלא היה לו מספיק אומץ למנוע ממך את חווית בית הילדים. את הרי מודעת לכך כי הוא התבטא פעמים רבות על כך, ואף כתב על כך בספרו "ממה עשוי התפוח".
לקראת סוף הספר את מסבירה מדוע החלטת לכתוב אותו: לכאורה אביך "דיבר רעות מאחורי גבך" וגרוע מזה, "טפטף לאנשים שאת אלימה וסובלת מהתמכרויות ומסוכנת לעצמך ולסביבתך הקרובה". מעולם לא שמעתי דבר כזה עליך. למיטב ידיעתי, גם אף אחד אחר ממעגל חברי משפחתך לא שמע על כך. אני מצטט את הסימוכין היחידים שאת מביאה: "יודעת בוודאות מוחלטת שהוא חזר על השקר הזה באוזני שני אנשים שונים". את יודעת בוודאות מוחלטת כי שני אנשים שונים (עלומים לקורא) אמרו לך. זהו? היש דוגמה טובה יותר למושג "רכילות"?
הקשר בין אביך וביני היה קשר של חברות אמיצה לאורך כ-30 שנים, והוא אף התחזק בשנה האחרונה לחייו בה ליוויתי אותו כרופא. בתקופה זו הוא פתח את ליבו ושיתף אותי בנושאים אישיים מאוד. מעולם, אבל מעולם לא שמעתי ממנו מילה רעה עליך. כשאמר לך שיפסיק "לדבר עליך רעות" אני יודע בדיוק למה התכוון, כי שוחחנו על זה. כוונתו הייתה שיפסיק לחלוק את הכאב שלו עם חבריו הקרובים ושלא ידבר עוד על הצער העמוק מכך שאת וילדיך ניתקתם כל קשר עמו. זה הכל, לזה התכוון כשאמר "לדבר רעות".
עם הניתוק הוא הלך לישון, עליו חלם בלילות טרופים, איתו קם בבוקר. בגללו בכה פעמים רבות כשישבנו ודיברנו בשנה אחרונה של חייו. לשתף את חבריו הקרובים מאוד בכאבו, היה מבחינתו "לדבר רעות עליך". את מספרת שפעם הוא אמר לך בטלפון שהוא נורא-נורא כועס, אבל היה נראה לך שמישהו כפה עליו את השיחה. אני יכול לגלות לך את הרקע ועל זה אני צריך לקחת את האשמה. למרות שזו כמובן לא היתה כוונתי, אולי הוא באמת הרגיש שכפיתי עליו את השיחה, ועל זה אני מצטער עמוקות.
והנה ההסבר: בסביבות מאי 2018, כנראה זמן קצר לפני השיחה האחרונה ביניכם וקצת יותר מחצי שנה לפני שנפטר, ישבנו בחדר העבודה שלו ודיברנו. הוא כבר היה אז עמוק בתוך סידרת הטיפולים הכימותרפיים. דיברנו על הרבה דברים, וגם דיברנו על המשך הטיפול במחלת הסרטן ועל כך שהוא "נותן לה פייט". ושוב, כמו כמעט בכל שיחה, עלה נושא הניתוק אתך ואהבתו והגעגועים אליך.
אז בא המשפט, אותו לא אשכח לעולם: "לו יכולתי לבחור אם לקבל את בריאותי בחזרה או את גליה, הייתי בוחר בלא היסוס בגליה". אני מודה, כששמעתי את המשפט הזה מפיו של חבר יקר, של אדם החי על זמן שאול, חשתי לא רק עצב, כאב וחמלה, אלא גם כעס - כעס גדול כלפיך. ואז שאלתי אותו :"עמוס, איך זה שאתה לא כועס?". הוא לא ענה, אבל בפניו לא ראיתי שום כעס, רק עצב. עצב עמוק מאוד.
