ט"ו באב של פעם...

בשירו "נוכח פסל אפולו" כתב טשרניחובסקי כי לקחו את אלוהי כובשי כנען בסערה ואסרוהו ברצועות של תפילין וזהו לטעמי ביטוי שמשקף נאמה את  הפער בין האמונה הרבנית המגבילה המציקה הקפדנית והמחמירה לבין ההתנהגות הדתית של עם ישראל בעת העתיקה.

 

ביטוי  בולט לפער זה ניתן למצוא במקור שממנו נגזר ט"ו באב כחג האהבה:

 

אמר רבן שמעון בן גמליאל, לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים, שבהם בני ירושלים יוצאין בכלי לבן שאולים, כדי שלא לבייש את מי שאין לו.  וכל הכלים טעונין  טבילה.  ובנות ירושלים יוצאות וחונות בכרמים.  וכך הן אומרות, שא נא בחור עיניך וראה, מה אתה בורר לך.
(תענית , פ"ד מ"ז)

 

שתי מסקנות עיקריות העולות מכאן:

 

1. גם יום כיפור  היה במקור חג האהבה! כלומר, יום הכיפור שהפך לסמל של יום קדוש  שאפילו חילוניים מוחלטים צמים בו על כל צרה שלא תבוא ומדינת ישראל מושבתת כולה היה גם יום חיזורים ונחשב בעבר ל"יום טוב" ולא יום של תפילה וכפרה

 

2. בנות ישראל היו חוגגות בכרמים ובחורים צופים בהם ובוחרים בעצמם את הראויה. איפה הרבנים שאסרו על  הופעת נשים בפני גברים?  איפה הדרת הנשים וקול באשה ערווה? איפה הבחירה באמצעות שידוך? איפה כל דיני הצניעות?

 

תחשבו על זה היום. בנות מחוללות בכרמים ביום כיפור ומציעות עצמן באופן חופשי לגברים הצופים בהן.  ? איזה חוסר צניעות. יש היום רבנים שהיו מתירים זאת?

חיים הטבת לדבר.

אלא כפי שידוע לך משוק המכוניות המשומשות,  קודם מנסים למצוא מכונית יד ראשונה שמורה "מרופא".

וכאשר לא מוצאים, נעזרים בחברים במשפחה, במכרים, ואם עדיין לא מוצאים אז הולכים למגרשי מכוניות, שם חייבים למצוא משהו מתאים.

ראה כיום,  קראתי בעיתון ישראל היום של שבת,  ש- 75% רווקים/רווקות בת"א (הם בדרך להכחדה)

 

בס"ד

לקראת ט"ו באב – אומרים אהבה יש בעולם, מה זאת אהבה?

יום ט"ו באב היה בעבר אחד מהחגים היפים והחשובים ביותר במסורת היהודית, עד כי נאמר עליו במשנה במסכת תענית: "לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים". למרות זאת, ולמרבה הצער, כיום נשאר ממנו מעט מאוד, ולראייה אם יערך סקר אקראי בקרב האוכלוסייה נגלה שרבים כלל לא יודעים מהם מקורותיו ועל שום מה זכה דווקא יום זה להיות מקושר עם אהבה וזוגיות. יתר על כן, כמו בתחומים רבים נוספים הקשורים למסורת שלנו בהם שכחנו את המקור והתבלבלנו בין עיקר וטפל, נראה כי אין דבר שרחוק יותר מהמהות הפנימית והאופי של יום ט"ו באב מאשר המנהג שחלחל בשנים האחרונות בחברה הישראלית לפיו מנוצל יום זה לטובת אווירה של מתירנות מוחצנת ושל "אהבה" רדודה וחסרת עומק ותוכן.

 

כדי להבין טוב יותר את מהותו של יום מיוחד זה, ומתוך כך את התפיסה של היהדות למונח של "אהבה", יש להזכר במקורותיו השונים:

1. מחילה למתי-המדבר: במשך 40 שנות הנדודים במדבר, מידי ט' באב, ביום בו ארע חטא המרגלים החמור, היו קבוצה גדולה של אנשים חופרים לעצמם קברים ומחכים למותם, כחלק מהעונש שהעם קיבל. בט' באב בשנה הארבעים לא נפטר אף אחד, ולכן הם המשיכו לחכות בקברים מחשש שטעו בספירה של היום עד שבט"ו באב היה ליל ירח מלא, הם הבינו שהעונש תם ושמחתם לא ידעה קץ. כך, מסמל ט"ו באב את היום בו סלח ה' לישראל על חטא המרגלים, בדומה ליום הכיפורים, בו מחל הקב"ה לבני ישראל על חטא העגל. שני החגים מייצגים יום של מחילה והתאחדות מחודשת של עם ישראל עם בוראו.

2. התרת נישואים בין השבטים: במשך תקופה ארוכה, עד להתבוססות בני ישראל בארץ, הותרו הנישואים אך ורק בין בני אותו השבט. ביום ט"ו באב בוטל איסור זה ועלמות החן משבט גד או מנשה יכלו, לדוגמא, למצוא לעצמן גברים גם משבטי זבולון, אשר, דן, וכו'. היום שבו הותרו מחדש השבטים לבוא אלו באלו מבטא יום שבו פרץ נהר האהבה הפנים-ישראלי את סכר הבדלנות והשייכות המגזרית של "אנחנו" ו"אתם".

3. הותרו נישואים עם בני שבט בנימין: לאחר הסיפור הטראגי והאכזרי של "פילגש בגבעה" העם נדר נדר שלא להתחתן עם בני שבט בנימין, אולם לאחר שהבינו ששבט שלם עומד להעלם מהעולם הותר ביום ט"ו באב לגברים של שבט בנימין לצאת ולהכיר את בנות השבטים האחרים שחוללו בכרמים. גם כאן הרצון לאהוב כל אדם מישראל ולא לאפשר חלילה לשבט שלם להיכחד היה חזק יותר מכל המחסומים האחרים. "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה" (שיר השירים), ואכן אהבת ישראל, שפעמה באותו הדור, והתפיסה שכולנו בסופו של דבר אחים ושותפים לאותו הגורל, הביאו לביטול הנדר.

4. קבורת הרוגי ביתר: כל אותם לוחמים אמיצים שנהרגו במהלך מרד בר כוכבא בביתר הובאו לקבורה ביום זה, וחרף העובדה שגופותיהם היו מונחות זמן רב מחכות לקבורתן, הקב"ה באהבתו אותנו חולל נס והן לא נרקבו והסריחו.

5. חיזוק הקשר בין העם ובית המקדש: ביום ט"ו באב סולקו שומרי הדרכים שמנעו מעם ישראל להגיע לבית המקדש ולבצע בו את מלאכת הקרבת הקורבנות (מלשון קירבה), כמו גם הסתיימה תקופת כריתת העצים ששימשו לטובת העבודות במקדש.

 

אם נחפש את המכנה המשותף בין כל האירועים הנזכרים כאן נוכל לראות שמעבר לעובדה שכולם אירעו ביום ט"ו באב, חוט השני שמקשר ביניהם הוא לא אחר מאשר האהבה – אהבה של הקב"ה לעמו, כפי שבא לידי ביטוי במחילה ובחיזוק הקשר, אהבה של העם לקב"ה, כפי שבא לידי ביטוי במאמצים לעבדו במקדש ולזכות במחילה ובכפרה, אהבה בין חלקי העם ובין איש וזולתו, כפי שבא לידי ביטוי בחיפוש אחר האחדות ואחר המשותף במקום אחר המבדיל, וכמובן באהבה בין גבר ואישה, כפי שבא לידי ביטוי בריבוי ההיכרויות ומהפתיחות שאפשרה לזוגות להיפגש ולהתחיל לבנות את ביתם.

רק שישה ימים מפרידים בין צום ט' באב לחג ט"ו באב, ואם בוחנים את מהותם של שני ימים סמוכים אלה, ניתן לראות שט"ו באב הוא למעשה התיקון של ט' באב. בתשעה באב חרב בית המקדש השני בגלל שנאת חינם ובגלל פלגנות ו"סקטוריאליות", ולעומתו, ט"ו באב הוא יום של חיבור, התחלה חדשה ואהבה. על כך כתב רבי נחמן מברסלב ושר אהוד בנאי: "תאמין שאם קלקלת אתה יכול גם לתקן".

 

מתוך העיסוק במקורות ט"ו באב עולה ומתחדדת השאלה שהיא אולי העתיקה בעולם: "מה זאת אהבה?". רבים ניסו להגדיר את הרגש הזה, את מצב הצבירה הנפשי הזה, את היופי הזה שאנו כה נכספים אליו, אולם נשארו חסרי מילים. על ההגדרה המדויקת אנו עוד חלוקים, אבל כולם יסכימו שאהבה, תשומת לב, הכרה בערכינו וקבלתנו חשובים לנו כבני אדם לא פחות מאשר צרכים פיזיים כאוכל ושתייה. כשאדם לא זוכה לכל אלה הוא מרגיש שחייו אינם חיים. אנו זקוקים לאהבה בדמות פרגון מהבוס, משוועים לאהבה בדמות חיבוק ומילה טובה מההורים וכמובן מייחלים לאהבה ואינטימיות זוגית, אולם מעל לכל אלה זו האהבה לבורא ומהבורא שהנשמה שלנו (מבלי בכלל להבין זאת או אפילו לחשוב על כך) משתוקקת להרגיש. זוהי פסגת הפסגות של האהבה האפשרית.

 

מי שחסרה לו אהבה אינטימית עם אדם אחר, אהבת אמת בה הוא יכול פשוט להיות הוא עצמו מבלי הצורך להתחפש ולמצוא חן, מבקש למצוא לה תחליפים זולים. ואכן, לצערנו, במיוחד בדור שלנו קיים מחסור חמור באהבה. אנו שבויים בעולם בו התקשורת צינית ומנוכרת, משוחחים דרך איי-פונים, מסכי פלזמה ורשתות חברתיות מטופשות בהן לכל דרדק יש "אלפיים חברים", ובכך מאבדים את הקשר הבין-אישי ואת האהבה האנושית. אהבה נכספת זו לא מתגלה במסיבות רועשות, בצ'טים אנונימיים באינטרנט או בסביבה עסקית צינית וקרה. אהבה אמיתית אפשרית רק בחיבור אמיתי מלב אל לב, במסירות, בוויתור, בהתחשבות ממקום של בחירה ובנתינה. רבים מתבלבלים, ומתוך הרצון שלהם בהכרה בערכם מהסביבה הם פועלים ההפך מהדרך הנכונה. לא, את לא צריכה ללכת חצי ערומה כדי שישימו אליך לב ויחשבו שאת "שווה"! השווי שלך הוא בפנימיות שלך – באישיות הנעימה, ברגשות העדינים, באינטלקט החד. וגם אתה חביבי, אתה לא צריך לקרוע את עצמך בעבודה כדי להרוויח יותר כסף על מנת שיחשבו כמה מוצלח אותה או לעקוף את כולם בכביש ולהגיע ראשון אל הרמזור כדי שיראו שאתה אחלה גבר שבעולם! לא בזכות זה יעריכו אותך יותר. תפרגן יותר לאשתך, תשמח אותה בכל הזדמנות שאתה יכול, תחבק את הילדים שלך, תעשה איתם שיעורי בית או פאזל. ככה תגלה אהבה אמתית מה היא, ככה תזכה לכבוד אמיתי - כזה שלא חולף כעבור רגע ומשאיר אותך ריק.

חלום ה"אהבה", שמוכרת לנו הוליווד, הוא בדר"כ יפה ומתקתק. הגבר שרירי ומסוקס והאישה בלונדינית ורזה. מה לעשות שבמציאות לא כולנו נראים כך והדיסוננס גורם לתסכולים רבים?! לא רק זאת, אלא גם שהסרטים האלה תמיד נגמרים בנשיקה רומנטית על רקע השקיעה או בחופה חגיגית ומקושטת לעילא ולעילא. למה הם לא מראים את שמחכה לנו אח"כ? למה הם לא מספרים על החיתולים והקימות בלילה? על החובה להיות תמיד סבלני ונעים הליכות כדי שהקשר יצליח? על הוויתורים האינסופיים שיש לעשות בחיוך ובשמחה כדי לא ליפול לסטטיסטיקה הנוראה? את ההתמודדויות החשובות של הזוגיות משום מה לא מראים שם, כך שהמונח "אהבה" מקבל תדמית של פלקט חסר משמעות שרק גורם לתסכולים ובעיות בשלום בית, כשנתקלים בפער בין המצוי לבין מה שמכרו לנו.

 

רובנו מאמינים כי אהבה היא תחושה המבוססת על משיכה גופנית ורגשית הנוצרת ספונטנית כשמופיע האדם הנכון. למרבה הצער, באותה הקלות אותה התחושה יכולה גם להילקח מאתנו כשהקסם "מתפוגג ונעלם". כיצד, אם כך, ניתן לאהוב יותר ולשמר את אותה האהבה כמה שיותר זמן? התשובה היא שאהבה אמיתית, כזו שנמשכת לאורך זמן ורק הולכת ומתגברת, פרושה יציאה מעצמך, חשיבה מה האחר צריך, מה יכול לעשות לו טוב, נתינה בלי אינטרס ובלי התחשבנות מה אנחנו מקבלים בחזרה. ביהדות "אהבה" זה משהו מאוד מעשי. אנחנו לא מדברים בסיסמאות ריקות של "אהבה ושלום" בסגנון "ילדי הפרחים". לאהוב זה לתת בפועל לאחר.

אם יש לנו, לדוגמא, עציץ שדורש טיפול מוקפד על ידינו (השקיה ידנית, גיזום, דישון, וכו') סביר להניח שיהיה אכפת לנו ממנו ואף נאהב אותו יותר מאשר עציץ שמושקה אוטומטית או מטופל על ידי גנן מקצועי, ולכן אם יעונה רע לאותו העציץ זה יפריע לנו יותר. ההסבר לכך הוא שאל אותו עציץ נקשרנו. העשייה, הנתינה, הדאגה והאכפתיות עוררו בנו כלפיו רגשות עמוקים יותר מאשר אל העציץ השני. כך זה עובד גם עם בני אדם – אהבה היא לא משהו אקראי או הורמונאלי. האקראיות עוברת ואיתם גם ההורמונים, שמשכו אותנו בהתחלה. אהבה אמיתית היא אהבה שנובעת מדאגה שלנו למישהו אחר, מאכפתיות, מרצון לעשות לו טוב. זה נכון ביחס לעציץ ונכון שבעתיים ביחס לבן אדם אחר. בעוד שרוב האנשים מאמינים כי אהבה מובילה לנתינה, האמת הפוכה לחלוטין - נתינה מובילה לאהבה. רוצים לאהוב את בן/בת זוגכם, ילדיכם והורכם יותר? תתאמצו מעבר לרגיל שלכם בעבורם. "אחרי המעשים נמשכים הלבבות".

 

הקב"ה קובע כבר בפרשת "בראשית" כי "לא טוב היות האדם לבדו", ולכן עשה לו "עזר כנגדו". יש אנשים שיטענו כי תפקידו של מוסד הנישואין הוא לקיים את העולם ולוודא שתהיה רבייה והמשכיות. יש אנשים שגורסים כי מטרת הנישואין היא לדאוג שהעולם לא יהיה הפקר מבחינה חברתית ואנשים יוכלו לנתב את יצר המין שלהם למסגרת מוגדרת ומסודרת, ויש אנשים שממשיכים להאמין ברומנטיקה וטוענים כי מטרת הנישואין היא לאפשר לרגשות החיבה, הידידות והאהבה מקום להתבטא. כל התפיסות הללו בהחלט נותנות תשובות חלקיות מדוע אנחנו כה זקוקים אחד לשנייה ואחת לשני, וזאת למרות שבעידן הציני בו אנחנו חיים יש שחושבים כי אין שום פסול ב"נישואין פתוחים", שתחלופת בני זוג היא דבר נורמאלי ואף מבורך, ושאהבה זה רק רגש חולף שלא ניתן לסמוך עליו ומקורו בהורמונים שמופרשים מאיזו בלוטה במוח. ובכל זאת, נראה כי גם כיום, הכמיהה לזוגיות אקטואלית מאי פעם. התשובה לשאלה מדוע זה כך חזקה וגדולה הרבה מאתנו. האמת המופלאה היא שהחיבור בין איש לאישה הוא מהות אלוקית וכי כל העולם מורכב מכוחות זכריים וכוחות נקביים ששואפים להתחבר. מדובר בתכונה עולמית הטבועה בבריאה כמו תכונה גנטית. האיש והאישה, הזכר והנקבה חייבים להתאחד. בקבלה זה מכונה "אור" ו"כלי". היצר המיני וההסדרים החברתיים הם רק טריגר שברא הבורא כדי למשוך אותנו אחד אל השני. כמו מגנט וכמו חשמל. איש לחוד ואישה לחוד- חייהם אינם שלמים. זהו חוסר שלמות המביא לחוסר הרמוניה, ולכן זוגיות היא משמעותית גם אם אין לבני הזוג ילדים. מצוות פרו ורבו היא מטרה משנית לעצם החיים בזוגיות משותפת וקבועה, וכמוה כל מה שקשור לערך של הקמת מוסד חברתי משפחתי מסודר, תשלומי משכנתא משותפים או כל הסבר שכלי אחר שנעלה בדעתנו. גם אם הזוגיות היא בעליות ובירידות, גם אם היא נדמית כדרך מליאת חתחתים ומכשולים, מדובר בדרכו המתוכננת של הבורא. זו הדרך בה אנו משיגים שלמות ושווה לנו להשקיע בה את מירב מרצנו וכוחנו.

 

מעבר לכך, זוגיות זו הסדנא הכי משמעותית והכי אינטנסיבית לגילוי הכוחות הפנימיים הגנוזים בכל אחד ולתיקון המידות. בזוגיות אנחנו חשופים לחלוטין ובן/בת הזוג רואה אותנו ללא המסכות, שאנחנו נוטים לעטות בחוגים חברתיים שונים מחוץ לבית. לפיכך, אדם נבון, שהשכיל להבין שתפקידנו פה בעולם הוא להפיץ אור ולהטיב לסובבים אותנו (מבחינת "ואהבת לרעך כמוך"), רואה בזוגיות ככר ההשפעה והנתינה האולטימטיבי. בזוגיות יש אפשרות (ואפילו חובה) אמיתית לחשוב על הצד השני ולחפש בכל רגע נתון כיצד ניתן לעשות לו/לה טוב יותר, כיצד ניתן לפנק, לספק צרכים ולהוות אוזן קשבת ולב מבין. לא חסרים מקומות וסיטואציות בהם אנחנו יכולים וצריכים לשמח את הסובבים אותנו, אבל אין מקום כל כך עמוק, חשוב ומחייב כמו בזוגיות לעשות את זה. כדי שהקשר יצליח אין לנו ברירה אלא לוותר על הילד הקטן והקטנוני שקיים בתוך כל אחד מאתנו ושרוצה רק לינוק מהעולם לעצמו. אין בכוונתי חלילה לומר שרווק/ה הם בהכרח אנוכיים יותר, אולם ההזדמנויות שלהם לעבוד על מידת הנתינה לזולת קטנות משל מי שהמציאות הזוגית מחייבת אותו להתגמש, להתפשר ולהתחשב בלי הרף כדי לקיים מערכת יחסים אמיתית ובריאה.

 

וכמה מילים לכל הרווקים והרווקות שממתינים בלב מלא כיסופים למצוא את שאהבה נפשם ושעבורם יום זה לא אחת נחווה דווקא כיום קשה שמחדד ומזכיר את שכואב וחסר – בפרשת השבוע האחרונה, פרשת "ואתחנן", קראנו על תפילותיו הרבות של משה רבנו לה' שיכניס אותו לארץ ושנענו בשלילה. בתור אנשים מאמינים אנו שואלים לא אחת מדוע ישנם מצבים בהם אנו נמצאים בצרה ומתפללים מעומק הלב לקב"ה, מבקשים ומתחננים שיעזור לנו, ובכל זאת, ולמרות הכל, הוא לא עונה בחיוב לתפילות? לשאלה גדולה זו תשובות רבות, כאשר אחת היפות שבהן (לדעתי) היא תשובתו של רש"י בפרשנותו על הפרשה הנוכחית באומרו כי לעיתים האדם מבקש דבר מסוים שבעיניו נראה גדול, ראוי ונכון בעבורו, אולם ה' הטוב מכין לו משהו גדול יותר, ולכן לא נענה עדיין לבקשתו הפחותה. במקרה הזה, אי קבלת התפילה היא דווקא לטובת המבקש, אשר רק בעתיד יבין ויגלה זאת. נראה לי שבדברים אלה ניתן אולי למצוא נחמה כלשהיא גם לקושי שבעיכוב בזיווג, מתוך האמונה הפשוטה והתמימה כי יש משמעות וסיבה לעובדה שאנו עדיין לבד. כנראה שעד עכשיו לא התחתנו, חרף כל הניסיונות והתפילות, משום שהגבר או האישה שהקב"ה מייעד בעבורנו, שבאמת מתאים לנו ושאיתו/ה באמת נהייה שלמים, עדיין צריך לעבור בעצמו תהליך (כפי שגם אנחנו היינו צריכים מבחינה רוחנית לעבור את מסלול החיים שעברנו), ולכן עלינו להתחזק באמונה ובאופטימיות שהוא/היא ממתינים לנו ממש מעבר לפינה ושהקשר צפוי להיות עמוק ומשמעותי דווקא בזכות אותו עיכוב. כל שעלינו לעשות כעת זה להמשיך להאמין שיהיה לנו טוב ולא ליפול לעצבות או חלילה לייאוש.

 

לסיכום, ניתן להעביר את ט"ו באב הקרוב כמו עוד יום סתמי, כשכל שמבדיל בינו לבין היום שקדם לו או שיבוא אחריו הוא הבונבוניירה או הפרח שקנינו לאישה/לבעל בדרך מהעבודה הביתה, או שלחלופין ניתן למנף אותו להבנה חדשה ומרעננת מה היא אהבה אמיתית, לחיזוק הקשרים בתוך המשפחה עם הילדים, ההורים והאחים, לשיפור התקשורת הזוגית, ללקיחת התחייבות אישית לעשיית עוד מעשה טוב אחד בימים הקרובים, וכו'. "יום האהבה" יכול להיהפך מגרסה חיוורת של "ולנטיין דיי" הנוצרי ליום משמעותי באמת - יום של החלטה שאנחנו מתחילים לתת לעולם קצת יותר ומוכנים להתאמץ בשביל זה.

מעבר לכל זאת, ט"ו באב מסמל בחסידות גם את ראשיתה של תקופת חשבון הנפש והחזרה בתשובה לקראת הימים הנוראים. בעבר היו כאלה שנהגו לשלוח כרטיסי ברכה ולברך זה את זה ב"כתיבה וחתימה טובה" כבר מט"ו באב, כפי שאנחנו נוהגים היום במשך חודש אלול.

הלוואי ונשכיל להתחבר למהות הפנימית של יום מיוחד זה ולהרגיש את אבקת האהבה שהקב"ה מפזר לנו במהלכו באוויר.

באהבה, ניר אביעד 

 לקריאת כל המאמרים הקודמים: http://nir.benny-aviad.com

יהודה נופת הצופים שציטטת לי לא מאפילים על בעייה היסודית שהעלית ואליה כמובן לא התייחסת. איך זה שפעם ראו הרבנים את יום כיפור כיום טוב והתירו לבנות לפזז ולחולל לפני בנים ולתת להם בחירה חופשית והיום הם יצרו חוקי צניעות שלא היו מאפשרים לסיטואציה כזו להתרחש ובשום פנים ואופן שלא לדבר ביום הכיפור....

 

האם זה לא מוכיח עד כמה ההלכה היא לא "העברה  מדור לדור" אלא החמרה והצקה והפיכת דברי האל להבליים ובלתי נסבלים.

יהודה נופת הצופים שציטטת לי לא מאפילים על בעייה היסודית שהעלית ואליה כמובן לא התייחסת. איך זה שפעם ראו הרבנים את יום כיפור כיום טוב והתירו לבנות לפזז ולחולל לפני בנים ולתת להם בחירה חופשית והיום הם יצרו חוקי צניעות שלא היו מאפשרים לסיטואציה כזו להתרחש ובשום פנים ואופן שלא לדבר ביום הכיפור....

 

האם זה לא מוכיח עד כמה ההלכה היא לא "העברה  מדור לדור" אלא החמרה והצקה והפיכת דברי האל להבליים ובלתי נסבלים.


חיים

יודע אנוכי, כי פיקח אתה, הבאתי לך משל, ולא קלטת.

המשל: מכוניות יד ראשונה "מרופא"  או חדשות לגמרי מהחברה, הנמשל: אלו בנות טובים עם שידוך מיוחס לעילויים.

המשל: חברים מכרים, הנמשל: אלו שידוכים מזדמנית לבנות בינוניות.

המשל שוק מכוניות: אלו בנות שלא שפר מזלן, ולא מצאו שידוך, או נכות, או מכוערות, או לא למדניות, ראה ת"א 75% רווקים.

אז חכמים היו חייבים לתת גם להן תשובה, בלית ברירה, קבעו להם את המנהג.

 

 

  

הבנתי את המשל שלך אבל זאת תרצנות ולא פירוש והיא עומדת בניגוד גמור לפשוט של טקסט שאפילו רוצה שכולן יהיו שוות וילבשו לבן ולא מבחין בין מכונית של רופא לבין גרוטאה...

 

אבל אתה יודע מה? נלך אם הראש שלך: האם יעלה על הדעת שהיום היו מתירים להביא בנות מכוערות לחולל ולרקוד ביום הכיפורים ולאפשר ללא שידוך לבחורים לבחור אותן באופן חופשי?

חיים, מהם מפגשי פנויים פנויות של הציבור הדתי הלאומי ???

האם הרבנים מתנגדים לכך ???  להיפך הם יוזמים מפגשים כאלו.

רק תעשה לי טובה ואל תהיה כמו קולמוס שאינו מבחין בין חרדי לדתי.

שהרי מה שמקובל אצל החרדים אצלנו זה לא מקובל.

ההלכה השפויה המקובלת על רוב הזרמים, היא הרבנות הראשית, כך בגיור, בכשרות, בנישואין וגירושין.

בשנים האחרונות החרדים הלכו והקצינו, עד כדי כך שאנו הדתיים מותקפים בגללם.

אל תמכור לי "ציבור דתי לאומי" מתון  שמשולב ומעורה בחברה הכללית ותתעלם מהעמדות של החרדל"ים ושל החרדים נותני הטון האמיתיים. אתה הרי מגן פה בעקביות על החרדים . אף אחד לא באמת שם על הפסיקות של הרבנות הראשית...

חיים, מהם מפגשי פנויים פנויות של הציבור הדתי הלאומי ???

האם הרבנים מתנגדים לכך ???  להיפך הם יוזמים מפגשים כאלו.

רק תעשה לי טובה ואל תהיה כמו קולמוס שאינו מבחין בין חרדי לדתי.

שהרי מה שמקובל אצל החרדים אצלנו זה לא מקובל.

ההלכה השפויה המקובלת על רוב הזרמים, היא הרבנות הראשית, כך בגיור, בכשרות, בנישואין וגירושין.

בשנים האחרונות החרדים הלכו והקצינו, עד כדי כך שאנו הדתיים מותקפים בגללם.

אז אתה בעד גיור נוסח הרב דרוקמן ( ששייך לציבור הדתי לאומי ) שהרבנות הראשית מתנגדת לו ?

 שמאלנות היא מחלת נפש חשוכת מרפא emo_02.png.

אכן אני בעד הגיור של הרב דרוקמן, הוא איש גדול בהלכה.

חיים מה יהיה איתך,

כמה פעמים ציינתי, שהחרדים לא נמצאים פה להגיב, כולם מתקיפים אותם, ומפגינים בורות בעיניינם, והכל היה השמצות, אז ציינתי שאני לובש את העור של החרדי כדי להציג את עמדתו, לצורך הדיון בלבד.

ואף ציינתי לא פעם, שיש לי בטן מלאה עליהם מכוון אחר לגמרי, וחבל להוסיף שמן למדורה.

לכן כעת ברצינות, הרבנות שהייתה בידי המפד"ל בעבר,  היא הציגה הלכה שפויה, להזכירך, הרב הצבאי שלמה גורן, הכשרות הייתה לשם שמים עם משגיחים שקיבלו משכורת מהרבנות ולא היו כפופים למעסיק כשם שזה היום.

מאז שש"ס והחרדים תפסו מעמד רם בכנסת, משרד בפנים והרבנות נהיו חרדיות.

להזכירך : כשהייתי ילד בבני עקיבא לא עשו הפרדה בין ילדים וילדות. לא זכור לי אי פעם שהייתה בעייה עם שירת נשים. מורה דתי שעבד אתי שנים תמיד התלונן שילדיו נמנעים מלאכול אצלו כי מבחינתם זה לא מספיק כשר  -כלומר גם בציונות הדתית חלה הקצנה ולא בטוח שהסיטואציה המתוארת במקור שהבאתי הייתה מתרחשת גם כאן.

חיים אני קלטתי אותך מהרגע הראשון שאתה עם שורשים דתיים.

ולכן טוב שאתה מזכיר את בני עקיבא, זו הדוגמא הקלסית לכך שאין בעיה עם בנים בנות.

אין שום הקצנה בצבור הדתי הלאומי.

הבעיה היא שהמגזר החרדי ישב ליד השיבר, פתח תלמודי תורה עם ארוחה בחינם, או בתשלום סימלי, גנים עד אחר הצהריים, ואילו הדתיים הלאומיים שילמו/משלמים/ישלמו, 1500 ש"ח על כל ילד, הן ביסודי, והן בתיכון.

עקב כך נדדו ההורים עם ילדיהם לגנים של החרדים, ואח"כ ליסודי, ואח"כ לתיכון. ולכן כלפי חוץ הם חרדים, אולם בתוכם הם דתיים.

הרבה חברים שלי, הולכים עם כיפה סרוגה שחורה, כדי להיטמע בין החרדים.

כל לגבי דיור, כל פרוייקט בניה בירושלים הוא לציבור החרדי, ואם כבר יש איזה בניין לדתיים הלאומיים אז הוא נמכר גם ליבור הכללי במיחר של מליון וחצי.

ועל כך בטני מלאה על החרדים ותומכיהם.  שאנו דואגים להם, מתחשבים בהם והם מואסים בנו.

זה לא מדויק. לא זכור לי שבציבור הדתי לאומי היו חרדלים ואני לא בטוח שבבני עקיבא נערים ונערות מקיימות היום פעולות יחד. יותר ויותר בתי ספר ממלכתיים מתחילים הפרדה בין בנים ובנות כבר בכיתה א. בחתונות מלפני שלושים שנה היו אמנם מעגלים נפרדים אך לא היו מחיצות בין רוקדים כנהוג היום. ואפשר להביא עוד דוגמאות שהופכות את הסיטואציהה התוארת במקור שהבאתי לבלתי אפשרית גם בציבור הדתי לאומי.

 

ואגב משפחתי הגרעינית לא הייתה דתית (הורים) אלא משפחתי המורחבת(דודים דודות וכו'.יש לי אפילו בת של בת דודה בתפוח...)

חיים הבת שלי עד לפני שנה הייתה קומונרית בבני עקיבא, בנים בנות.

ולכן אני מאד מעודכן,   בנועם הבנות לחוד והבנים לחוד זה נקרא אריאל, לא בני עקיבא.

שכחת עוד את המשנה עם הכישויים.

והצופים בפיסות במקדש והצופים בשעיר לעזזאל...

 

אתה מדבר על מציאות אחרת לגמרי מציאות שבה העולם הוא שונה כי יש בית מקדש בעולם

והכהן הגדול היה מכפר גם למי שישן כל יום הכפורים

הוא היה מתוודה על החטאים שלך. כי יש לו נגיע לכל אחד מישראל.

היום התפקיד שלו מתחלק בין כולנו ולכן אנחנו מתפללים יום שלם

יש לציין כי עם ישראל היה צם ביום הכפורים

החיפוש בחורות ביום הכיפורים הוא מעשה מצויין באותה תקופה.

למה? כי יום הכיפורים היה יום ללא יצר הרע.

היום אנחנו מאוהבים במין פורנוגרפיה וקשקושים אחרים כך שבניגוד אלהם אנחנו לא מחפשים אהבה אלא ריגושים.

לזיין את בר רפאלי להשכיב את מדונה איכס.

וכל מיני קשקושים כאלה ואחרים

למה מחפשים בחורות בטו' באב? זו באמת שאלה שאני לא יודע

אולי תשאל את בלדד השוחי צופר הנעמתי ואלפז התימני 

ואם הם לא ידעו אולי אליהו בן ברכאל הבוזי יודע

עבור לעמוד
,
בחזרה לפורום
כרגע בפורום זה: ohevtora1
עבור לפורום:
היסטוריה
בחר
בחר