ב"ה
שגם מה שהולך לה הכי פחות טוב הוא עדין מצוין יחסית לאחרים?
כמו לדוגמא מישהו שאני מכירה שהוא מוסיקאי חובב בהגדרה מכיוון שעיסוקו בתחום מדעי. אבל כשהוא מנגן עם מוסיקאים הוא ממש מצטיין ביניהם. אפילו שזה לא העיסוק שלו בכלל. עם כל זאת כל העיסוק במצויינות לא אהוב עלי. כי מבחינה רוחנית יש ערך לא רק לצדדים המצויינים והגאוניים שלנו. ובכלל העברת המיקוד לצדדים האלו יוצרת חוסר איזון אצל האדם שמפסיק לראות את עצמו כמכלול בכל הזמנים ועם כל הכישורים ומתמקד רק ב''הצטיינות'' שלו. ואם חלילה הוא נכשל אז זה ממש אסון עבורו כי הוא כל כך מזדהה עם המצויינות שלו שעכשיו אחרי שנכשל הוא חושב שלא נשאר ממנו דבר..
רבות דיבר על כך רבי נחמן מברסלב. ועוד רבים וטובים. בדרך כלל מגיעים לזה לאחר שכל חומות המצויינות שבנינו במשך חיינו מתמוטטות. ואז מתחילים להעריך מחדש מה חשוב בחיים ומה פחות. ואת זה אני אומרת אחרי שלמדתי בבית ספר של מחוננים והיה סיוט. חיכיתי שיגמר. יום נעים לכולם ואין לי זמן לערוך את ההודעה אז עמכם הסליחה.
דברייך מצאו חן בעיניי מאוד.ניכר שאת טיפוס רוחני ומעמיק.יחד עם זאת,החברה זקוקה למצטיינים כדי להתפתח.אני עצמי לא טיפוס של מצוינות כי איני מסוגלת להתמקד בתחום אחד בלבד ולגייס את כל משאביי אליו.אני מושקעת בכמה מטרות ותחומים,אך אין ספק שבעמקי לבי הייתי רוצה להצטיין במשהו.
כן, את צודקת. בכל אחד יש משהו מיוחד שאין באחר. וכדאי שהוא יביא את זה לידי ביטוי כי זו היא תרומתו לעולם. רק שאיכשהוא כשמגדירים את זה בתור שאלה, 'מהי אסטרטגית המצוינות שלכם', נוצר הרושם שמה שהכי חשוב זה המצוינות. וזה כבר קצת צורם לי. כי הדגש הופך להיות על עצם ההצטיינות עצמה ולא על התרומה שיש לאותו אדם לעולם.
