16.המעבר מבאר-טוביה לשרון

16.המעבר מבאר-טוביה לשרון

המעבר מבאר-טוביה לשרון סימן עבורי שינוי דרסטי בסדר הדברים.

בבית הספר בכפר מלל הייתי תלמיד טוב ולא יוצא דופן כמו שזה היה בבאר טוביה.היה לי מחנך נפלא, מר אליעזר  שמאלי אשר היה גם חוקר ציפורים וגם סופר ידוע בנוסף להיותו מורה ומחנך ממדרגה ראשונה.

הוא שוחח איתי והתעניין בזיכרונותיי מהשואה,זה היה בשנת 1946 כאשר הכול היה עדיין מאד חדש.הוא הציע לי שאני אתראיין אצלו והוא יכתוב ספר המבוסס על הקורות אותי בזמן השואה.

החלטתי לסרב מתוך תחושה שזה קרוב מדי, רק שנה אחרי השואה,וזה לא יהיה בריא עבורי.

בלימודים הצלחתי יפה מאד ודובר על האפשרות שאלמד באופן מאד אינטנסיבי במשך החופש הגדול ואז אעמוד בבחינות לעליה לכיתה ז'.בדרך כזאת הייתי משיג את השנתון שלי וסוגר את כול הפיגור שנוצר במשך שנות השואה.

בבית של קרובי משפחתי התקבלתי יפה ונודע לי שיש להם בן המבוגר ממני בשבע שנים והוא נמצא  בהכשרה ברמת-הכובש.

בבית היינו דודי החייל המשוחרר מהצבא הבריטי, אשתו וביתם אשר הייתה מבוגרת ממני במספר שנים.

היה להם בית מרווח וחצר גדולה אך מוזנחת.

הצעתי לדודי,ברשותכם אקרא לו כך למרות שקירבת המשפחה בינינו הייתה הרבה יותר רחוקה,

שאשתול מספר ערוגות של עגבניות,מלפפונים ועוד.

הייתה לי שמיעה מעולה ושמעתי את דודתי אומרת לבעלה:"נהדר הוא ינקה לנו את כול החצר ולא נצטרך להביא פועל לשם כך".

הרגשתי גל של קור ותוכניותי לשתילת הערוגות נדחו לזמן אחר.

ה"דודה" דרשה ממני לבצע עבודה מסוימת לפני שאקבל ארוחת בוקר,היא התאוננה למה אני מקדיש

הרבה זמן ללימודים במקום לנקות את החצר ועבודות אחרות.

היא ניסתה ללמד אותי שלא בריא לאכול הרבה,זכרו מדובר בקושי שנה אחרי שיצאתי ממחנה ריכוז.

היחסים בינה לביני הלכו והידרדרו מיום ליום.יום אחד היא דרשה ממני לרחוץ כלים ואני אמרתי לה שאעשה זאת יותר מאוחר,הבת התערבה  ואמרה לי:"אתה אוכל לחם חסד",אותו רגע נפתחה הדלת ודודי נכנס הביתה.פניתי אליו ברוגז רב ואמרתי לו:"למה הבאת אותי לכאן?בשביל שהבת שלך תגיד לי שאני אוכל לחם חסד?"הוא שמע אותי ומיד שאל את הבת האם זה נכון והיא אישרה את דברי וחטפה במקום סטירה מצלצלת מאבא שלה.

המשך יבוא

כל הזכויות שמורות לסבא משה

לא חשוב הגיל,


חשוב התרגיל!

מנהל הפורום
250+

17.בילוי חופשת הפסח 1946

הגיע חג הפסח של שנת 1946 ודודי היקר לקח כמה ימי חופש ויחד נסענו וטיילנו במרכז ובצפון הארץ.בצפון התארחנו בקיבוץ עין-חרוד בו היה לדודי אח ובני משפחתו של אותו אח.

הביקור הזה בקיבוץ היה זמן שכולו עונג וכיף עבורי.

שיחקתי שח עם אחיו של דודי והוא העריך את כושר המשחק של הילד בן השתים-עשרה אשר מולו.

הוא נתן לי כמזכרת אולר קטן ואני שמרתי על האולר מכול משמר.

אחד מבניו של האח של דודי ניגן על כינור ובכלל היה הביקור שם פשוט נפלא.

ידוע לכם בוודאי שכול דבר,ויהיה הכי נפלא,מגיע לקיצו ואנחנו שבנו לשרון לבית של דודי ו"דודתי".

"דודתי" ניסתה להסביר לי שעבורי הלימודים אינם כה חשובים כי אני עתיד ללכת להתיישבות חלוצית.

שאלתי אותה למה זה נכון לגבי ולא לגבי הילדים שלה?ותשובתה הייתה ברורה מאד:"אני ובעלי היינו

חלוצים ובנינו את הארץ בעוד ההורים שלך נשארו באירופה ולא עלו ארצה."

אמרתי לה מה את רוצה מהורי שנרצחו על ידי הנאצים?ותשובתה שאינה רוצה מהם מאומה ורק אני

צריך להיות חלוץ בניגוד לילדים שלה.

יום אחד היה לי ויכוח סוער עם הבת של "דודתי" וה"דודה" שמה לב שיש לי את האולר ביד,לפני זה חתכתי איתו חתיכת ניר,והיא הסתערה עלי:"אתה רוצה לדקור את הבת שלי!תן לי מיד את האולר! "

עניתי לה:מה פתאום שאעלה על דעתי לדקור את הנערה,אמרתי לה כי האולר במקרה ביד שלי כי

חתכתי חתיכת ניר לפני שפרץ הוויכוח ביני לבין הבת שלה."

היא הזהירה  אותי שאם לא אמסור לה את האולר מיד אז היא תתלונן בפני דודי ותאשים אותי בניסיון לדקור את הבת שלה!

מחוסר ברירה מסרתי לה את האולר והיא הבטיחה לי שלא תגיד כלום לדודי.

בערב חזר דודי מהעבודה ודבר ראשון "דודתי" פנתה אליו והאשימה אותי בניסיון לדקור את הבת שלהם ורק היא זינקה וחטפה ממני את האולר.

דודי ניגש אלי ואמר לי:"מה אתה חושב לעצמך זו התנהגות בלתי ניסבלת!"

עניתי לו שזהו שקר גס ואני לא איימתי על אף אחד ואת האולר נתתי לדודה יפה כי היא דרשה

זאת ממני.דודי התרגז עלי עוד יותר והאשים אותי שאני משקר במצח נחושה,ואז החטיף לי סטירה מצלצלת ודרש ממני להפסיק לשקר ולהודות בזה ש"דודה יפה" דיברה אמת.

סירבתי והוא המשיך   להכות אותי עוד ועוד סטירות.

ברגע מסוים פרצתי בבכי וצעקתי:"אתה אינך אבא שלי ואין לך שום זכות להכות אותי!"

הוא הפסיק מיד ואמר לי שאני כמו בן בשבילו ובתשובה אמרתי לו ש"דודה יפה" משקרת ואני

דורש לחזור לבאר-טוביה איפה שזכיתי ביחס הוגן.הוא הבטיח לי שיבדוק את האפשרות הזאת.

  כל הזכויות שמורות לסבא משה

לא חשוב הגיל,


חשוב התרגיל!

מנהל הפורום
250+

18.מהשרון לבן-שמן

דודי ניסה לבדוק אם יש סיכוי שהיחסים בין אשתו לביני ישתפרו ונוכח שאין שום סיכוי כזה.

"דודה" יפה ניסתה לשכנע אותי שמקור כול הבעיות בינינו הוא בכך שאני ילד מופרע כתוצאה ממה שעבר עלי בשואה ועל כן אינני עושה כול מה שהיא אומרת לי לעשות.

בבוקר הייתי יוצא מהבית וקוטף שניים שלושה תפוחי-עץ ולא מבצע את התפקידים שהיא הטילה עלי ועל כן לא זוכה בארוחת בוקר מסודרת.

בינתיים הגיעה שנת הלימודים לסיומה ואני סיימתי את כיתה ה' בהצלחה גדולה.

למדתי במרץ רב את החומר של כיתה ו' בתקווה לעלות לכיתה ז' וכך אסגור את פער הגיל כלפי חברי לכיתה.

נסעתי לביקור בן עשרה ימים בבאר-טוביה והתקבלתי שם בשמחה על ידי המשפחה שאצלה הייתי בהתחלה.ניסיתי לברר האם הם יוכלו לקבל אותי חזרה והתברר שזה לא פשוט בכלל.

היה דרוש שעלית הנוער תאשר זאת וגם: הם קיבלו בינתיים ילד אחר ולמרות שלא הסתדרו איתו זה היה סיפור ארוך עד שיוכלו להיפרד מהחדש ולקבל אותי בחזרה.לי לא היה את הזמן הזה כי הרגשתי ש"דודה" יפה מצליחה לערער את שפיות דעתי.יום לפני שהייתי צריך לחזור הגיעה הבת של דודי ורצתה לקחת אותי איתה כדי שלא אצטרך לנסוע לבדי.אני לא הבנתי זאת ועשיתי לה סקנדל נוראי

על כך שהיא גוזלת ממני יום בבאר-טוביה.

למחרת חזרתי לבית דודי בשרון והוא היה כבר מעודכן על מה שקרה.כנראה שרק אז הוא הבין את מלוא חומרת המצב.

בינתיים נלקחתי לשבוע לביתו של האח של "דודה" יפה ברישפון וגם שם הרגשתי נהדר וכולם נהגו בי נפלא.

יום אחד הגיע הביתה הבן של דודי אשר היה אז בן תשע-עשרה והיה בפלמ"ח ברמת הכובש,הוא היה ממש הצלה לשפיות דעתי.הוא אמר לי:"מוישלה אל תיקח ללב את אימא שלי,גם אני אף פעם לא הסתדרתי איתה.זו לא אשמתך שהיא כזאת.על דבריו אלה נשארתי אסיר תודה לו עד היום הזה.

דודי הציע  כי לקראת שנת הלימודים הקרבה,ספטמבר 1946 אעבור לבן-שמן כילד שלו.

לא הסכמתי לכך ודרשתי לחזור לעלית הנוער ובמסגרת זאת ללכת לבן-שמן.

התברר כי למרות שעניתי על דרישות המינימום לעליה לכיתה ז' לא אוכל לעלות לכיתה ז' כי אין מקום בכיתה הזאת בבן-שמן.הסכמתי להמשיך לכיתה ו' ולא לקפוץ כיתה,העיקר לעזוב את ביתה של ה"דודה".

לקראת פתיחת שנת הלימודים התקבלתי לכפר-הנוער בן-שמן לכיתה ו'.

המשך יבוא!

 

כל הזכויות שמורות לסבא משה

לא חשוב הגיל,


חשוב התרגיל!

מנהל הפורום
250+

19.התקופה הראשונה שלי בבן-שמן

בלימודים לא היה לי שום קושי,זכור לכם בוודאי שלמדתי את החומר של כיתה ו' מתוך אמונה שאעלה לכיתה ז' ואשלים את הפיגור כלפי בני גילי שנולדו והתחנכו בארץ.

מצב זה הביא לכך שכמעט ולא למדתי ובמקום זאת הרביתי לקרוא ספרים.היו מורים אשר הייתי מביא לשיעורים שלהם שניים או שלושה ספרים ויושב ושוקע בקריאה.היה מורה,מאד מבוגר,אשר היה מחרים לי ספר ואז עברתי לשני ולפעמים החרים לי שלושה ספרים באותו שיעור והיה אומר לי תיגש אלי בהפסקה ואעשה לך בירור.

בהפסקה הייתי ניגש לשולחן שלו ואוסף את הספרים ללא הפרעה מצד המורה.

כך נוצר אצלי ההרגל לקרוא שניים ואפילו שלושה ספרים במקביל.

רוב המורים היו מקפידים ואצלם ניצלתי את הזמן בכיתה כך שלא יהיו לי שיעורי בית,באותה שנה השלמתי את הפיגור שלי בקריאת ספרים.

בקבוצת הילדים של הפנימייה מצבי היה בתקופה הזאת קשה מאד.הייתי ילד עצבני מאד עד שהמדריך שלי שלמה העביר אותי לטיפולה של פסיכולוגית.כולם כמעט ראו בי ילד מופרע ובמידה רבה של צדק.

היה מקרה שנער שהיה מבוגר ממני בשלוש שנים החליט להתלבש עלי.הוא תפס אותי ביד ודרש ממני לצעוק ולבכות מכאב.הוא לחץ על האצבעות ואני חשבתי שעוד רגע האצבעות שלי ישברו.

הגיעו אלינו מספר נערים יותר גדולים ואמרו לו:אינך רואה שאתה עומד לשבור לו את האצבעות והוא לא יוציא הגה-אתה תסתבך!בנימין ראה שהם צודקים ואני כאשר אמרתי שלא אצעק מה שלא יעשה מקיים את דברי.

בזמן ההוא נודע לי למה הילדים רואים אותי כמין מצורע.

המדריך שלי שלמה סיפר להם שהדודה שלי סיפרה לו שבאושוויץ אני אולצתי על ידי הנאצים לדחוף את אבא שלי לתא הגזים.

עלילת דם מתועבת זו הייתה כמובן שקר גמור-זו הייתה לי למזכרת מ"דודתי"!כול מי שיודע מה שהוא על תאי הגזים יודע שלו הגעתי כה קרוב אליהם הייתי מוכנס מיד פנימה להשמדה.

המדריך ,תסלחו לי,היה מספיק אידיוט שהלך וסיפר את הסיפור הזה לילדים.

למזלי מרכז הילדים היה מדריך יוצא מן הכלל ושמו אריה סימון,הוא היה קודם רב-סרן בצבא הבריטי

ושרת באירופה בחטיבה היהודית,כך שהוא הבין מיד שזו עלילת דם והחליט לדאוג לי באופ ן אישי.

בזכותו של מר אריה סימון התייצב המצב שלי במוסד ונקלטתי היטב  בבן-שמן.

ככה נמשכו הדברים עד להכרזת האומות המאוחדות על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל

ב- 29.11.1947!

המשך יבוא!

  כל הזכויות שמורות לסבא משה  

לא חשוב הגיל,


חשוב התרגיל!

מנהל הפורום
250+

20.בן שמן במצור

ב-29.11.1947 החליטה עצרת האומות המאוחדות על הקמת שתי מדינות   בשטחי ארץ-ישראל המערבית.מדינה ערבית ומדינה יהודית,היהודים קיבלו את ההחלטה,למרות שהשטח שהוקצה למדינה היהודית היה קטן ומאד בעייתי.הערבים סירבו לקבל כול החלטה הכוללת מדינה יהודית ולא משנה עד כמה היא זעירה.מנהיגי הערבים ארגנו את אנשיהם לתקוף את הישובים היהודיים ולסכל כול סיכוי להקמת מדינה יהודית.

כמו בשאר המקומות בארץ גם בבן-שמן חגגנו את ההחלטה אשר אישרה את הקמתה של מדינה יהודית בארץ-ישראל!   

בן-שמן השוכנת בקרבת העיר לוד,אז עיר ערבית,הייתה מוקפת ונצורה מכול הכיוונים.

מצד אחד העיר לוד ומהצד השני בית-נבללה שם שכנו היה חיילי הלגיון-חיילים מעבר הירדן בפיקודם של קצינים בריטיים.הלגיון הירדני היה הצבא המאומן ביותר במזרח התיכון בתקופה ההיא.

אוכל הביאו לנו בשיירות בליווי של אנשי ההגנה ונוטרים יהודים אשר סיכנו את חייהם כדי להביא מזון,תרופות ושאר מצרכים חיוניים לילדים בבן-שמן.

ב-14.12.1947 הותקפה שיירה אשר הובילה מזון לבן-שמן ליד בית נבללה.הערבים ארבו לשיירה משני צידי הכביש,מצד אחד חיילי הלגיון מהבסיס הצבאי הבריטי בבית-נבללה ומצד שני אספסוף של פורעים ערבים.

מפקד השיירה הורה שלא להשיב אש ליריות של חיילי הלגיוןמתוך שחשש שאם יתפתח קרב הלגיון יתקוף את כפר-הנוער בן-שמן.מצד שני הוא האמין שהקצינים הבריטיים יעצרו את חיילי הלגיון מלירות כאשר לא משיבים אש.שלוש-עשרה אנשי ההגנה נפלו על הגנת האוכל עבור הנצורים בבן-שמן.מפקד השיירה נפצע אבל נשאר בחיים.

זכור לי ההלם הנורא בקרב הילדים כאשר הגיעה השיירה ומהמכוניות פרקו את המצרכים  ואת ההרוגים,שהם המחיר הנורא ששולם עבור הבאת המצרכים.

ההלם היה כבד בכול הארץ והנהגת הישוב היהודי הגיע לסיכום עם הבריטים שהילדים הצעירים יועברו מבן-שמן בחסותו של הצבא הבריטי.

הילדים הבוגרים יותר ושאר המבוגרים נשארו לשם טיפול בבעלי-החיים וככוח עזר להגנת המקום בצידם של אנשי ההגנה שהגיעו למקום.

אנחנו,הילדים הצעירים יותר הועברנו למחנה צבאי אשר כבר פונה על ידי הבריטים.

המקום היה ליד כפר ויתקין וכונה בן-שמן ליד כפר ויתקין.

המשך יבוא!

כל הזכויות שמורות לסבא משה

 

הבאתי לכם כאן הפניה מגוגל.

  1. בן שמן והסביבה  

במלחמת העצמאות כותרה בן שמן. שייררת שהביאו אספקה למקום הותקפו. למקום הוחשה תגבורת של ה"הגנה" ואילו ילדי כפר הנוער, מלבד בני השכבה הבוגרת, ...
www.weekend.co.il/Track.aspx?id=5462 - עותק שמור - דומה -

      

 

לא חשוב הגיל,


חשוב התרגיל!

מנהל הפורום
250+

21.המעבר לבן-שמן ליד כפר ויתקין

כפי שכבר שסיפרתי הועברנו מבן-שמן דרך העיר הערבית לוד בחסות של הצבא הבריטי.

ישבנו באוטובוסים משוריינים ושמענו את צעקות ההמון שבחוץ ואת פגיעות האבנים בחלקו החיצוני של האוטובוס.ידענו שבפנים ביחד איתנו יושב קצין בריטי ושיש לנו ליווי של חיילים בריטים אשר תפקידם להגן עלינו.

חלק מן הילדים היה מבוהל אבל היו כאלו כמוני אשר ידעו שמה שיהיה יהיה ואין כול תועלת בפחד!

עברנו את לוד בשלום ובסוף הגענו למחוז חפצינו למחנה צבאי שהצבא הבריטי כבר פינה במסגרת יציאתם של האנגלים מארץ-ישראל.

המקום החדש שלנו קיבל את הכינוי בן-שמן שליד כפר ויתקין.בינתיים בכול הארץ נערכה מלחמה קשה בין אנשי ההגנה ושאר הארגונים הלוחמים,האצ"ל והלח"י, לבין הערבים תושבי הארץ אשר תוגברו במתנדבים מסוריה ומשאר המדינות הערביות.

הבריטים השתדלו,בדרך כלל,להעביר מקומות שפינו לידי הערבים וכמיטב יכולתם החרימו נשק, מהמעט שהיה,מהיהודים!

ב-15 למאי שנת 1948 הוכרז על הקמת מדינת ישראל וכולנו שמחנו וחגגנו.

בו ביום פלשו צבאות מדינות ערב השכנות לארץ-ישראל בכדי לדכא את ניצוץ העצמאות היהודית.

בהוראת הנשיא טרומן הכירה ארצות הברית של אמריקה במדינת ישראל,גם ברית המועצות[רוסיה]

הכירה במדינת ישראל ואישרה לבת הברית שלה צ'כוסלובקיה למכור נשק לישראל.

הגיעו יהודים מכול העולם אשר התנדבו להלחם על עצמאות המדינה היהודית.

טייסים יהודים ברחו ממדינות שונות עם מטוסיהם ובאו להגן עלינו מהפצצות המטוסים המצריים ומשאר מדינות ערב.גם מדינות ערביות שלא היה להן גבול עם ארץ-ישראל שלחו חילות משלוח ללחום לצד הערבים תושבי הארץ.

יום אחד הופגזנו על ידי אנייה מצרית וכולנו רצנו לחפירות המגן כדי שנהיה מוגנים עד כמה שאפשר מפני ההפגזה.לא היו אז מקלטים או ממ"דים כמו היום ורק חפירות שיכולת לשבת בתוכן ולהתפלל שלא תיפגע בפגיעה ישירה.

אותו יום היה היום הכי מוצלח שלי ביחסי עם הבנות במוסד.הייתי הילד היחידי אשר נכנס לחפירה

ולא רעד ובכלל לא הראה שום סימני פחד.

כולם ובעיקר הבנות[הבנים התביישו] השתדלו לגעת בי,ביד,ברגל או בגב העיקר חלק ממני אשר לא רעד ולא היה מבוהל.

יום אחד קמנו בבוקר וראינו שאנייה  חונה ליד המזח של מכמורת וירדו ממנה מאות אנשים צעירים אשר הועמסו על מכוניות ונשלחו לכיוון נתניה כדי להתגייס לאצ"ל.זו הייתה האנייה אלטלנה.

הפניה מגוגל:

  1. אלטלנה  

 

יותר מאוחר הגיעו חיילי צ.ה.ל בפיקודו של סגן אלוף משה דיין ז"ל.אז הדרגות היו אלוף ומתחתיו סגן-אלוף,לא היו עדיין דרגות אלוף משנה ותת-אלוף.

הם הגיעו עם משוריינים והתמקמו באיזור של הקבוצה שלנו  יותר מאוחר המשוריינים התקדמו לעבר האזור בו התמקמו אנשי האצ"ל ופרץ ביניהם קרב.

הוויכוח היה למי יימסר הנשק אשר היה על האלטלנה: לאצ"ל או לצ.ה.ל.

בקרב זה היו מספר נפגעים לשני הצדדים ובמזל גדול לא נפגע אף אחד מהילדים אשר בהתחלה   

הרבו להתרוצץ בין המשוריינים,איש  לא האמין שיפרוץ קרב בין יהודים ליהודים.

הקרב הופסק במין הפסקת אש ובלילה האנייה אלטלנה נמלטה לכיוון תל-אביב ושם כידוע לכולנו

היה קרב נוסף והאלטלנה הוטבעה!

המשך יבוא!

כל הזכויות שמורות לסבא משה

לא חשוב הגיל,


חשוב התרגיל!

מנהל הפורום
250+

22.בן שמן על יד כפר ויתקין בעתיד "נעורים”

כונינו שלוחה של בן שמן אבל למעשה זה היה מוסד אחר בגלל ניהול שונה ומבנה שונה.

בן שמן ליד לוד נפתח מחדש בניהול מיטב המדריכים ואת השלוחה ליד כפר ויתקין ניהל מר עקיבא ישי.הוא היה מנהל מאד נמרץ וטיפל אישית בכול נושא ונושא.הוקם בית ספר מקצועי של "אורט" שכלל מספר מחלקות:

אגרו-מכניקה,חשמלאות,ואריגה.אני למדתי במחלקה לחשמלאות.

בבן שמן על יד לוד למדו עד כגמר כיתה ח' והמשיכו במסגרת בית-ספר חקלאי.

בשלוחה שלנו ליד כפר ויתקין פתחו כיתת המשך,מעבר לכיתה ח' שעד אז נחשבה ככיתה עליונה.נפתחה כיתה ט' אליה עברו מיטב התלמידים משתי כיתות ח' וכן ילדי חוץ מישובי הסביבה.בסך הכול היו בה שלושים תלמידים מהם שמונה עשרה מהמוסד ושניים עשר ילדי הקיבוצים והמושבים מהסביבה.

סיימתי אז את כיתה ז' ולכולם היה ברור שאני אבזבז את זמני אם אעלה לכיתה ח'.לאחר דיונים מקיפים החליטו חמשת המנהלים הבכירים,ברוב של שלושה נגד שניים,להקפיץ אותי לכיתה ט'.

חמשת המנהלים היו עקיבא מנהל המוסד,המהנדס גולדשטיין מנהל בית ספר אורט,מר שמואלי מנהל בית הספר,יוסף מרכז הנוער ושמואל המזכיר.

מנהל בית הספר,מר שמואלי,שם ווטו נגד הקפצתי מכיוון שהיה משוכנע שהכישלון הצפוי שלי יהרוס אותי.

מזכיר המוסד אשר תמך בהקפצתי לכיתה ט' יעץ לי להיכנס לכיתה למרות שאין לי אישור לכך ולהתחיל ללמוד שם.

עשיתי כעצתו של שמואל המזכיר והצטרפתי לכיתה ט' יחד עם שאר הילדים אשר עלו לכיתה ט'.

מר שמואלי שאל אותי מה אני עושה כאן?עניתי לו שאמרו לי במזכירות שאני עולה לכיתה ט'!הוא הזמין אותי למשרד ושם ניסה לערוך לי בוחן מזורז.הייתי מבולבל לגמרי ועל כול שאלה עניתי לו שאינני יודע,פשוט לא הייתי מסוגל לחשוב ולענות לענין.

מר שמואלי הבין שזה בלתי אפשרי שילד שהומלץ לקפוץ את כיתה ח' איננו יודע ממש מאומה.

הוא הסביר לי שאיננו מסלק אותי מיד כי אני אינני אשם בטעויות של המזכירות,אבל אם עד גמר השליש הראשון[בחנוכה]לא אוכיח את עצמי כתלמיד מעל לממוצע אעוף לכיתה ח' ללא שום דיון נוסף.

שוב קיבלתי התקף חריצות רציני ולמדתי במרץ רב.בסיום השליש נחשבתי לאחד התלמידים הטובים בכיתה ושאלת הורדתי לכיתה ח' ירדה מעל הפרק.בשלב זה הצלחתי להשיג את בני גילי אשר למדו בארץ ולא עלו אחרי השואה.

 כל הזכויות שמורות לסבא משה

לא חשוב הגיל,


חשוב התרגיל!

מנהל הפורום
250+

23.משלוחת בן שמן ל-צ.ה.ל

הילדים בשלוחה ליד כפר ויתקין למדו בבית הספר וחלק מאיתנו למדו במקביל בבית הספר המקצועי של אורט.במסגרת זאת למדתי לימודים עיוניים וגם במחלקה לחשמלאות של אורט.

תפקיד נוסף שהיה מוטל על כול ילד וילדה היה עבודות עזר במשך חודש וחצי במוסד.

חלק עבדו במטבח,בניקיון ועוד.חברי הטוב חיים ואני נבחרנו,מבין תלמידי המחלקה לחשמלאות באורט, לעבוד כעוזרים לחשמלאי של המוסד.

מר עקיבא הייתה לו שליטה בלתי מוגבלת על כול הנעשה בשלוחה שליד כפר ויתקין.

אשתו של מר עקיבא ניהלה את מחלקת האריגה של אורט,הבן שלו היה המורה לריקודים.

הוא החליט שצריך לעודד את הילדים אשר היו במוסד במימון בני משפחתם על חשבון ילדי עלית-הנוער.

הוא קבע שילדי עלית הנוער יעבדו[על חשבון זמן לימודים]שלושה חודשים בעבודות עזר בעוד ילדים במימון פרטי רק חודש אחד בשנה.

אישית זה לא פגע בי כי עבדתי לאורך כול השנה בעבודה במקצוע החשמלאות אותו למדתי,אבל הפכתי למנהיגם של הילדים המופלים לרעה ויצאתי חוצץ כנגד מר עקיבא על ההפליה.

מר עקיבא ניסה לפתות אותי בהבטחות שהוא ידאג לי שאוכל לסיים בגרות בבית הספר התיכון בחדרה אחרי שיפוג הזמן שלי במסגרת עלית הנוער.עלית הנוער טיפלה בך עד הגיעך לגיל 17 .

אני הייתי אז כבר מעל שש-עשרה.סירבתי להצעותיו והוא העלה על הפרק שבמלאות לי 17 אצטרך לעזוב את המוסד ולעמוד ברשות עצמי.

בינתיים פניתי ביוזמתי ל-צ.ה.ל  וביקשתי להתקבל לקורס טכנאי אלקטרוניקה בחיל האוויר.

לא הייתה לי תשובה מחיל האוויר והיינו כבר באמצע כיתה י'[אשר נפתחה אז לראשונה במוסד].

מר עקיבא ניסה לזרוק אותי מהמוסד אך למזלי היו אנשים אשר עמדו לימיני ומנעו זאת.

קודם כול מנהל בית הספר המקצועי המהנדס מר גולדשטיין וכן היה לי מורה  לאומנות מר

לודוויג שטראוס אצלו הייתי בן בית והוא עודד אותי להמשיך ולכתוב שירים ופתגמים אותם אהבתי לכתוב בזמן ההוא.

אשתו של מורי מר לודוויג הייתה בת של פרופסור בובר וקרובה למנהלת עליית הנוער.המנהלת  של עלית-הנוער הורתה למר עקיבא שבינתיים אשאר במוסד.המשכתי ללמוד בבית הספר המקצועי ולעבוד כעוזר לחשמלאי של המוסד.

החלטתי שבסיום שנת הלימודים אתנדב ל-צ.ה.ל גם ללא תשובה מחיל האוויר ואתגייס בגיל 17 וחצי.

ב 18 ליולי 1951 התגייסתי ל-צ.ה.ל.

סיימתי חצי כיתה י',לימודי הופסקו כדי שאוכל לעבוד יותר שעות כחשמלאי בפועל.

סיימתי שנתיים בבית הספר המקצועי של אורט לחשמלאות,מתוך שלוש שנות לימוד.

בהמשך אביא לכם תקציר מה עשיתי הלאה.

כל הזכויות שמורות לסבא משה

לא חשוב הגיל,


חשוב התרגיל!

מנהל הפורום
250+

24.סיכום קצר

כזכור לכם וודאי עזבתי את שלוחת בן-שמן ליד כפר ויתקין עם הישגים לימודיים פורמאליים דלים למדי.חצי כיתה י' ושתי שנות לימודי חשמלאות בבית-ספר תלת-שנתי של "אורט".

התגייסתי בגיל שבע עשרה וחצי ושובצתי בחטיבת גולני בתור קשר.הסיבה ששיבצו אותי לקשר הייתה שהיו אז מעט חיילים שידעו עברית ברמה סבירה.

קבעו לי עברית א' ושלחו אותי לגדוד 12 בחטיבה 1.

 אחרי כמה חודשים נפתח בבה"ד 7 שליד צריפין קורס טכנאי קשר ברמה של

טכנאי שדה והצלחתי להתקבל לקורס זה.הקורס נמשך חמישה חודשים בלבד והיה מאד אינטנסיבי.בכול יום שישי נערך מבחן ומי שנכשל עף ליחידה.

התחלנו את הקורס 48 נערים ונערה אחת בסך הכול 49 תלמידים.

בסיום הקורס היינו 21 כולל את הנערה שהצליחה יפה והייתה השלישית ברמת הציונים.עדיין אחד סיים כנכשל.

חזרנו  ליחידות מהן באנו ומאז הייתי לטכנאי קשר ברמה נמוכה.

אחרי השחרור מ-צ.ה.ל הלכתי לעבוד כחשמלאי,אז הגשתי בחינות לאגף החשמל וקיבלתי תעודת חשמלאי מוסמך.

ב-1960 חזרתי לעבוד ב-צ.ה.ל והתקבלתי כטכנאי קשר תוך התחייבות שאבחן

לשלבים מקצועיים גבוהים יותר.עברתי השתלמויות שונות והגעתי לשלב המקצועי הצבאי הגבוה ביותר.

אז החלטתי שאני רוצה להתקדם יותר בשטח האלקטרוניקה והגשתי המלצות ואחרי כן בחינות להסתדרות ההנדסאים וכך הצלחתי לקבל הסמכה בשטח האלקטרוניקה.

הייתי נשוי לאישה שנהייתה חולה בעקבות שני ניתוחים קיסריים וכמעט שלא יצאנו לבלות,כך שהיה לי שפע של זמן חופשי.נרשמתי ללימודים באוניברסיטה הפתוחה ולאט לאט צברתי קורסים ונקודות לתואר ראשון.

בתחילת 1983 צברתי מספיק נקודות שזומנתי לראיון באוניברסיטה שחסרים לי מספר לא רב של נקודות להשלמת תואר  BA במדעי הטבע והמתמטיקה.

בחרתי יחד עם היועצת האקדמית בקורסים מסוימים ובתחילת 1984 קיבלתי את התואר BA .

התואר לא השפיע על משכורתי ב-צ.ה.ל כי הייתה לי הסמכת האלקטרוניקה אך תרם רבות להרגשתי הטובה.

למדתי אחרי כן גם מספר קורסים במנהל באוניברסיטת חיפה ששיפרו גם את משכורתי וזו השכלתי הפורמאלית כיום.

תודה לכם על שגיליתם סבלנות כה רבה וקראתם את ההיסטוריה הלימודית שלי. 

כל הזכויות שמורות לסבא משה

לא חשוב הגיל,


חשוב התרגיל!

מנהל הפורום
250+

המשך של ארועים בשרותי הצבאי

מחייל-קשר בגולני ועד לטכנאי קשר  

התגייסתי לשרות הצבאי ב-18.7.1951 בהיותי בן 17 וחצי,כדי לסגור את הפער מסיום בן-שמן ועד אשר ימלאו לי 18 שנה.

גויסתי ישר לחיל הקשר מכיוון שהיו אז תמרונים גדולים והיה מחסור בקשרים.נבחרתי לקשר כי קבעו לי רמה של עברית א'.היו אז מעט חיילים עם עברית א' כי הרוב היו עולים חדשים זה מקרוב באו.

עברנו קורס קשר בסיסי ונשלחנו כקשרים בתמרונים הכלל צהליים.בסיום התמרונים עברנו טירונות כמחלקה על טהרת הקשרים.רצינו להתנדב לכל תפקיד שהוא בתנאי שנמשיך לשרת כמחלקה-כולנו ביחד.

הצעתנו לא התקבלה והוחלט לפזר אותנו בגדודי גולני וגבעתי כאשר כל גדוד מקבל 6-7 חיילים לשם העלאת רמת הגדודים-כך הוסבר לנו.

כך הגעתי לגדוד 12 בגולני כאחד מ-7 חיילים. בהתחלה שמרתי במוצב תל אל-מוטלה אשר חודשיים לפני כן נערכו שם קרבות עקובים מדם ונפלו עשרות חיילים.לאחר זמן קצר נודע לקצין הקשר שאנחנו בוגרי קורס קשר בסיסי והוא דאג לספח אותנו אליו למחלקת הקשר.

סמל הקשר היה בחור נחמד אותו הכרתי –מזמן היותו חניך בן שמן מקבוצה קצת יותר בוגרת ממני.

יום אחד עבדתי מאד קשה,היו הרבה ליקויים בקווי הטלפון הצבאיים.

אותו היום פנה אלי חייל אשר שרת כשוטר גדודי וביקש שאסדר לו קשר טלפוני עם אימא שלו ברמלה,הלכתי איתו למרכזיה הגדודית ודאגתי שישיגו עבורו קשר טלפוני עם אימא שלו.החייל הבטיח שהוא חייב לי ובהזדמנות הוא יחזיר לי טובה תחת טובה.

בערב התברר שאין אף חייל רענן שאפשר להושיב אותו במרכזיה כתורן לכל הלילה.

חיים סמל הקשר פנה אלי והסביר לי שאומנם אסור לישון במרכזיה אבל אוכל לנמנם קצת,העיקר שאענה למי שיצלצל.נכנסתי לתפקיד במרכזיה ומיד מינויי החוץ האזרחיים[משטרה,ועוד]התגרו בי שלא יתנו לי לישון כל הלילה כי אני חייל חדש והם ידאגו "לשפשף" אותי כמו שצריך.

בתחילת הערב נדנדו לי והזמן עבר,יותר מאוחר נעשה שקט ואני נעשיתי די מנומנם.

נרדמתי מבלי שאשים לב והתעוררתי כאשר אני שומע שהפעמון מצלצל וכמה תחנות אזרחיות מצלצלות.

עניתי למי שצלצל ושמעתי בעודי רדום מאד,"הסמג"ד שלך מדבר,אני כבר מצלצל ליחידה ממספר תחנות ואתה כנראה ישן לך שם"!עניתי לו שהסמג"ד שלי ישן בבסיס והוא סתם מטרטר אותי כפי שאמר בערב שיעשה ורק מפריע לי לישון!

בינתיים התעוררתי וזיהיתי את קולו של הסמג"ד ואז אמרתי:"כן המפקד"!הסמג"ד ביקש שאעביר לו את הקצין התורן.העברתי לו ונשארתי להאזין על הקו.הסמג"ד הורה לקצין התורן להזמין שוטר גדודי שייקח אותי לבית המעצר הגדודי ויכניס אותי לשם ללא שמיכות,את קצין הקשר עליו להביא בפיז'מה שהוא ישמש כמרכזן עד הבוקר.למזלי הגיע השוטר הגדודי עבורו השגתי,ביום הקודם,קשר טלפוני עם אימו ברמלה והוא אמר שאשתמש בשמיכה שלו ולקראת בוקר הוא יעיר אותי וייקח ממני את השמיכה.הוא הזהיר אותי מפני מפקד חדר המעצר אשר ינסה לטרטר אותי והכי טוב בשבילי זה לומר לו ישר שאני משוגע ואזרוק עליו ספסל או כל דבר כבד אחר!

נהגתי בהתאם לעצתו של ידידי השוטר והוא דאג להיות הממונה עלי בעבודות הרס"ר שהוטלו עלי.

הרס"ר שאל את השוטר הגדודי שהשגיח עלי על מה אני נמצא במעצר ואיזה מין חייל אני,השוטר החבר שלי כמובן אמר לו שאני חייל טוב ובמקרה הסתבכתי.

חיים סמל הקשר אשר עוד זכר אותי מבן שמן שלח מכתב המלצה לסמג"ד שיתחשב בי כי עבדתי מאד קשה באותו יום ועל כן נרדמתי בניגוד לפקודות.

בגדוד ידעו כולם כי המג"ד הוא אדם לא צעיר אשר בקרוב יפרוש לגמלאות וכולם פחדו מהסמג"ד אשר ניהל בפועל את הגדוד.הוא היה,לפני בואו ארצה,קצין בצבא האדום ורגיל למשמעת ברזל.

הרס"ר זרז את העמדתי למשפט ואני ציפיתי לקבל לפחות 21 ימי מעצר.הוכנסתי למשפט והשופט היה הסמג"ד בעצמו-למען הסדר הטוב הוגשה התלונה על ידי הקצין התורן של אותו הלילה.

הסמג"ד שאל האם אני מוכן להישפט בפניו ואני כמובן הסכמתי.אז הוא הקריא את כתב  האשמה ושאל האם אני מודה באשמה ועניתי לו שלא!הוא נדהם והזכיר לי שהוא היה מעורב בעובדות ועל כן הוא יודע בדיוק מה קרה!

עניתי שאני מודה בעובדות אבל לא באשמה.הוא אמר לי שאסביר את דברי,אמרתי לו שאני יודע כי הוא צודק בטענות שלו אבל אני עבדתי באותו יום מאד קשה והייתי הרוג מעייפות,מצד שני בהיותי חדש בגדוד אנשי התחנות הלא צבאיות התגרו בי כל הערב והייתי משוכנע שגם כאשר הוא צלצל שזה אחד מהם.

הוא הופתע מרמת העברית שלי ובכלל מהרמה האישית שלי.שאל אותי מאיפה אני ואיפה נולדתי וכולי.

אז הורה לי לעבור לנוח ושאל כל מיני שאלות על עברי ואני עניתי לו כמיטב יכולתי.

בסוף הוא שאל האם אני מבין שאיננו יכול לזכות אותי ואני עניתי שאני מבין שאינו יכול לזכות אותי!

הוא רצה לתת לי 21 ימי ריתוק למחנה ואני פניתי אליו שמזמן לא הייתי בחופש ואולי יוכל לתת לי קנס.

הוא החליט שאקבל 7 ימי ריתוק וזאת לאחר שקודם אצא לחופשה של כמה ימים-זה היה ממש פרס!

לאחר שחזרתי למחלקה שאל אותי חיים סמל הקשר מה קיבלתי והתקשה להאמין לי שעליו להוציא אותי לחופש!

ברור שיצאתי לחופש וכאשר חזרתי קיבלתי פס קבוע שאני רשאי לצאת בכל ערב שאינני בתפקיד ואיש לא הזכיר שום ריתוק.זה נתן לי מעמד של חייל וותיק שיש לו לפחות שנה של שרות מאחוריו!  

מאז נקבע במחלקת הקשר שאם הסמג"ד צריך מה שהוא הקשור לקשר התפקיד יוטל עלי.הקפדתי תמיד כאשר פגשתי בו,לעבור לדום ולהצדיע לו בהתאם לפקודות תוך שהיה לי תמיד ברור שהוא המפקד ואני חייל פשוט.

הוא היה מחזיר הצדעה וקורא לי להתחמם ליד התנור אשר במשרדו ומסביר לי מה הבעיה שיש לו.

יום אחד נפוצה שמועה שעומד להיפתח קורס מזורז לטכנאי קשר ברמת השדה ואליו יתקבלו רק מי שיש לו בסיס

של בית ספר מקצועי באלקטרוניקה או לפחות חשמל.התברר לי שבלי פרוטקציה אין לי שום סיכוי כי יש אחרים שיש להם פרוטקציה.

פניתי לסמג"ד וסיפרתי לו על כך ושלי אין שום פרוטקציה-תשובתו הייתה:"אתה תהיה בקורס הזה!"

כך הגעתי לקורס טכנאי קשר-שדה כאחד מ-49 חניכים,כולל חניכה אחת.כל יום שישי נערכו בחינות ומי שנכשל עף מהקורס.

כעבור 5 חודשים סיימנו 21 חניכים כולל אחד שנכשל בבחינת הסיום וכולל את החיילת היחידה אשר הייתה יחידה עם תחילת הקורס וסיימה אותו בהצלחה רבה! 

עם סיום הקורס צעדנו בתל-אביב במצעד יום העצמאות של שנת 1952ואחר כך נשלחנו איש ליחידתו!       

לא חשוב הגיל,


חשוב התרגיל!

מנהל הפורום
250+

לסבא משה שלום!

רק היום החלטתי להיכנס וגיליתי את סיפור חייך המסקרן 

ואת שעברתם

לא קראתי הכול עקב המצב  והמתח

כשיעבור זעם אקרא עד תום

שאלוהים יפצה את כולם ויאריך חייכם בבריאות ושימחה!

JHHUL

 

תודה לך ידידי על דבריך החמים!

לא חשוב הגיל,


חשוב התרגיל!

מנהל הפורום
250+

שבת שלום  סבא משה!

עבר זמן

ואני שוב אם סיפורך

מרטיט הלב

 השמח והכואב!

קוראת ובוכה את כאב עברך

וכמובן של כל  קורבנות השואה!!

נהנת מכתיבתך הרהוטה

כשאגיע לסיום אשמח  לקרוא מה עלה בהמשך דרכך

ומה קורה עימך עתה!

חיבוק חם ואשמח לקרוא המשך עלילות חייך!

JHHUL

שירים שכתבתי על השואה

צרות אני מכיר

 

צרות אני מכיר,

מגיל מאד צעיר!

מגיל שש  ענדתי טלאי,

סימן שיהודי אני-וודאי!

נשארתי יתום כילד,

ללא קרוב בחלד!

אומר בלי להשוויץ,

אני ניצול אושוויץ!

הקמתי משפחה,

ציפיתי לברכה!

אשתי ילדה ילדים,

מתוקים וחמודים!

בפניכם כאן אתוודה,

על הילדים אני מודה!

מודה אני לאלוהים,

היושב שם במרומים!

לא חשוב הגיל,


חשוב התרגיל!

מנהל הפורום
250+

עולם מוזר

עולם מפליא,עולם מוזר.

עולם איום,עולם אכזר.

אני אסוב בך כזר,

ולליבי תמיד ימר!

מיום בואי אל העולם,

ראיתי רק סבל ודם.

נשארתי יתום ללא הורים,

ולהורי אף אין קברים!

הן לסבון הפכה אימי,

ורק אבי נשאר עימי,

גם אותו רצח אויב,

כדור נאצי קיבל בלב!

אף אחותי עשן הפכה,

וכך בדרך הורי הלכה.

רק אני נשארתי בדד,

הכך  זה יהיה לעד?

בניתי לי עולם לגמרי חדש,

אישה וילדים מתוקים כדבש.

את משפחתי מאד אוהב,

הגיעו גם נכדים בגיל זהב.

השיר נכתב לפני יותר מחמישים שנה,רק הבית האחרון צורף לפני ארבע שנים.

לא חשוב הגיל,


חשוב התרגיל!

מנהל הפורום
250+
עבור לעמוד
, ,
בחזרה לפורום
כרגע בפורום זה: אין משתמשים רשומים
עבור לפורום:
הגיל השלישי
בחר
בחר