"החלום האמריקקי - קילו שוקל קילו בכול מקום" סיפור אישי

 

אני רוצה לשתף אתכם בניסיון אישי ובפרטים מאוד אינטימיים, אשר אני מרגישה חובה אישית לשתף, על מנת לעורר כמה ישנים וחולמים... שרוצים לרדת מהארת ולנסות את מזלם מעבר לים, וגם למי שמטטא בעיות מתחת לשטיח בתקווה ש"משנה מקום ישנה לו את המזל"...

אך אני גם מודה אני כותבת דברים אלו גם למען עצמי, עדות.. כדי לא לשכוח
לא אאריך בדברים ואגש לעיקרם, אחרי שבעלי ואני נישאנו היה לנו חלום להופיע בניו יורק ולהצליח, אני כזמרת ובעלי כגיטריסט, חיינו באמריקה 4 שנים ובני נולד באמריקה..
וחזרנו לישראל מפני שהחלום לא ממש התגשם כמצופה, אמנם התפרנסנו, ואמנם הופענו בויליג' וגם נהננו אבל איך אומרים: "כסף על העצים" לא ממש קטפנו... וכך חזרנו אחרי 4 שנים וחיינו בישראל עוד 13 שנה, ולא שהיה רע בישראל ולא שהיה קשה הרבה יותר מלכול ישראלי ממוצע, כן.. כמו כולם, מתקשים לגמור את החודש.. אבל מצד שני חיים כמו מיליונרים ונהנים.. בקיצור ישראלים טיפוסיים ובכיינים...
ולמרות הכול הג'וק הזה של אמריקה לא יצא לנו מהראש, בכול פעם שנתקלנו בקושי, שזה דבר "לגיטימי" בארצנו ה"אוכלת יושביה", בכול פעם כזו, היינו רוטנים "אח אמריקה אמריקה".. רצינו לחזור ל"סיר הבשר" איזה בשר? אני לא יודעת אבל משהו בתפיסה יושב לו שם בתודעה שאמריקה היא ארץ עם אפשרויות וחלומות וזה לא עוזב אותך, עד שמפנימים שנכון ש "לפעמים חלומות מתגשמים" אבל מה לעשות שלפעמים גם לא!!
 ולי לקח כנראה עוד "סיבוב" באמריקה כדי להפנים...
הגענו לפה לפני שנה, מה אומר לכם, זו השנה הכי קשה שחוויתי בחיי, נפשית, פיזית.. המשבר הכי קשה שממנו נשאר רק לעלות
הגעתי לפה לגור ליד "קרוב משפחה".. שפגשנו בארץ והתחלנו לדבר על לשוב לארצות הברית, הוא פירגן והציע גם כמה הצעות איך יסייע לנו.. אני אשתדל לא להיות מרה.. הם סייעו איפה שיכלו.. קיבלנו תכולה שכללה כמה רהיטים של האימא של ה"קרובה" שעזבה בדיוק באותו זמן לבית אבות.. כמה מצעים... ומגבות ישנים ואכולים, כלים ישנים ומכוערים.. לא התלוננתי .. שמחתי.. יש לנו כול מה שדרוש להתחיל את החיים באמריקה, ומה שהיה חסר קנינו.. הם עזרו לנו בקניית רכב, בזה שהם חתמו לנו סוג של ערבות..
הילדים התחילו ללמוד פה, ולאט לאט התאקלמו, בעלי התחיל לעבוד ולעשות מה שעשה קודם בארץ, ניגן בחלטורות עם להקות של דוסים, נסע להופעות במרחקים של שעה שעתיים שלוש ויותר במזג אויר סוער וקר..
אני לא הצלחתי למצוא עבודה, עובדת זרה לא כול אחד שש להסתכן ולהעסיק ומי שכן שילם מתחת למינימום...
בעלי קיבל הצעה מקרוב המשפחה לשפץ לבן של קרוב המשפחה את הדירה, ועשה את העבודה בצורה הטובה ביותר.. אחד הדברים שהוא קיווה לפתח בארצות הברית, זה עסק לשיפוצים, קרוב המשפחה שאמר בעודו בארץ שיסייע בעניין ויקנה איתנו רכב מסחרי ויהיה שותף לא הביא את הדברים לידי ביצוע, לא היה הרבה ביקוש, כמו שאומרים פה ושם פחות מ 6-7 עבודות קטנות בשנה, אמנם כול דבר סייע אך זה לא היה מספיק, לעיתים תהיתי למה בן זוגי לא חשב לעשות עבודות כאלו בארץ על מנת להקל בהוצאות, גם אני בעצמי התחלתי לעבוד בעבודות שגרמו לי לתהות למה באמריקה אנחנו מסכימים, זה לא ששילמו לי מעל למינימום להפך הייתי עובדת זרה, המעסיקים ניצלו זאת ושילמו לי מתחת למינימום, המשכנו למשוך בחבל...חוב של השכירות הגבוהה של 1800$ וחימום של 3000$ בשנה התחיל להיגרר... מעבר לזה חוב לעורך דין שסייע לנו בהכנת הניירת בסך 2600$, שילמנו את השכירות בפיגור בכול פעם.. היו עוד תשלומים של הלוואת הרכב וכרטיסי האשראי שהוצלו במלואם, אך אומרים בקיצור "הסתדרנו" אבל לא ליקקנו דבש ולא אספנו דולרים מהמדרכה, ארץ , הבנתי שאני חייבת למצוא משהו לעבוד לסייע, מצאתי סלון ספא לבניית ציפורניים ועיסויים אצל הסינים במרחק הליכה מהבית, משכורת המינימום בארה"ב היא 9$ לשעה שילמו לי ל 8 וחצי שעות 60$ ניקו לי מס נשארתי עם 272$ לשבוע, המשכתי להתמרמר מה אני עושה במדינה הזו? מה אני חולמת לעשות? מה חשבתי לעצמי, למה לא עבדתי בארץ כשכירה? למה התפנקתי? רציתי לשנות ולתקן לחזור ארצה אך בעלי לא היה מוכן לשמוע, החלו להיות בנינו ויכוחים והתרחקנו.. אני נכנסתי לדיכאון כבר בחודשים הראשונים בהם ישבתי בבית במזג האוויר הקר ללא תעסוקה, במשך 3 חודשים עבדתי על הכנת ניירת של מאות דפים בהם יצרתי לבעלי עבר עם קריירה מוגזמת  ומפוארת על מנת להרשים את רשות ההגירה שמדובר באומן מופלא שכדאי להם לתת לו ניירת שהיה...
הייתי קבורה בבית, קרובי המשפחה לא הסבו לי פנים, להפך, באחד הערבים שהזמנתי אותם לאכול אצלי ישב קרוב המשפחה וביזה אותי בפני בעלי: "אם הייתי פוגש אותך ברחוב בחיים לא הייתי מתחבר איתך.. אני לא מבין אותך.. את לא הסגנון שלי.. את כמו כוס שיושבת על המדף.. אבל את אישתו של.. אז אין לי ברירה".. בעלי ישב שם כמו דג...
מעבר לדיכאון ששקעתי בו, הרגשתי גוש מתחת לבית השחי שלי, רק זה היה חסר לי אימא שלי נפטרה 3 שנים קודם לכן מגידול.. ניכסתי לחרדות.. אמרתי לבעלי שאני מודאגת מכך שאין לנו ביטוח רפואי בארה"ב לעשות כזה יעלה לנו הון שאין לנו.. לבסוף, מצאתי מכון שיבדוק את הגוש ב150$ לבדיקה.. למזלי אמרו לי שזו רק ציסטה שעלי לעקוב אחריה, אבל מיותר לומר שהחרדות בעניין עדיין המשיכו, הפנמתי שאני במדינה זרה, שאין לי על מי להישען, שבעלי לא ממש "מתרגש" מהמצב הנפשי שלי, ועוד להפך מזה, הוא ביקש "שקט" שאפסיק להתלונן, ושאני סתם לחוצה ממצבי, התחלתי לקחת כדורים נגד דיכאון.. הוא המשיך לחיות את חייו לצידי בסוג של אדישות והתעלמות והתרחקות, הבדידות שלי גברה כל כך שהתחלתי לשנוא את חיי, ידעתי שעלי להציל את עצמי, יש לי 2 ילדים.. למענם למעני..
התחלתי במקביל לעבוד בעוד מכון לעיסויים למרות שבעצם מעולם לא הוסמכתי בנושא, שוב אצל ישראלים שראו שאני מוכשרת, כוחות הריפוי של הרייקי שלי מגנטו את כולם, אבל השכר לא היה הולם, דבר נוסך שדרדר אותי נפשית היא העובדה שלא היה אכפת לבעלי שאני עושה מס'ג לגברים זרים.. תמיד פחדתי שילחו לי ידיים או משהו ושיתפתי אותו בפחדיי.. "אז מה? תצאי מהחדר אם מישהו ישלח לך ידיים, הוא לא יכול לאנוס אותך נכון"?.. "יש הרבה אנשים שזו העבודה שלהם".. ואני רק שנתיים קודם הייתי בחזרה בתשובה, סוג של "רבנית" העברתי ערבי הפרשת חלה.. "מה אני עושה פה"?
צילמתי וידאו בו רני עושה מסג' לגבר כושי.. שלחתי לבעלי בוואטס אפ, חשבתי שהוא יתחרפן, הרי הוא טיפוס קנאי כול החיים היה מוטרד שלא אבגוד בו, שלא אלך להרבה שעות מהבית, שלא אלמד קבלה, שלא אעשה מפגשי ויפאסנה שלא אשן מחות לבית אצל אימי או אחותי, שלא אאחר להגיע הביתה משיעור ציור.. שלא אלך לים עם חברה, ואם כן אז לא לזמן ממושך... ופתאום עצם היותי נוגעת בגברים אחרים, לא מפריע לו? הוא לא התרגש מהסרטון שצילמתי בכלל..
 "עבודה זה עבודה" הייתה התגובה שלו...
 הרגשתי שאני זונה והוא סרסור.. רציתי להקיא כול הבטן התהפכה לי הדם זרם לי מהר בגוף והרגשתי שאני הולכת להתעלף.. אמרתי לעצמי שאני רוצה לברוח מבעלי לקצה השני של העולם, נפל לי האסימון לא רק שהוא לא אוהב אותי, הוא בכלל לא מקנא לי כול השנים זה סתם היה רצון לשליטה בלבד... למה חשבתי שזה מחמיא שהוא מקנא לי? למה חשבתי שזו אהבה? אלו תובנות אחרות שלא קשורות למאמר הזה..
בעצם בדבריי כאן אני מביאה את הסיפור האישי שלי כדי להמחיש עד כמה החמיר המצב והתמונה של מציאות חיי חיי בגולה, עקב הצורך להילחם על הפרנסה ולשרוד במדינה זרה
 בעלי מחר אותי במחיר של נזיד עדשים ולו רק כדי שיוכל להמשיך ולחיות במדינה שמספקת לו חלומות על התקדמות והגשמת הזיות..
ביקשתי פסק זמן אמרתי שעלי לנסוע לארץ לחופש לפני שאשתגע או אתמוטט, לא הפריע לו המצב שלי, הפריע לו יותר התגובה של הקרוב משפחה שלו שאמר "מאיפה יש לה כסף לבקר בארץ עכשיו? אם יש לה עודף תחזיר לי בבקשה את ה600$ שהלוויתי לך"... אציין שהקרובים ידעו שאני במצב נפשי ירוד וגם את העובדה שיש לי גוש מתחת לבית שחי שעלי להמשיך לעקוב אחריו.. והם בשלהם.. העיקר שיהיה להם בן משפחה קרוב.. מפה חיי הפכו לסיוט יותר גדול, בעלי הרגיש שבוא חייב לקרוב המשפחה דין וחשבון על שעזר להו להיתעקלם בארה"ב  חייב לו על שחתם לו על ההלוואה לרכב, וחייב לו דיווח .. היה אכפת לו מה הוא יגיד או יחשוב.. הרגשתי מחנק וידעתי שאם לא אסע לנקות את הראש כמו שאומרים אני אשתגע, לבעלי אכפת מכולם רק לא ממני.. היה לי כרטיס לכיוון אחד, ואמרתי לו שאני אלך לעבוד קצת בארץ לממן כרטיס חזרה ואבוא, ואני לא יודעת אם זה ייקח יותר מחודש אבל בוודאי שלכול הפחות.. בעלי אמר לי "אם אני נוסעת אין לך לאן לחזור"...
לא הרגשתי פחד מהאיום שלו, להפך, הרגשתי שאני לא מבינה מה הוא מדבר, לא יהיה לי לאן לחזור? ממה אני הולכת? לחזור למה?
הפרדתי מילדי ואמרתי שאני אחזור רק שאין לי תאריך וזה ייקח קצת זמן, לא הייתי ספציפית כי באמת לא ידעתי..
ביתי שאלה אותי אם אני עוזבת אותה לנצח ואמרתי לה שחס וחלילה אימא לא מה וגם אם זה ייקח חודש או חודשיים אני יחזור.. שאני לא מרגישה טוב ויש לי בארץ רופאים ואני יחזור כמו חדשה.. נסעתי בידיעה שאולי באמת בעלי ימנע ממני לחזור ובכול זאת לקחתי את הסיכון, ידעתי שמה שלא יהיה אני אשוב לילדים שלי, אבל לא יכולתי שלא לנסוע כי באיזה שהוא מקום לא ממש הייתי הוכחת, עבדתי כול יום עד שעה מאוחרת, וכשהייתי מגיעה הייתי עצובה ומדוכאת ולא ממש נוכחת  וללא נחת רוח לנפשי...
 לעבוד כבר כמה ימים ספורים אחרי שהגעתי לארץ כסייעת בגן ילדים, עבודה סיזיפית ולא קלה אך מספקת ומרגשת עם ערך מוסף, טירונות כבר עברתי בניו יורק ולא פחדתי מעבודה קשה במשכורת מינימום, חזרתי להפעיל ערבי הפרשת לה וגם נסגר לי אירוע ספא לילדות, הרגשתי טוב, שאני עושה מה שאני אוהבת, הרגשתי בבית.. עייפה אך מרוצה.. ובלילות הכרית שלי הייתה נרטבת מהדמעות על הילדים שלי, שלא כל כך תיקשרו איתי, חששתי שאביהם ממלא אותם בשנאה אלי.. הבן שלי סיפר לי שבעלי מחפש נשים באינטרנט, הבנתי שבאמת אין לי לאן לחזור, ביתי אמרה לי "אני לא רוצה לדבר איתך הבטחת שתחזרי ואת לא חוזרת" .. אמרתי לה שזה אבא שלא מסכים שאבוא הביתה אבל אני אחסוך עוד כסף ואבוא למלון ונראה מה נעשה... התחלתי להפנים ולשלים לא אוכל להגיע לאמריקה רגועה וסמוכה שהוא יפתח לי את הדלת, הוא סירב בשיחות שלו איתי וביקש שלא אבוא כי אם אבוא הוא ישאיר אותי עם הילדים בבית וייתן לי למות ברעב.. פחדתי לחזור, ידעתי שאין לי עבודה באמריקה ושלא אוכל להרשות לעמי שהוא יקום וילך ועוד במדינה זרה, בעבר בישראל הוא עזב לחודשיים וגם ככה היה לי קשה להסתדר כלכלית.. חששתי מאוד לקחת סיכון.. אבל לא יכולתי לוותר על הילדים שלי.. יצרתי קשר עם בעלי יום יום עשיתי הכול כדי לשכנע אותו שיפתח לי את הדלת ויכניס אותי הביתה ולא ייתן לי למות בקור של ניו יורק.. דאגתי לדבר עם בן דוד שלי שייתן לי מיטה לישון במקרה ובעלי לא יכניס אותי הביתה.. רציתי למצוא פתרון, לנסות לתקן, להזיז את מחוגי הזמן יום אחד לפני שירדנו מהארץ.. לצעוק לדמותי שהשתקפה מולי בדמיוני לצעוק לה: "מה את עושה? את חוצה אוקיינוס למקום ולמציאות לא נודעת עם זוגיות רעועה" אך הקול הזה שצעק מתוכי באמת גם אז נדם... "ששש..שש.. אני לא רוצה לפחד להתמודד, אני רוצה לחוות, יהיה בסדר לא רוצה להקשיב לפחד רוצה לגבור עליו"...והנה הוא עומד מולי, פחד גדול.. ענקי.. כמו מפלצת איומה שמאיימת לבלוע אותי לתוכה, כמו מערבולת של חרדות וזרמים בגוף שהרדימו את אברי מרוב פחד וחלחלה.. בדמיוני ראיתי את עצמי נופלת מקומה 5 בדירה של אחותי בבת ים, מתרסקת אל המדרכה ולא רואה את הילדים שלי לעולמים... המראה הפחיד אותי, אני חייבת לחזור לילדים שלי!! אני אלחם אני אתגבר על כול הפחדים, אני לביאה, חיה רעה, אני יכולה...
הבטחת לבעלי את השמים ומעבר להם.. הושפלתי על ידו יותר.. וככל שהושפלתי הנמכתי את עצמי עוד ועוד עד שהתרצה והסכים לתת לי הזדמנות"... הגעתי.. בעלי אסף אותי מהשדה, קר ומנוקר.. נכנסתי הביתה, בכי והתרגשות.. הבטחתי שאחזור באתי..
עשיתי אהבה עם בעלי במשך יומיים, במחול חושים מטורף.. יודעת שכשאומר לו שהכוונה שלי היא לחזור לארץ תתקל בסירוב ושוב יתחילו המריבות.. וכול יום השתדלתי להסתיר את רצוני האמתי.. התחלתי לעבוד אחרי שבועיים, לטפל באיש זקן.. לבשל ולנקות לו, אני נוסעת כול יום שכה וחצי לברוקלין .. 3 שעות בדרכים, 6 שעות עבודה, מרוויחה מחיר של שכירות.. מה הייתם עושים במקומי עכשיו? לא השתנה כלום אצל בעלי, הוא מתעקש להישאר, הבן שלי כבר בן 15 ואומר שהוא ללא רומה לחזור לארץ.. ביתי כול יום אומרת משהו אחר כל יום קול אחר.. תלוי מי בנינו מדבר איתה.. אני רוצה לחזור לישראל.. או שאני מוותרת על ה"זוגיות" ולוקחת את הילדים איתי או שאני מוותרת על עצמי... מה אלוהים היה אומר לי?

הלוואי והייתי יודע מה לייעץ לך.

כל מה שאת מספרת כאן אמנם גורם לי לעצב רב, אך רחוק ממני כמיזרח ממערב.

למרות גילי הלא ממש צעיר - אפילו דרכון אין לי, כך שמעולם לא יצאתי את הארץ (להוציא את לבנון.... emo_03.png), למרות שהעיסוק שלי ביצוא מאפשר לי טיסות מוזלות ואפילו טיסות חינם.

כך שקשה לי (ולמעשה בלתי אפשרי) להכנס לראש שלך או להעמיד את עצמי במקומך.

כל מה שאני יכול להגיד לך הוא: חיזקי ואימצי אחות יקרה !!!

נודניק - זה אחד שכאשר שואלים אותו לשלומו - הוא באמת עונה.... emo_01.png

שלום לך

 

קראתי וליבי איתך. תשלחי לי בפרטי (אם את מעונינת כמובן) את הפרטים האישיים שלך ואנסה לעזור לך בדרך נוספת.

הולי הברי,
יועצת אישית, זוגית ומגשרת
נומרולוגית מוסמכת

Holihabari@012.net.il

עבור לעמוד
בחזרה לפורום
כרגע בפורום זה: אין משתמשים רשומים
עבור לפורום:
ייעוץ אישי, זוגי ומשפחתי
בחר
בחר