הנכים: שנה של פורענות

רגע אחרי ששנת תשע"ג נפתחת, קבלו סקירה של כל תחלואי החברה הישראלית ביחסה לציבור הנכים בישראל, בתקווה שתכלה שנה וקללותיה ותחל שנה וברכותיה.

 

הימים ימי סליחות, ימים של חשבון נפש. השנה החולפת צריכה להעלות חשבון נפש נוקב וכואב עבור מנהיגי המדינה, הממשל והציבור הרחב, שבחרו גם השנה, כבשנים קודמות, להתעלם ממצוקות הנכים ולהפקיר אותם לגורלם.  שנה חלפה ושום דבר לא השתנה. עדיין מתייחסים אלינו, ציבור הנכים, כאזרחים סוג ב’.  

 

שונות ומחירה 

בעוד שבעולם קיימת מודעות, סובלנות והתחשבות בנכים, רבים בחברה הישראלית עדיין חיים בתפיסת עולם של פטרוניות וחסד כלפי אנשים נכים ואינם מודעים ליכולות ולזכויות שלהם להשתלב בחיי היום יום. אנשים בציבור הישראלי שבויים בסטיגמה בלתי נסבלת כאילו אנשים נכים אינם מסוגלים לניהול ענייניהם ולביטוי מלא של רצונם.  

השנה החולפת לא הייתה שנת מפנה - נהפוך הוא. אם ניקח את תשנ"ח 1998, השנה שבה חוקק חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, המצב והיחס לנכים נמצא מאז בהתדרדרות מתמדת. למרות שפורמאלית תקנות הנגישות היו צריכות להיות מאחורינו, זה לא המצב. חקיקת התקנות מדשדשת בעצלתיים ומימוש החוק נדחה שוב ושוב ומשנה לשנה, ואת המחיר אנו הנכים משלמים. 

במבט במראת הזמן החולף, נראה שגם השנה, כבעבר, הציבור עדיין לא מכבד את הנכים, כועס ורוטן על שנכים חולפים על פניו בתורים ארוכים, חלקם מצקצקים בלשונם בריחוק מגן כשהם שומעים על אנשים שהגיעו למצבים מייאשים,

חלקם מאשימים את הנכים במצבם וסבורים שהנכים מקבלים זכויות יתר ולא בצדק, לעומתם – שהתאמצו כל כך ונתנו ושירתו - ומה הם מקבלים?  

הציבור ממשיך להתעלם מהקשיים ומהצרכים הכי דחופים של הנכים, הוא לא יודע, לא שומע, לא מקשיב, לא מתעניין, וממשיך הלאה במחשבה שיש מי שדואג לנכים, "מה, המדינה לא דואגת לכם?" הם תוהים. לא, המדינה לא דואגת. המדינה מתנערת. זה כל כך ברור מי אחראי לאדם שנפצע בתאונת דרכים, בתאונת עבודה או בצבא. אבל כשמדובר באדם שחלה, באמצע החיים – וזה יכול להיות מחר אתה או את – פתאום כולם עוצמים את העיניים. למעט בודדים, רוב הציבור מתייחס לנכים כשקופים, בייחוד לנכי הנפש. רבים מעדיפים לעבור לצד השני של המדרכה ובוחר בנתק חברתי ותרבותי. רק מי שמכיר נכים מקרוב – חבר, אח, אב, בן, דוד, בן זוג – מבין את הכאב. 

גם אנשים נכים ששרפו עצמם  לא הביאו לשינוי בתודעה, לא הביאו למחיקת האדישות, הנתק, הריחוק, וחוסר הקשב הפרטי והציבורי.

 

 

צרכים ורצונות 

הנכים רוצים להשתלב בחיים היומיום, אך רבים סבורים שהנכים לא יכולים לתפקד באופן עצמאי, ובצמתים הקריטיים של עיצוב התודעה האישית – בצבא, בעבודה, במקומות ציבוריים - אין מפגש אמתי בין שתי הקבוצות. 

בחלק מהמקרים הסיבה לכך היא חוסר מודעות, באחרים הסיבה היא חוסר רצון לשנות, ובמקרים אחרים הסיבה לכך, כנראה, היא שלדעתם אדם שהופך להיות נכה משתייך אוטומטית לקבוצת הנכים, וזוהי הסביבה הטבעית שלו. צריך להקצות מקומות ומוסדות מיוחדים לנכים, טיפול מיוחד לנכים שאינם עובדים, ולהפריד אותם מהחברה, כי מקומם אינו איתם. מי שחושב כך לא יודה בכך, ויטען שהוא לטובת הנכים ודואג להם. היחס נע בין פטרונות לבין חוסר מודעות וחוסר הבנה לקשיים ולבעיות המיוחדות של נכים, המתבטאת בהתעלמות ולעיתים גם ביחס מרוחק ומנוכר. הם בעד נכים, אבל מרחוק, במרחק בטוח.  

במציאות הישראלית שבה כל דבר נמדד בכסף, הצורך של הנכים להגיע לקהילה משולבת, צודקת והוגנת מתומחר במחיר עלות, וכשזו באה למבחן בסדרי העדיפות הלאומית, היא נדחקת לתחתית, מתגמדת ונדרסת בשיקולים של ההוצאה הציבורית. ההשתלבות היא בראש ובראשונה נגישות בכל מקום, המאפשרת להגיע, להשתתף, להיות חלק מהכלל באופן שווה – בקולנוע, בבית הקפה, בהופעה, בקבלת שירות, במקום העבודה, בטבע ובכל מקום שבו ישנם אנשים.  

אך בפועל, התחבורה ציבורית לא מאפשרת גישה לרובנו, וגם מול זו שהותאמה לנכים אנו מתקשים, שכן מי שמנהל אותה הוא אנשים שאנו תלויים ברצונם הטוב. כך גם ברוב מבני הציבור והמשרדים הפרטיים והציבוריים, ובמרכזי פעילות הפנאי ומקומות העבודה, שברובם יש התעלמות מתקנות חקוקות ואי כיבוד צרכים.  

רוב הרחובות והמדרכות אינם עבירים, אינספור מבנים ללא מעליות, או עם מעליות קטנות וצרות שאינן מותאמות לנכים, היעדר מעקים בחדרי מדרגות ובשיפועי עלייה. החיווי המיוחד לעיוורים נדיר ביותר.  

נגישות היא גם היכולת להגיע ממקום למקום. בעוד שאנשים ללא מגבלה תנועתית עושים זאת בטבעיות וללא מאמץ מיוחד, לנכים שאיבדו את יכולת ההליכה באופן חלקי או מלא ההליכה אינה אופציה, ולצורך מעבר ממקום למקום הם זקוקים לכלי רכב. כבר דובר רבות על אי כיבוד תג נכה ומקומות חניה מסומנים, על חסימות של מדרכות מונמכות או על חניה מבלי לשים לב לבקשות ברכבי הואן לחנות במרחק המאפשר הוצאה של מעלית לכיסא גלגלים, וכך נכים נותרים בחוץ בחוסר יכולת להיכנס לרכבם.  

שנים מתגלגל לו תהליך חוקתי בנושא הנגישות. אולי השנה הבאה תהיה שנת מפנה. זו שחלפה לא קידמה ולו במעט את המצב.  

בעוד שמחירי הדלק זינקו בשנה האחרונה לשחקים, הקצבאות המשמשות את הנכים לאחזקת הרכב נותרו בקיפאונן והותירו את הנזקקים להן במגבלת תנועה. אף אחד לא חשב פעם להגביל תנועתו למספר מסוים של צעדים בחודש, ואילו הפער שבין מחירי הדלק לבין הקצבאות יצר לנכים מצב חדש המחדד את מגבלתם. מחירי הדלק מכרסמים בקצבת הניידות ואינם מאפשרים להם לנסוע ולהגיע למקום מבוקשם. לפני זמן קצר התבשרנו שמצב זה כנראה יקבע כמוקפא שוב ובחוק ההסדרים גם בשנה הבאה.  

 

מצוקה כלכלית 

השנה שנפתחה בסימנים מעודדים בעקבות הפגנות "המחאה החברתית" הסתיימה גרוע מאוד לנכים, שכן הם לא נכללו במחאה זו. לאחר כמה עשורים של שחיקת קצבאות הנכות, מעשה ידי שר האוצר ולשכתו, הדורסים בעקביות את קצבאות הקיום ומחזקים ומרחיבים את הרעב והמצוקה, ציפינו למהלך שונה השנה, למסקנות אמיצות של ועדת טרכטנברג לשינוי, אלא שבמקומו קיבלנו תהליכים העוברים להקפאה, צמצום ותוכניות לגריעת זכויות מאסיבית, כחלק מתוכנית ממשלתית לתקן על גבנו את התנהלותה הכלכלית הכושלת של הממשלה.  

הקצבאות נשחקות לא רק בשל מדיניות המתעלמת מצורכי הנכים, אלא בשל השיטה – הצמדתן למדד. שיטה זו חסכה מצד אחד כספים לאוצר, ומצד אחר הרחיקה את הנכים מהשכר הממוצע ומנעה מהם את היתרונות שיכלו להיות להם מהצמיחה הכלכלית של המדינה בשנים האחרונות. 

את המצב הקודר מדגים דוח העוני והיעדר הרצון של קברניטי המדינה לעסוק בשאלה המהותית: האם קצבאות הנכות מאפשרות לנכים קיום בכבוד? גם בשנה זו, כבקודמותיה, הייתה התעלמות רועמת, והכל משיקולים כספיים וממדיניות מתווה. גם השנה, כבשנים הקודמות, רוב הנכים - ובייחוד הקשים שבהם שאינם מסוגלים לעבוד וחיים על קצבאות ועליהן בלבד - נאלצו להמשיך ולחיות על גבול הרעב ומתחת לקו העוני, בשל כך שהקצבאות אינן מאפשרות קיום בכבוד.

ומה באשר לקצבאות השירותים המיוחדים המשמשות את הנכים הקשים לתשלום בעבור שירותים סיעודיים? דיון נרחב נערך סביב היכולת המוגבלת של הקצבאות לכסות שירותים אלו, אך ללא הועיל. לא זו בלבד, אלא שהמדיניות החדשה צמצמה בצורה ניכרת את כמות העובדים הזרים הצפויה לעסוק בסיעוד כצעד מתחשב ומבין לקראת השנה הבאה.

המדיניות הממשלתית נותרה בעינה. ילדים בסיכון, פגועי נפש, נכים בעלי מוגבלויות, מערכת החינוך המיוחד, מערכת הרווחה ומערכת הבריאות שוב מצאו את עצמם בתחתית סולם העדיפויות הלאומית, כחלק מהסטטיסטיקה של דוח העוני הבא.

 המדינה ממשיכה לווסת ולמיין את מתן הזכויות ברגולציה מכאיבה, מתוך שיקולים כלכליים, תוך פגיעה כואבת בנכים. ועדות רפואיות שחבריה מקבלים את משכורתם מהממסד ושלוחותיו, קובעות את גורלם של הפונים לשבט או לחסד. הנכים נלחמים מול כוחות אדירים כדי לקבל את זכויותיהם, רבים מהם נדחים, הן בוועדה הראשונה והן בערעור, ונותרים עם נכותם ללא הכרה בה. ואם לא די בכך, ספר ליקויים חדש שעל פיו עובדות הוועדות הרפואיות נכנס לתוקף, מבלי שמישהו יוכל להעיר את הערותיו על הליקויים בספר זה.

  

צרכים רפואיים ומערכת הבריאות

גם בנושא הצרכים הרפואיים חלה השנה החמרה נוספת. חוסר ההבנה כלפי נכים הרקיע לשיאים חדשים, כאשר ציוד ומכשור רפואי שניתן לנכים מסופק במשורה, באיכות ירודה ובמרווחי זמן ארוכים המסכנים חיים ואינם מאפשרים תפקוד. בדומה לשנים הקודמות, לא חלה כל התקדמות לקראת אחידות ומחיקת ההבדלים בין נכים, וההבדלים שנוצרו השתרשו על בסיס שייכות סקטוריאלית למקור הנכות. 

בעוד שקדמה טכנולוגית והחדשנות מקובלים כמוטו, בנושאי ציוד ומכשור לנכים חלה נסיגה מתמדת בפתרונות המאושרים, שקובעו לפני עשרות שנים בסל השירותים והתיישנו בעוד שנה, מה גם שלסל האביזרים לא התווסף בעשור האחרון אף לא פריט אחד משמעותי. גם בעיות פעוטות יחסית, כגון תותבות לרחצה ההכרחיות לנכים, רחוקות מהישג ידם. בל נשכח גם את מצוקת התרופות.

במקום להקל על נכים, גם בנושא השיקום השיקול הכספי הוא המכריע והוא מחדד את נכותם של הנכים ומגביר את קשייהם. שיקולים כלכליים נכנסו לרמת ההחלטה כבשגרה, גם בנושאי שיקום חרצי גורל לנכים רבים, ומקומם לא נפסח לצערנו.

  

תעסוקה מרצון ומכפייה

נכים החפצים להשתלב בתעסוקה זכו לקצת נחת עם כניסת התקנות החדשות בנושא התאמת מקומות עבודה, אבל לא די בתקנות אלו כדי לשלב נכים בתעסוקה. עבודה היא משאת נפשו של אדם נכה. הוא שואף להיות חלק ממסגרת תורמת ויצרנית המשפרת את תדמיתו בחברה ואת הדימוי העצמי שלו. אולם המדינה אינה מכירה בעידוד נכים לתעסוקה. עבורה עידוד נכים לתעסוקה היא לעודד אותם לצאת לעבוד כדי שעבודתם תחליף את הקצבה, במקום שהעידוד יתבטא במתן קצבה המשלימה את אובדן כושר השתכרותם. הפתרון של שכר מינימום מותאם אינו פתרון לנכים, אלא פתרון למדינה, למעסיקים ולחברות ההשמה המעסיקות נכים. מדובר ברמת שכר מבישה, המתבססת על ההנחה שאינה נאמרת, ולפיה נכים צריכים להודות על עצם הנכונות להעסיק אותם, ולכן אין להם על מה להלין. 

 

חינוך 

בצד קיצוץ נוסף בסיוע לילדים נכים, חירשים, אוטיסטים ופגועי נפש, אין במערכת החינוך ובציבור מודעות לשונוּת, פעילות לשיפור מודעות לנכים ולשינוי תדמית הנכה ושילובו בקהילה. סטיגמות הן עניין שמערכת החינוך יכולה לטפל בו. ללא חינוך, סטיגמות כלפי נכים ימשיכו לשלוט גם בדור העתיד.  

 

סוף דבר

 

בכל יום שעובר ראוי לעשות חשבון נפש, בכל שנה, בכל סיכום של שנה יש לפקוח את העיניים ולראות מה מתחולל כאן. אוכלוסיות שלמות חיות כאן כשקופות. בעת סליחות ראוי שתתנו את דעתכם לפגיעה האיומה בציבור הנכים.

"איש אינו יכול לרכוב עליך אם הגב שלך לא כפוף", אמר מרטין לותר קינג.

האם לא הגיע הזמן שנכים במדינת ישראל יזקפו קומתם?

שנה טובה

 

קובי כהן


מנהל פורום שונים דומים (נכים)

מנהל הפורום
250+
עבור לעמוד
בחזרה לפורום
כרגע בפורום זה: אין משתמשים רשומים
עבור לפורום:
שונים דומים (נכים)