מאירה וייס - ציור החמניות של גולדברג

ציור החמניות של גולדברג, שקיבל השראתו מזה של אנסלם קיפר (Kiefer), מוביל אותי לקראת סיכום. בציור החמניות שלו מאזכר קיפר את התרבות הגרמנית (בצבעים, בציור הבית הקטן שברקע ובראיונות שנתן (ונטורה, 2011), את הרקע התרבותי שממנו הגיע. לעומתו, גולדברג מאזכרת פחות את ההקשר החברתי-תרבותי שבו נולדו עבודותיה. לכאורה מאירה וייס מציינת כי איננו יודעים היכן נוצרו העבודות והן נטולות שיוך גיאוגרפי, אתני ולאומי ברור.

על פי מאירה וייס ההקשר התרבותי של העבודות ראוי להתייחסות מיוחדת, גם אם לא נאמר במפורש. כאן איעזר שוב בטיעונים המקובלים באנתרופולוגיה של הגוף. 

על פי מאירה וייס,עם הפנמתו של האתוס הציוני של כיבוש העבודה, האדמה ומה שביניהם (הגוף), הוחצנו ועברו הדרה (הוצאה מהכלל) אלמנטים שנתפסו כזרים. "האחרים שבתוכנו" כללו ערבים תושבי ארץ-ישראל ("גיס חמישי") ופלסטינים, אבל גם מזרחיים, אתיופים, יוצאי תימן, נכים, שכולים, הומוסקסואלים ועוד.

פרופ' מאירה וייס, אמריטוס באוניברסיטה העברית/ כיהנה כראש הקתדרה לסוציולוגיה של הרפואה, כיושבת ראש לימודי המגדר באונ' תל אביב וכיושבת ראש האגודה האנתרופולוגית הישראלית. פרופסור אורחת באוניברסיטת ברקלי בקליפורניה (2005-2006) ובאוניברסיטת בר-אילן (2007-2008).

 

 

לקריאה נוספת והמשך הביקורת הכנסו לאתר - מאירה וייס

מאירה וייס מסבירה כי הזיכרון הוא  מהות חמקמקה. יותר מארבעים שנה עברו על עציוני  והוא לא מרפה. הזכרון לובש צורה ופושט צורה, אבל הוא קיים. הוא מופיע בניסיונות ההנצחה של האב כשהיא ממשיכה לשרת הלכה למעשה ביחידה הצבאית שלו, ובמעשים האומנותיים שהציגה– צווארון השחור, המאזכר את קריעת הצווארון בעת השבעה, בתערוכת הזרים, ובתערוכת האותות שבה היא לוקחת  את עבודת הזיכרון הקודמת למחוזות שיריים.   כך גם לגבי גילי מייזלר.   36 שנה עברו אחרי מלחמת יום כיפור. אבל גילי מייזלר הוציא, ממש בימים אלה, סרט ושמו "גחליליות " המספרות על מסעות החיפוש אחרי אחיו.

עבור לעמוד
בחזרה לפורום
כרגע בפורום זה: אין משתמשים רשומים
עבור לפורום:
יצירת מציאות
בחר
בחר