משבר

משבר

שלום.

אנחנו זוג עם 4 ילדים מנהלים בית עם הרבה לקויות למידה הפרעת קשב וכו", נשואים מזה 18 שנה, לפניי כשנתיים אחרי השתתפות במסגרת לימודית, נכנסה מודעות בקשר ליחסים ביני לאישי. הוא איש טוב לב נחמד יודע לעזור איש שיחה , בקיצור איש עם הרבה מעלות, לצד הדברים החיוביים סובל מהתקפות זעם קשות, מקלל אותי פוגע במקומות הכי חלשים שחשפתי מולו, ומאשים אותי בזה שהחיים שלו תקועים. אחרי שהבנתי שאני לא רוצה לחיות בצורה כזו ועבדתי על עצמי בכיוון של חיזוק הביטחון העצמי, נפסקו ההתקפים האלה שלו גם בזכות זה שהלכתי לשוחח עם הרווחה וגם נכנסנו לטיפול זוגי וגם ההחלטה שלי לא לאפשר לאיש לדבר אליי ככה. בהתחלה כעסתי נורא על העבר אבל הבנתי שמשהו בי איפשר לו להנהג אליי ככה וזו גם אשמתי, סלחתי. היום הוא לא מגיע למקומות כאלה, אולם, ישנו זעם עצור, המשכנו בטיפול זוגי בהתחלה ביחד אחר כך ברוטציה. לא ראיתי שישנה התקדמות או הרתמות שלו לטיפול,אתמול, בלי להתייעץ איתי הוא התקשר לפסיכולוג והודיע שהוא לא מגיע יותר. מצד אחד אני מבינה שהוא רואה בזה חוסר תועלת כי הוא לא מבין מה הוא עושה שם, מצד שני זה שם אותי בתחושה קשה. בעלי איש מוכשר מאוד, אולם לא ממצה את עצמו ועובד בעבודה שמסבה לו תסכול ותחושה של הכרח הפרנסה. אני עובדת מהבית וגם דואגת לילדים בכל מה שקשור ללימודים (אתגרים גדולים בעקבות לקויות למידה) סדר אירגון בישול וכו... אני מרגישה שאין לי עזרה. מרגישה לבד במערכה. יש לבעלי נטייה למצבי רוח, דיכאון לפעמים, אני מבינה שיש מצבי רוח וגם לי לא קל אבל האחריות שלי כלפיי הבית והילדים לא נותנת לי לצאת מתפקוד ואחריות.

המצב הכלכלי שלנו לא פשוט, אבל יותר מהכול התחושה שבעלי לא נלחם על החיים שלו ועל ההגשמה שלו (ויש אופציות) קורעת אותי. אני מרגישה בודדה מאוד, וגם מרגישה צורך להיות חזקה כל הזמן שהמציאות לא תתפרק. אני יודעת שזה מגוחך להגיד שאני מקיימת את המציאות, אבל כך אני מרגישה. מעט מאוד אינטרקציה עם הילדים יש לו, כמובן שהם אוהבים אותו מאוד, מרגישה מאוד בודדה ותחושה של חוסר התקדמות אופפת אותי. מרגישה חנוקה נורא. אחרי כל כך הרבה שנים ביחד קשה לי לעשות הפרדות, אני חושבת לעיתים על פרידה אבל המחשבה על הילדים מונעת אותי מלהעמיק במחשבות כאלה. בעלי לא מאמין לאנשים אין לו חברים אין לו חיי חברה תחביבים הוא עצמו אדם בודד . מישהו יכול לומר לי משהו? עצה? סתם כך מבדידות עמוקה ובילבול כתבתי. תודה!

אלונה

אני יכולה לומר לך משהו אבל לא נראה לי שזה מה שאת רוצה לקרוא ואני מתנצלת על כך.

את מציגה את עצמך כקרבן/קדושה מעונה/מי שנושא את העולם כולו על כתפיו הצרות.

את מציגה את התמונה כמי שמנהלת בית עם חמישה ילדים ללא שותף לחיים.

את לא מתנהלת במה שכתבת כבת זוג אלא כאם, כמי שיודעת מה טוב עבור בן זוגך טוב יותר משהוא עצמו יודע.

את במקום שממנו את משדרת משהו לא ממש טוב, לא אליי כקוראת שלא מכירה אותך כלל, ונדמה לי שבהכרח לא אליו, כיוון שמהמקום הטוב הזה של דאגה לו ושל נסיון לעזור לו את מביטה עליו מגבוה ובעצם מבקרת אותו, שיפוטית כלפיו ומאד לא שותפה.

דוגמאות:

"לא ראיתי שישנה התקדמות או הירתמות שלו לטיפול".

מהי ההתקדמות/הירתמות הזו שאת רוצה לראות? ואיפה ההתקדמות/הירתמות שלך לזה?

"בעלי איש מוכשר מאד אולם לא ממצה את עצמו"

בלקסיקון שלי קוראים לזה ביקורת שבאה ממקום של "אני יודעת טוב יותר מה טוב עבורו".

"אני עובדת מהבית וגם דואגת לילדים...מרגישה שאין לי עזרה. מרגישה לבד במערכה".

למה? איפה הוא בכל העניין הזה? הרי את אומרת בעצמך ש"כמובן שהם אוהבים אותו מאד" אז אולי הציפיות שלך ממנו ומעצמך הן מוגזמות ואת צריכה קצת להרפות ולהפסיק לחפש אותו על מה שהוא לא עושה ולהתרכז במה שהוא כן עושה?

אני הייתי אומרת לך שאולי כדאי שתתחילי להסתכל על המציאות שלך מכיוון קצת שונה, לא מהכיוון של החסר אלא מהכיוון של היש.

הוא עובד? בגלל הכרח פרנסה עובד הרוב המכריע של האוכלוסיה, מעטים עובדים בתחביביהם ומתפרנסים מהם, הוא מביא כסף הביתה? הוא לא יושב בטל וממרר לך את החיים? הוא מתקשר עם הילדים? עם ילד אחד? שניים? הילדים שלך מצליחים להתקדם למרות לקויותיהם? היום מטפלים בזה גם בבתי הספר. יש להם תחביבים? יש להם חברים? הפרעות קשב יש לכל אדם שני במידה כזו או אחרת.

התחושה שלך שבעלך "לא נלחם על החיים שלו ועל הנשמה שלו" מבוססת על משהו או על כך שאת מרגישה מתוסכלת וחנוקה בגלל בית עם ארבעה ילדים שגוזל המון אנרגיה ומשאיר מעט מאד זמן לנשמה........

אולי את צריכה לעשות קצת שינוי בסדר העדיפויות, לא להילחם כל הזמן, לשחרר, לקבל את המציאות כפי שהיא ולא לנסות כל הזמן לרדוף אחר מה שאין אלא להתברך במה שיש, ליזום איזו פעילות משותפת כייפית עם המשפחה, להחזיר קצת רומנטיקה לזוגיות שלכם......

אפשר בכל כך מעט להחזיר כל כך הרבה, אבל קודם כדאי שתחזירי לעצמך קצת נשימה......

דברים של טעם את אומרת, דברים שיש בהם ממש . מודה לך על כך.

אלונה

למרות הטעם בדברייך וההבנה להסתכלות שלך. עדיין ישנה מצוקה עזה למרות שעצות כאלה כבר קיבלתי וגם מתקיימות בתוך המערכת שלנו. אני גם מבינה שקשה להעביר תמונה כוללת דרך מסר בפורום. קצת מרגישה טיפשית שחשבתי שפנייה כזו תועיל לי במשהו. בחרת לראות בי אישה שלא מתפקדת כבת זוג וממורמרת מאוד. תמונה קשה מאוד קיבלת עליי. בסופו של דבר תשובתך מתפרשת לי כפופוליסטית לא כרצון לסייע. אחרי 20 שנות נישואים לא פשוטים ומאתגרים הדבר האחרון שהייתי הוא אישה לא תומכת. וזה שהוא לא ממצה את עצמו זה מילים שלו לא שלי. הירתמות לטיפול היא איכפתיות להצלחה ולנסות להבין מה נדרש ממך. אני מצטערת על התגובה שלי ועל התגובה שלך וגם על הנוכחית. כנראה לא זה המקום. זה לא שאמרת משהו שלא אמרתי לעצמי או לא ניסיתי לנהוג לפיו. אני באמת במצוקה. אני לא חושבת שאני הבעייה פה. או שבעלי הבעייה. אני רק יודעת שהחיים קשים לי. ואני לא מפונקת. ואחרי הכול ולמרות הכול אני מודה לך.

אלונה 

אלונה, הבעיה במדיום כזה הוא שמקבלים תמונה רק על סמך המילים הספורות שנכתבות, וניסיתי להיות מאד זהירה וכתבתי לך שזה מה שמצטייר מדברייך, לא הבעתי דעה עלייך כי איני מכירה אותך ואיני מתיימרת לנסות לדעת מי את על סמך כמה שורות.

אם מצאת עצמך נפגעת מהדברים אני מתנצלת באמת ובתמים כי זו לא היתה הכוונה כלל ועיקר.

לא בחרתי לראות בך אישה שלא מתפקדת, ההיפך, הצטיירת כאישה שלוקחת על עצמה הרבה מעבר למה שהיא צריכה.

אין לי ספק שאת אישה תומכת, אבל לפעמים תמיכה יתירה מעיקה במקום להועיל, למשל - כשאת אומרת לילדים שלך את שאת חושבת שנכון עבורם כי את רוצה את הטוב ביותר עבורם אבל הם מפרשים את זה כשתלטנות ונסיון לכפות עליהם דרך שאינה שלהם.

אולי הטוב ביותר עבורך הוא ייעוץ אישי, ללכת כמה פעמים ולהוציא את שמעיק עלייך ולקבל כלים להתמודדות.

ושוב אני מתנצלת אם נפגעת מהדברים, באמת שלא היתה לי כל כוונה לעשות זאת.

דבר נוסף, וראשית תיקון טעות: במדיה הזו ולא במדיום הזה.

לא כל אחד בנוי לטיפול.

יש אנשים שלא רואים בטיפול משהו שיכול לעזור אלא למטפל עצמו, ועם הגישה הזו הם מגיעים לפעמים לטיפול, ומי שאין בו נכונות ואין לו את ההבנה שטיפול זה תהליך לא פשוט ואין בו פתרונות אינסטנט אלא זו עבודה קשה וההתקדמות היא איטית והשינויים מאד מאד קטנים ואיטיים והם בעיקר ההבנה של מה שלא בסדר, מה שמפריע ואיך אפשר להסתכל עליהם ממקום אחר, ללמוד להכיל ולהתמודד מתוך הכלה ולא מתוך דחייה - מי שלא בא עם הדברים האלה לטיפול לא יכול לגייס אכפתיות למשהו שהוא לא מאמין בו.

אני לא מאמינה בשום מצב שיש אחד אשם ואחד חף מכל אשמה.

אני חושבת שזוגיות והורות אלה העבודות הכי קשות והכי סיזיפיות שיש.

וכן, החיים קשים, את צודקת.

ואת הפופוליזם נשבעת לך שאני משאירה לביבי, הוא הרבה יותר טוב בזה ממני.

תשובה למשפחה במשבר. קל ליעץ קלצ לדבר רק משבפנים סובל ולא רק האם או האב כולם סובלים אני הייתי בסרט הזה מה לא היה במשפחה? אלימות קשה מאוד בין הילדים לבינם אחד ההורים היה מוכה עי אחד הילדים כל הטיפולים וןיעוץ שהיינו לא עזר כלום לארח כמה שנים הגעתי להחלטה שאחד מאיתנו הההורים חייב לעזוב את הבית וכך עשיתי היום לןאחר כמה שנים אני רוצה לומר לכם שזה הדבר היכ טוב שעשיתי למען כולם. לכן כל מי שלא עבר את זה יותר טוב שלא ייעץ

התשובה שלי פשוטה מאוד: נראה שהטיפול מאוד עזר לך אישית, לכן המשיכי בטיפול לבד.

לא כל בני האדם מתחברים לקונספט הזה של טיפול בשיחה, ואסור לפי דעתי להאשים את בעלך בנקודה זו. הוא מה שהוא, יש לו כמו שאמרת את המעלות שלו, והוא לא איש שהגישה הטיפולית מתאימה לו.

לכן את תמשיכי לקבל תמיכה ועידוד בטיפול, ותרכשי עוד כלים להעצמה שלך ושלו, וזה לא מעט!

שלום.

אנחנו זוג עם 4 ילדים מנהלים בית עם הרבה לקויות למידה הפרעת קשב וכו", נשואים מזה 18 שנה, לפניי כשנתיים אחרי השתתפות במסגרת לימודית, נכנסה מודעות בקשר ליחסים ביני לאישי. הוא איש טוב לב נחמד יודע לעזור איש שיחה , בקיצור איש עם הרבה מעלות, לצד הדברים החיוביים סובל מהתקפות זעם קשות, מקלל אותי פוגע במקומות הכי חלשים שחשפתי מולו, ומאשים אותי בזה שהחיים שלו תקועים. אחרי שהבנתי שאני לא רוצה לחיות בצורה כזו ועבדתי על עצמי בכיוון של חיזוק הביטחון העצמי, נפסקו ההתקפים האלה שלו גם בזכות זה שהלכתי לשוחח עם הרווחה וגם נכנסנו לטיפול זוגי וגם ההחלטה שלי לא לאפשר לאיש לדבר אליי ככה. בהתחלה כעסתי נורא על העבר אבל הבנתי שמשהו בי איפשר לו להנהג אליי ככה וזו גם אשמתי, סלחתי. היום הוא לא מגיע למקומות כאלה, אולם, ישנו זעם עצור, המשכנו בטיפול זוגי בהתחלה ביחד אחר כך ברוטציה. לא ראיתי שישנה התקדמות או הרתמות שלו לטיפול,אתמול, בלי להתייעץ איתי הוא התקשר לפסיכולוג והודיע שהוא לא מגיע יותר. מצד אחד אני מבינה שהוא רואה בזה חוסר תועלת כי הוא לא מבין מה הוא עושה שם, מצד שני זה שם אותי בתחושה קשה. בעלי איש מוכשר מאוד, אולם לא ממצה את עצמו ועובד בעבודה שמסבה לו תסכול ותחושה של הכרח הפרנסה. אני עובדת מהבית וגם דואגת לילדים בכל מה שקשור ללימודים (אתגרים גדולים בעקבות לקויות למידה) סדר אירגון בישול וכו... אני מרגישה שאין לי עזרה. מרגישה לבד במערכה. יש לבעלי נטייה למצבי רוח, דיכאון לפעמים, אני מבינה שיש מצבי רוח וגם לי לא קל אבל האחריות שלי כלפיי הבית והילדים לא נותנת לי לצאת מתפקוד ואחריות.

המצב הכלכלי שלנו לא פשוט, אבל יותר מהכול התחושה שבעלי לא נלחם על החיים שלו ועל ההגשמה שלו (ויש אופציות) קורעת אותי. אני מרגישה בודדה מאוד, וגם מרגישה צורך להיות חזקה כל הזמן שהמציאות לא תתפרק. אני יודעת שזה מגוחך להגיד שאני מקיימת את המציאות, אבל כך אני מרגישה. מעט מאוד אינטרקציה עם הילדים יש לו, כמובן שהם אוהבים אותו מאוד, מרגישה מאוד בודדה ותחושה של חוסר התקדמות אופפת אותי. מרגישה חנוקה נורא. אחרי כל כך הרבה שנים ביחד קשה לי לעשות הפרדות, אני חושבת לעיתים על פרידה אבל המחשבה על הילדים מונעת אותי מלהעמיק במחשבות כאלה. בעלי לא מאמין לאנשים אין לו חברים אין לו חיי חברה תחביבים הוא עצמו אדם בודד . מישהו יכול לומר לי משהו? עצה? סתם כך מבדידות עמוקה ובילבול כתבתי. תודה!

אלונה

שניי דברים נשמעים ממך:

 א. שבעלך זקוק להתערבות תרופתית (כך נשמע - אולי בדיכאון) אך יכול באמת להיות שהוא בעצמו סובל מהפרעת קשב (גורם עיקרי לדיכאון אצל מבוגרים - כי הם לא תמיד מודעים לכך). ריטלין למבוגרים עוזר פלאים לדימוי העצמי וכך גם לעתיד ולראיה החיובית אצל אותו אדם, יש מבחנים מיוחדים ובדיקות מסויימות כדי לאמת את זה.

ב. את אומרת שהוא אדם טוב אבל משום מה אני לא רואה תמיכה מלאה מצידך. את רק אומרת כמה שהוא ככה וככה וככה אבל מה את כן עושה בשבילו ברמה האישית (הבנה, הקשבה, תמיכה). תחשבי על זה.

אני לא הייתי נכנס ככה לקיקעס של האנשים....

ומישהו מעלי BE....כבר אמר את זה...

אני אומר רק משפט קצר..ותוספת קצרצרה....[שאלה לא תרד עלי...יהדות בדלת האחורית...חחחח..]

אומר הפסוק " בדרך שאדם רוצה לילך - מוליכין אותו בה "....

את צריכה לשבת עם עצמך.....עם קפה במטבח בשעה שקטה....

ואיתו על חוף הים....מבודדים קצת...עם צידנית של פירות קרים..שוקולד..ויין קל...

ולקבל החלטות.

אחרי ששמעתם...ברכות..באיטיות..ללא מריבה..

מה יש לכל אחד להגיד.

תתחילו מלמטה - והעזרה גם תגיע מלמעלה.

זה הרעיון.

עבור לעמוד
בחזרה לפורום
כרגע בפורום זה: אין משתמשים רשומים
עבור לפורום:
זוגיות ונישואין
בחר
בחר