מכתב למישהי שלעולם לא אשלח
תיכף תעבור שנה מאז הפעם האחרונה שדיברנו. הבטחת אז שאת לוקחת פסק זמן, מתאוששת, ואז מחדשת את הקשר.
כבר אז לא האמנתי שזה באמת יקרה. שאלתי אותך אם פסק הזמן הזה יקח שנה. צחקת וענית ״הרבה פחות״. אבל ידעתי, ממש כמו שידעתי שאת אוהבת אותי עוד לפני שהעזת להתוודות בשיחת הצ׳אט ההיא שלעולם לא אשכח.
החיים בלעדייך מוזרים. יש ימים שאני לא זוכר אותך. שהשם שלך לא אומר לי דבר. אני יכול להביט בתמונתך ולהשתומם מהעובדה שפעם האזכור הכי קטן שלך היה גורם לי לדפיקות לב.
אבל יש ימים אחרים, והם רבים. ימים שאני מחפש את שמך בגוגל, בעברית ובאנגלית. ימים שבהם אני משחזר בדימיוני את שיחות הטלפון שלנו, המפגשים במקלט וההתכתבויות הבלתי פוסקות.
ויש גם לילות. לילות מייסרי לב שבהם את נגלית אליי בחלומי. פעם כאישה רעה ופעם כטובה. פעם כמי ששומרת אמונים לבעלה ופעם כמי שמנסה להשתחרר מאחיזת הצבת שלו ולא מצליחה.
ומוקדם בבוקר, כשאני מתעורר שטוף זיעה ומגלה שזהו רק חלום, כאב הלב שב ומתחדש, חריף מאי פעם. הזכרונות הנשכחים מתעוררים במוחי, כאילו לא עברה שנה. כאילו הפרידה שלנו התרחשה אתמול.
ובימים האלה, כשהכאב כבד מנשוא, אני תוהה ביני לבין עצמי האם טוב מותי מחיי.
