ראשית כל חייבת לציין שאני מבקרת כאן לעיתים קרובות אך מעולם לא העזתי להשמיע קול ולהעביר בכתב את מה שאני מרגישה,
מקווה שלא תישפטו אותי ותחשבו שאני אדם נורא..
אני בתחילת שנות ה 30 נשואה 8 שנים ואמא לשני ילדים מקסימים שבזכותם החיוך לא יורד מהשפתיים זה כודם כל הם ולאחר מיכן אני וכל השאר..
ב3 שנים האחרונות התחלתי להשלים עם זה שאני בזוגיות הלא נכונה, זה לא מה שחיפשתי וסיפור חיי הוביל אותי לחתונה רציתי כתף שאוכל להניח עליה את הראש,
אני מיסתכלת עליו על בעלי, אב ילדי שפעם היה אהבה מאוד גדולה ואני לא מרגישה כלום כלפיו... מבינה כמה טעיתי, כמה בחרתי לא נכון, וזה לא כי הוא אדם רע ולא כי הוא לא אוהב פשוט אנחנו לא מתאימים.
בגלל תחושת הרייקנות הזאת התחלתי לחפש ולהתעניין בקשר אחר, משהו שישלים את החסר שיחזיר את הריגוש, ששוב אני ירגיש מחוזרת..
אבל רע לי עם זה, רע לי עם הצביעות עם העוול שאני גורמת לו לאיש שכל כך בטוח שאני הכי נאמנה לו בעולם, ולא משער לעצמו כמה אני לא,
כמה אני צמאה לאהבה אחרת, שתמלא אותי..
עכשיו תישאלו את עצמכם "אז מה היא עושה שם? שתיתגרש"
אז זהו שזה הכי לא פשוט בעולם, כלכלי, הילדים, הם הכי חשובים לי שלא יפגעו.
אז אני משחקת את המישחק יום אחרי יום, שעה אחרי שעה ונותנת לו להאמין שאני משלימה עם מה שהוא ועם מה שהוא מחסיר ממני.
אני יחסוך לכם טיפול זוגי לא עבד, וגם לדבר על זה ממש לא, אני לא מוכנה לוותר על השנים הכי יפות שלי ואחר כך להיצטער על זה...
פרקתי מעט מליבי תודה רבה למי ששרד עד הסוף
שבת ניפלאה לכולם