, ,
בוקר טוב אביב
איך לא ירדו להן הדמעות אם רק כאשר קראתי את שכתבת בכיתי יחד איתך והתרגשתי איתך..זה הרי מרגש..
כל הכבוד לך את קוצרת כעת את "הפרי מהעץ", דור הילד שלך מדהים גם בפני עצמו אבל זה בזכותך, הביטחון שחזר אליו הרצון לעשות דברים.
כל הכבוד לך על הצורה שבה את מגדלת על ילדיך, כל הכבוד לבנך על ההופעה והדרך שעבר.
ושיהיה לכולכם רק ורק טוב ואושר בהמשך החיים.
= הברקה (הוא מבריק)
= (הוא) כוכב
= כל הכבוד
= גלגל הצלה (טוב שהיה טוב שהיית)...
= את יכולה לסמן עוד V
בוקר טוב אביב
איך לא ירדו להן הדמעות אם רק כאשר קראתי את שכתבת בכיתי יחד איתך והתרגשתי איתך..זה הרי מרגש.. כל הכבוד לך את קוצרת כעת את "הפרי מהעץ", דור הילד שלך מדהים גם בפני עצמו אבל זה בזכותך, הביטחון שחזר אליו הרצון לעשות דברים. כל הכבוד לך על הצורה שבה את מגדלת על ילדיך, כל הכבוד לבנך על ההופעה והדרך שעבר. ושיהיה לכולכם רק ורק טוב ואושר בהמשך החיים.
יפתי, כל הכבוד, לך, שהצלחת. 
אני קוראת את מה שכתבת והדמעות יורדות
לא מכירה את הילד, אבל מזהה גאווה של אם,
מוצדקת כל כך.
לקרוא את מה שאת כותבת זה להיווכח כל פעם מחדש
שאפשר. זה קשה, זה מפיל לפעמים אבל זה אפשרי.
יקירתי מי ייתן והדמעות היחידות שיזלגו מעינייך
יהיו דמעות של אושר וגאווה.
ממני.
ריקוד זוגות ראשון...
חסימת כתיבה. מישהו שמע פעם על "המחלה" הזאת? מן שיתוק שאוחז את תאי המוח השוטפים בד"כ. הסיבה? מסיבה. הילד הקטן שלי....שרק אתמול, כן, רק אתמול, לא קלישאה, היה מתבכיין ואוחז בי בחזקה, נתן אמש במסיבת סיום יסודי ועליה לחטיבה, את מופע חייו. לצלילי השיר של דץ ודצה (כמה סימבולי) אתה בליבי.... אחז בידה של יפיפיית השיכבה, רקד איתה לעיני קהל מלווה של שכבה שלמה, בביטחון בגבריות שיכולה להתפרץ כך רק מנער מתבגר. גבוה, יפה ואהוב שלי. אז למה לא פסקתי מלבכות? כל התמונות היו שם... הלידה שלו, הדרך המופלאה בה היה יונק ממני את מזון חייו, התיסכולים בכדורגל, ההצלחות.... התחנונים לאביו בתום ילדות משווע שלא יעזוב את הבית או שיחזור...ההשלמה שלו, הפחדים שליוו אותו עם המעבר, הפחדים שליוו אותו רק בספטמבר האחרון עם כניסתו לכתה ו בבית הספר החדש... והנה הוא רוקד לפני, מוקף מבטי הערצה, בטוח בעצמו, שליו, אוהב. האם רק דמיינתי, או שזה רצון שלי, את המבט ההוא מהבמה, מחפש ומוצא אותי? אומר לי את שרציתי לשמוע? ואם דימיינתי הייתה השלמה רגע לפני השינה: "אמא, אני כלכך אוהב אותך".... אז למה אני שוב בוכה? הצצתי לספר המחזור שלו....הוא בעצם שייך למחזור אחר, רחוק מרחק 170 ק"מ מכאן. הוא היה כאן רק אורח לזמן קצר.... אבל הוא לבטח הבן שלי. הוא השאיר את חותמו. "דור הוא טיפוס כלכך מדליק, את כולם כל היום כל הזמן הוא מצחיק, ילד חדש ממקום אחר, אך בשבילינו תמיד יהיה חבר, תחכו עוד קצת ותראו בציק, איך על העולם עוד ישלוט בקליק." כן....גאה בו, בנכתב עליו, בנצחון שלו. כי הצלחה היא לדעת לעבור מכשולים לקום ולהמשיך. זה הילד שלי.
אביב יקירתי, מרימה איתך כוסית לחיים
כמי שמכירה לפחות חלק מהדרך שעברת, אין ספק שאתמול היה המדד האמיתי לכל שהצלחת!!!!!
ובגדול!!!!!!
גאה בך, שמחה איתך, מתרגשת איתך, ובעיקר מאוד אוהבת 
יפתי, כל הכבוד, לך, שהצלחת.
אני קוראת את מה שכתבת והדמעות יורדות לא מכירה את הילד, אבל מזהה גאווה של אם, מוצדקת כל כך. לקרוא את מה שאת כותבת זה להיווכח כל פעם מחדש שאפשר. זה קשה, זה מפיל לפעמים אבל זה אפשרי. יקירתי מי ייתן והדמעות היחידות שיזלגו מעינייך יהיו דמעות של אושר וגאווה. ממני.
תודה יקירותי......
אתם/ן ההצדקה לאמרה שמלווה אותי....
תמורת האחד שנגוז מחיי קיבלתי כלכך הרבה....ושווה.
אוהבת.....
וואלה דיוויד......
הילד הזה, הגבר הקטנטן הזה, היה כלכך מופנם.
אפילו מסיבות יומולדת לא היה מסכים שיערכו לו.
היום הוא פשוט עומד על כך שחגיגת בר המצווה שלו תהא מסיבה גדולה...
פתאום אני זו שמחככת בגרוני אם כן או לא....
בכל זאת אנו כבר חצי משפחה....
והוא? בשלו.... "הבטחת לי סלואו בר מצווה מאז שהייתי קטן....".
מה שאמרת במשפט קצר כךכך דיוויד, עונה למה שירון רשם לגבי חרבן הבית
והשלכותיו על הילדים.....
עבור לעמוד
, ,
