ריקוד זוגות ראשון...

חסימת כתיבה. מישהו שמע פעם על "המחלה" הזאת? מן שיתוק שאוחז את תאי המוח השוטפים בד"כ. הסיבה? מסיבה. הילד הקטן שלי....שרק אתמול, כן, רק אתמול, לא קלישאה, היה מתבכיין ואוחז בי בחזקה, נתן אמש במסיבת סיום יסודי ועליה לחטיבה, את מופע חייו. לצלילי השיר של דץ ודצה (כמה סימבולי) אתה בליבי.... אחז בידה של יפיפיית השיכבה, רקד איתה לעיני קהל מלווה של שכבה שלמה, בביטחון בגבריות שיכולה להתפרץ כך רק מנער מתבגר. גבוה, יפה ואהוב שלי. אז למה לא פסקתי מלבכות? כל התמונות היו שם... הלידה שלו, הדרך המופלאה בה היה יונק ממני את מזון חייו, התיסכולים בכדורגל, ההצלחות.... התחנונים לאביו בתום ילדות משווע שלא יעזוב את הבית או שיחזור...ההשלמה שלו, הפחדים שליוו אותו עם המעבר, הפחדים שליוו אותו רק בספטמבר האחרון עם כניסתו לכתה ו בבית הספר החדש... והנה הוא רוקד לפני, מוקף מבטי הערצה, בטוח בעצמו, שליו, אוהב. האם רק דמיינתי, או שזה רצון שלי, את המבט ההוא מהבמה, מחפש ומוצא אותי? אומר לי את שרציתי לשמוע? ואם דימיינתי הייתה השלמה רגע לפני השינה: "אמא, אני כלכך אוהב אותך".... אז למה אני שוב בוכה? הצצתי לספר המחזור שלו....הוא בעצם שייך למחזור אחר, רחוק מרחק 170 ק"מ מכאן. הוא היה כאן רק אורח לזמן קצר.... אבל הוא לבטח הבן שלי. הוא השאיר את חותמו. "דור הוא טיפוס כלכך מדליק, את כולם כל היום כל הזמן הוא מצחיק, ילד חדש ממקום אחר, אך בשבילינו תמיד יהיה חבר, תחכו עוד קצת ותראו בציק, איך על העולם עוד ישלוט בקליק." כן....גאה בו, בנכתב עליו, בנצחון שלו. כי הצלחה היא לדעת לעבור מכשולים לקום ולהמשיך. זה הילד שלי.

בוקר טוב אביב

איך לא ירדו להן הדמעות אם רק כאשר קראתי את שכתבת בכיתי יחד איתך והתרגשתי איתך..זה הרי מרגש.. כל הכבוד לך את קוצרת כעת את "הפרי מהעץ", דור הילד שלך מדהים גם בפני עצמו אבל זה בזכותך, הביטחון שחזר אליו הרצון לעשות דברים. כל הכבוד לך על הצורה שבה את מגדלת על ילדיך, כל הכבוד לבנך על ההופעה והדרך שעבר. ושיהיה לכולכם רק ורק טוב ואושר בהמשך החיים.

= הברקה (הוא מבריק) = (הוא) כוכב = כל הכבוד = גלגל הצלה (טוב שהיה טוב שהיית)... = את יכולה לסמן עוד V

בוקר טוב אביב

איך לא ירדו להן הדמעות אם רק כאשר קראתי את שכתבת בכיתי יחד איתך והתרגשתי איתך..זה הרי מרגש.. כל הכבוד לך את קוצרת כעת את "הפרי מהעץ", דור הילד שלך מדהים גם בפני עצמו אבל זה בזכותך, הביטחון שחזר אליו הרצון לעשות דברים. כל הכבוד לך על הצורה שבה את מגדלת על ילדיך, כל הכבוד לבנך על ההופעה והדרך שעבר. ושיהיה לכולכם רק ורק טוב ואושר בהמשך החיים.

יפתי, כל הכבוד, לך, שהצלחת.

אני קוראת את מה שכתבת והדמעות יורדות לא מכירה את הילד, אבל מזהה גאווה של אם, מוצדקת כל כך. לקרוא את מה שאת כותבת זה להיווכח כל פעם מחדש שאפשר. זה קשה, זה מפיל לפעמים אבל זה אפשרי. יקירתי מי ייתן והדמעות היחידות שיזלגו מעינייך יהיו דמעות של אושר וגאווה. ממני.

ריקוד זוגות ראשון...

חסימת כתיבה. מישהו שמע פעם על "המחלה" הזאת? מן שיתוק שאוחז את תאי המוח השוטפים בד"כ. הסיבה? מסיבה. הילד הקטן שלי....שרק אתמול, כן, רק אתמול, לא קלישאה, היה מתבכיין ואוחז בי בחזקה, נתן אמש במסיבת סיום יסודי ועליה לחטיבה, את מופע חייו. לצלילי השיר של דץ ודצה (כמה סימבולי) אתה בליבי.... אחז בידה של יפיפיית השיכבה, רקד איתה לעיני קהל מלווה של שכבה שלמה, בביטחון בגבריות שיכולה להתפרץ כך רק מנער מתבגר. גבוה, יפה ואהוב שלי. אז למה לא פסקתי מלבכות? כל התמונות היו שם... הלידה שלו, הדרך המופלאה בה היה יונק ממני את מזון חייו, התיסכולים בכדורגל, ההצלחות.... התחנונים לאביו בתום ילדות משווע שלא יעזוב את הבית או שיחזור...ההשלמה שלו, הפחדים שליוו אותו עם המעבר, הפחדים שליוו אותו רק בספטמבר האחרון עם כניסתו לכתה ו בבית הספר החדש... והנה הוא רוקד לפני, מוקף מבטי הערצה, בטוח בעצמו, שליו, אוהב. האם רק דמיינתי, או שזה רצון שלי, את המבט ההוא מהבמה, מחפש ומוצא אותי? אומר לי את שרציתי לשמוע? ואם דימיינתי הייתה השלמה רגע לפני השינה: "אמא, אני כלכך אוהב אותך".... אז למה אני שוב בוכה? הצצתי לספר המחזור שלו....הוא בעצם שייך למחזור אחר, רחוק מרחק 170 ק"מ מכאן. הוא היה כאן רק אורח לזמן קצר.... אבל הוא לבטח הבן שלי. הוא השאיר את חותמו. "דור הוא טיפוס כלכך מדליק, את כולם כל היום כל הזמן הוא מצחיק, ילד חדש ממקום אחר, אך בשבילינו תמיד יהיה חבר, תחכו עוד קצת ותראו בציק, איך על העולם עוד ישלוט בקליק." כן....גאה בו, בנכתב עליו, בנצחון שלו. כי הצלחה היא לדעת לעבור מכשולים לקום ולהמשיך. זה הילד שלי.

אביב יקירתי, מרימה איתך כוסית לחיים

כמי שמכירה לפחות חלק מהדרך שעברת, אין ספק שאתמול היה המדד האמיתי לכל שהצלחת!!!!! ובגדול!!!!!! גאה בך, שמחה איתך, מתרגשת איתך, ובעיקר מאוד אוהבת

אביבו'ש המתוקה,

מאמא כמוך יכול לצאת משהו אחר??? זה הסיפוק האמיתי, לראות את ילדינו מצליחים בחיים. להבין, שלמרות כל הזעזוע שחוותה המשפחה, הצלחנו לגדל ילדים בריאים נפשית. ריגשת אותי, נשיקות, אני

יפתי, כל הכבוד, לך, שהצלחת.

אני קוראת את מה שכתבת והדמעות יורדות לא מכירה את הילד, אבל מזהה גאווה של אם, מוצדקת כל כך. לקרוא את מה שאת כותבת זה להיווכח כל פעם מחדש שאפשר. זה קשה, זה מפיל לפעמים אבל זה אפשרי. יקירתי מי ייתן והדמעות היחידות שיזלגו מעינייך יהיו דמעות של אושר וגאווה. ממני.

תודה יקירותי......

אתם/ן ההצדקה לאמרה שמלווה אותי.... תמורת האחד שנגוז מחיי קיבלתי כלכך הרבה....ושווה. אוהבת.....

ריקוד זוגות ראשון...

חסימת כתיבה. מישהו שמע פעם על "המחלה" הזאת? מן שיתוק שאוחז את תאי המוח השוטפים בד"כ. הסיבה? מסיבה. הילד הקטן שלי....שרק אתמול, כן, רק אתמול, לא קלישאה, היה מתבכיין ואוחז בי בחזקה, נתן אמש במסיבת סיום יסודי ועליה לחטיבה, את מופע חייו. לצלילי השיר של דץ ודצה (כמה סימבולי) אתה בליבי.... אחז בידה של יפיפיית השיכבה, רקד איתה לעיני קהל מלווה של שכבה שלמה, בביטחון בגבריות שיכולה להתפרץ כך רק מנער מתבגר. גבוה, יפה ואהוב שלי. אז למה לא פסקתי מלבכות? כל התמונות היו שם... הלידה שלו, הדרך המופלאה בה היה יונק ממני את מזון חייו, התיסכולים בכדורגל, ההצלחות.... התחנונים לאביו בתום ילדות משווע שלא יעזוב את הבית או שיחזור...ההשלמה שלו, הפחדים שליוו אותו עם המעבר, הפחדים שליוו אותו רק בספטמבר האחרון עם כניסתו לכתה ו בבית הספר החדש... והנה הוא רוקד לפני, מוקף מבטי הערצה, בטוח בעצמו, שליו, אוהב. האם רק דמיינתי, או שזה רצון שלי, את המבט ההוא מהבמה, מחפש ומוצא אותי? אומר לי את שרציתי לשמוע? ואם דימיינתי הייתה השלמה רגע לפני השינה: "אמא, אני כלכך אוהב אותך".... אז למה אני שוב בוכה? הצצתי לספר המחזור שלו....הוא בעצם שייך למחזור אחר, רחוק מרחק 170 ק"מ מכאן. הוא היה כאן רק אורח לזמן קצר.... אבל הוא לבטח הבן שלי. הוא השאיר את חותמו. "דור הוא טיפוס כלכך מדליק, את כולם כל היום כל הזמן הוא מצחיק, ילד חדש ממקום אחר, אך בשבילינו תמיד יהיה חבר, תחכו עוד קצת ותראו בציק, איך על העולם עוד ישלוט בקליק." כן....גאה בו, בנכתב עליו, בנצחון שלו. כי הצלחה היא לדעת לעבור מכשולים לקום ולהמשיך. זה הילד שלי.

ראשון? זה מה >>שאת<< חושבת.

אבל זה בסדר. ככה הם נוזלים לנו בין האצבעות. ואו-טו-טו הם יגידו "אני אוהב אותך" אבל למישהי אחרת ו...הופ הם כבר ירוצו עם רובה על הג'בלאות וישנו כמו תינוקות באוהל סיירים באמצע של שום מקום כשאנחנו לא נישן בלילות רק מהמחשבות על זה. אז תנצלי (כמוני) כל רגע כמו אלה שתארת כשעוד יש לך זמן ואפשרות להנות ממנו ו... שרק אלה יהיו הסיבות שלך לבכות - והרבה. יום טוב. אנוכי דיויד השני

אביבו'ש המתוקה,

מאמא כמוך יכול לצאת משהו אחר??? זה הסיפוק האמיתי, לראות את ילדינו מצליחים בחיים. להבין, שלמרות כל הזעזוע שחוותה המשפחה, הצלחנו לגדל ילדים בריאים נפשית. ריגשת אותי, נשיקות, אני

והיום הוא יום התעודות...

כמה כייף היה כשהבן שלי התקשר אלי,וסיפר לי שלא קיבל ציונים כל כך טובים...ומייד אח"כ פשוט התפאר ונהנה לספר לי על הציונים הנפלאים. הבן הקטנה שלי,התקשרה ואמרה שהציונים ...זה הפתעה. כמה כייף היה לקבל השיחות האלו.

ריקוד זוגות ראשון...

חסימת כתיבה. מישהו שמע פעם על "המחלה" הזאת? מן שיתוק שאוחז את תאי המוח השוטפים בד"כ. הסיבה? מסיבה. הילד הקטן שלי....שרק אתמול, כן, רק אתמול, לא קלישאה, היה מתבכיין ואוחז בי בחזקה, נתן אמש במסיבת סיום יסודי ועליה לחטיבה, את מופע חייו. לצלילי השיר של דץ ודצה (כמה סימבולי) אתה בליבי.... אחז בידה של יפיפיית השיכבה, רקד איתה לעיני קהל מלווה של שכבה שלמה, בביטחון בגבריות שיכולה להתפרץ כך רק מנער מתבגר. גבוה, יפה ואהוב שלי. אז למה לא פסקתי מלבכות? כל התמונות היו שם... הלידה שלו, הדרך המופלאה בה היה יונק ממני את מזון חייו, התיסכולים בכדורגל, ההצלחות.... התחנונים לאביו בתום ילדות משווע שלא יעזוב את הבית או שיחזור...ההשלמה שלו, הפחדים שליוו אותו עם המעבר, הפחדים שליוו אותו רק בספטמבר האחרון עם כניסתו לכתה ו בבית הספר החדש... והנה הוא רוקד לפני, מוקף מבטי הערצה, בטוח בעצמו, שליו, אוהב. האם רק דמיינתי, או שזה רצון שלי, את המבט ההוא מהבמה, מחפש ומוצא אותי? אומר לי את שרציתי לשמוע? ואם דימיינתי הייתה השלמה רגע לפני השינה: "אמא, אני כלכך אוהב אותך".... אז למה אני שוב בוכה? הצצתי לספר המחזור שלו....הוא בעצם שייך למחזור אחר, רחוק מרחק 170 ק"מ מכאן. הוא היה כאן רק אורח לזמן קצר.... אבל הוא לבטח הבן שלי. הוא השאיר את חותמו. "דור הוא טיפוס כלכך מדליק, את כולם כל היום כל הזמן הוא מצחיק, ילד חדש ממקום אחר, אך בשבילינו תמיד יהיה חבר, תחכו עוד קצת ותראו בציק, איך על העולם עוד ישלוט בקליק." כן....גאה בו, בנכתב עליו, בנצחון שלו. כי הצלחה היא לדעת לעבור מכשולים לקום ולהמשיך. זה הילד שלי.

מגיע לך כל רגעי האושר האלו...שלא יגמרו לעולם.

והיום הוא יום התעודות...

כמה כייף היה כשהבן שלי התקשר אלי,וסיפר לי שלא קיבל ציונים כל כך טובים...ומייד אח"כ פשוט התפאר ונהנה לספר לי על הציונים הנפלאים. הבן הקטנה שלי,התקשרה ואמרה שהציונים ...זה הפתעה. כמה כייף היה לקבל השיחות האלו.

שמתם לב מה קורה?

כשלילדים יש רגיעה, שקט, בלי לחץ - ההישגים שלהם משתפרים. ככה גם היה אצלי. סימן ש... כמה שיותר מוקדם לפרק חבילה שלא מתנהלת כראוי - יותר טוב לילדים. בהצלחה לכלם. אנוכי דיויד השני

וואלה דיוויד......

הילד הזה, הגבר הקטנטן הזה, היה כלכך מופנם. אפילו מסיבות יומולדת לא היה מסכים שיערכו לו. היום הוא פשוט עומד על כך שחגיגת בר המצווה שלו תהא מסיבה גדולה... פתאום אני זו שמחככת בגרוני אם כן או לא.... בכל זאת אנו כבר חצי משפחה.... והוא? בשלו.... "הבטחת לי סלואו בר מצווה מאז שהייתי קטן....". מה שאמרת במשפט קצר כךכך דיוויד, עונה למה שירון רשם לגבי חרבן הבית והשלכותיו על הילדים.....

לא בהכרח נכון. את עושה הכללות עד עוול. לקבוע שילדים

"פורחים" כשהוריהם נפרדים (בין אם רשמית ובין אם לאו) נשמע לי - כגרוש שחי בעולם הזה - די תלוש. ככלל, ילד זקוק לשני הוריו, ורצוי שיהיו זמינים לו כל אימת שיזדקק להם, ואף רצוי שגם יהיו ביחד - ואיש לא מסוגל לשכנע אותי אחרת, אלא אם כן יפנה אותי למחקרים אמפיריים מבוססים ולא מוגבלים. אינני מתיימר להיות מומחה בפסיכולוגיה (זה בסדר, לא אהיה כזה לעולם), אך וודאי שקיים הסבר רציונאלי להתנהגות השונה של הילד.

אתם לא לא לא חצי משפחה !!!

בשום אופן. אתם משפחה. אחרת. קטנה יותר. חיים אחרים. אבל בשום אופן לא חצי משפחה (למרות שהבנתי את כוונתך). כשאני מדבר בענייני "משפחה" עם הבנות אז זה "המשפחה שלנו". לא חצי ולא בטיח. הענין הזה של החיים החדשים, עם כל השיפורים וההישגים, הוא אצלי פצע מדמם שאינני יודע אם יגליד אי פעם. מצד אחד ברור לי שהחיים הקודמים השפיעו קשה על הבנות מה גם שזה נמשך הרבה שנים ואני כמעט מכה על חטא שלא היה לי האומץ לפרק את החבילה הרבה קודם. ולמה "כמעט"? כי מצד שני אני בטוח שאם הדברים לא היו מידרדרים לאן שהדרדרו, סיכוי טוב שבמצב ובאוירה הנוכחיים, האקסית היתה מקבלת משמורת ואז מצבן ומצבי היו הרבה יותר גרועים. הן היו נגמרות והחיים שלהן לא היו חיים. גם אני הייתי נגמר ובכלל לא בטוח שהייתי נשאר שפוי. אז עם הפצע והקרע הזה בלב, אצטרך לחיות כל חיי. הדבר היחיד שמנחם אותי קצת הוא העובדה שהיום הישגים שלהן השתפרו, החיים שלהן השתפרו ואולי אצליח לתקן משהו שיקחו איתן לעתיד. למשפחות שהן תקמנה. וא-פרופו הדמעות שהזכרת, שלושה דברים מסוגלים לגרום לי דמעות: האחד זה - ילד סובל (גם אם הוא לא שלי). השני - מחשבה טורדנית שמשהו לא טוב עלול לקרות לאחת הבנות. לא יודע - לפעמים מחשבה כזו נוחתת עלי ואז אני נגמר, הופך להיות פולני לגמרי וחייב לראות אותן או לדבר איתן ולשמוע או לראות שהכל בסדר. מסוגל להתקשר אליהן (אם הן לא לידי) בזמנים הכי הזויים. השלישי - לשמוע מבת שלי "אבא אני אוהבת אותך". רק טוב. אנוכי דיויד השני

לא בהכרח נכון. את עושה הכללות עד עוול. לקבוע שילדים

"פורחים" כשהוריהם נפרדים (בין אם רשמית ובין אם לאו) נשמע לי - כגרוש שחי בעולם הזה - די תלוש. ככלל, ילד זקוק לשני הוריו, ורצוי שיהיו זמינים לו כל אימת שיזדקק להם, ואף רצוי שגם יהיו ביחד - ואיש לא מסוגל לשכנע אותי אחרת, אלא אם כן יפנה אותי למחקרים אמפיריים מבוססים ולא מוגבלים. אינני מתיימר להיות מומחה בפסיכולוגיה (זה בסדר, לא אהיה כזה לעולם), אך וודאי שקיים הסבר רציונאלי להתנהגות השונה של הילד.

זו ממש לא הלוגיקה.

א-פרופו מה שכתבת וא-פרופו "לוגיקה" יש בדיחה מאד רלוונטית. אז אתחיל ממנה. אחד ביקש שיסבירו לו את המונח "לוגיקה". שאל, ביקש, חיפש ולא ידעו להסביר לו ככה שיבין. עד שאחד הסביר לו ככה: אתה אוהב בעלי חיים? כן אז בטח יש לך בעל חיים בבית. כן מה יש לך? אקוריום עם דגים. אז מישהו צריך לטפל בדגים, נכון? נכון. לך אין כל כך זמן, נכון? כן. אז בטח הילדים עושים את זה. נכון. אז יש לך ילדים ומכאן שיש לך אשה. נכון. והמסקנה - אתה לא הומו. הכל הקשרים לוגיים. ההוא שמח ועליז מספר לחברים שהבין מה זו לוגיקה. שאל אותו מישהו - נו תסביר לי. אמר לו - יש לך בעל חיים בבית? ההוא עונה - לא. אז אתה הומו. זו בדיוק הלוגיקה שעשית. מצבו של הילד לא משתפר כתוצאה מהגירושין. בטח לא גירושין רשמיים או לא רשמיים כסיבה. לא כגורם. מה שמשפיע על מצבו אלה התנאים הסביבתיים. השקט, השלווה, היציאה מסיר הלחץ המשפחתי והידיעה והביטחון שיש לו איזו שליטה על מה שקורה לו או קורה בסביבתו. את כל אלה לא היה לו קודם. אז נכון שלא כל הילדים להורים מתגרשים/גרושים חיו בסיר לחץ. אשריהם. נכון שלא כל הילדים להורים כאלה סבלו בתקופת הנישואין. יופי. אבל כחתך מייצג - ילדים במשפחות מתפרקות - סובלים, כי רוב המשפחות המתפרקות לא עושות את זה בנחת. ואם ילד זקוק לשני הורים - ככלל זה נכון. אבל זה תלוי גם בהורים וגם במה שהילדים עברו אצל הורים כאלה. לא תמכור לי (ואני בטוח שלא היתה לך כוונה) שילדה שנאנסה שוב ושוב על ידי אביה - זקוקה לו. ילד שהוכה שוב ושוב או עבר התעללות אחרת מהורה - זקוק להורה הזה. אז בתאוריה הכל נהדר. אבל בתאוריה לא היינו אמורים להתגרש. בפרקטיקה, דברים לצערי מתגלגלים אחרת. מתוך חשיבה כמוך רציתי שיהיה לבנותי קשר עם אימן. בפועל - לא כולן רצו וכיון שכבר דיברתי על הדברים כאן, לא אחזור על כך פרט לאמירה שזה תלוי בעיקר בהורים ובאישיותם. רק טוב. אנוכי דיויד השני
עבור לעמוד
, ,
בחזרה לפורום
כרגע בפורום זה: אין משתמשים רשומים
עבור לפורום:
מתגרשים
בחר
בחר