יומנו של פנטזיסט - או- על תכונה ישראלית (ואנושית) וחיסכון - 06.01.2012

לישראלים מסוימים (לא כולם, רק לרבים) יש תכונה לא כל כך נעימה, אבל מאד אנושית. הם מרבים להתלונן (גם אני...) אבל לא מרבים להתעמק בשאלה היותר מעניינת- האם ניתן היה לעשות אחרת (ועוד לא דיברנו על השאלה הבסיסית אפילו יותר- מה יכולתי אני לעשות). המאפיין הזה מטריד, ולעיתים מתסכל, ברמה אישית כאשר מדובר באירועים פעוטי חשיבות, או מקומיים, כמו למשל ישיבות וועד בית. "למה משלמים כל כך הרבה על ניקיון?" שאלו בכעס ובנימה תוקפנית דיירים רבים בישיבת הוועד האחרונה בה השתתפתי. היפה הוא שגם אחרי שיו"ר נציגות הדיירים הסביר כי נערך מכרז פתוח ונבחרה ההצעה הזולה והסבירה ביותר, עדיין נשמעו אותן טענות ואותם טיעונים נגד המחיר הגבוה כל כך. אף אחד לא שאל מדוע הוא עצמו לא חיפש ומצא הצעה זולה יותר, או האם ניתן בכלל לקבל הצעה זולה יותר, אבל להתלונן אף פעם לא עולה כסף. וזה גם טרנדי, תמיד. התכונה הישראלית הזו מרגיזה הרבה יותר כאשר מדובר בנושאים רוחביים וחוצי חברה. חלק מן הטענות שלי כלפי המוחאים החברתיים של קיץ 2011 נובעות בדיוק מן המעיין הזה. "החינוך לא בסדר", "הביטחון שמן מדי", "הטייקונים עשירים מדי", "אין צדק חברתי"- אלו, ועוד רבות אחרות, הן הצהרות יפהפיות, אפילו רומנטיות, ובוודאי טופחות על השכם העצמי ומרפדות יפה את המוסר המבקש תמיד עידוד וחיזוק, אך הן בדרך כלל אינן מתמודדות עם קרקע המציאות אלא נותרות בגובה 20,000 רגל, מרחפות אי שם במחוזות התיאוריה והאידיליה. וזה, אפעס, מרגיז. בחינה של טענות רבות, הן של מוחאים חברתיים והן של סתם "עמך ישראל" מביאה אותי מדי פעם להתנתק מן המחאה עצמה ולחשוב איך למצוא אלטרנטיבות כפיתרון לבעיה, או לפחות כיצד להסביר לעצמי את מקור הבעיה. זה יותר מעניין והאמת היא שכנראה גם יותר פרקטי. לפעמים די להבין מה הוביל תהליכים והחלטות כדי להבין שאין טעם למחות- כל אדם סביר היה מגיע לאותה תוצאה, פחות או יותר. אבל לפעמים יש פתרונות, אפילו פשוטים, פשוט צריך להכיר אותם, או לפחות לחפש אותם. לפעמים, פתרונות כאלו גם מיטיבים באמת את מצבו של האדם הפשוט וגם חוסכים ממנו את הצורך המטלטל רגשית למחות, להפגין ובעיקר להתרגז. אבל השאלה היא, כרגיל, מה מניע את האנשים- הרצון לשפר או הרצון לקטר. החיסכון האישי הוא בדיוק נושא כזה (אחד מני רבים), וכמובן שהגיתי בו פעמים רבות, אך הוא שב השבוע לצוד את עיני בשל פרסום מעניין של בנק ירושלים. מי? כן, זה בדיוק העניין. כולנו, כמעט ללא יוצא מן הכלל, מתחבטים השכם והערב בסוגיה איך להשיא תשואות (קצת) יותר טובות לעצמנו, איך לא להפסיד כסף ואיך לשפר את מצבנו, מעמדנו ואיתנותנו הפיננסית. רובנו הפסדנו בשלב כזה או אחר בבורסה, נצרבה בתודעתנו אימת ההפסד ועל כן רבים רבים מגיעים בסופו של דבר להתמודדות עם שאלת החיסכון האולטרא סולידי- זה שאי אפשר להפסיד בו כסף. אז זהו, שאפשר, ואני לא מדבר על האפשרות שמדינת ישראל תפשוט רגל או שתפגוש באופן מזדמן ולא צפוי טיל איראני טועה. אני מדבר על כך שרובנו מפסידים כסף פשוט בגלל שמישהו אחר מרוויח אותו, ומן הסתם מדובר כאן בבנקים. ואז אנחנו מתלוננים על זה שאנחנו מפסידים כסף, וכמובן שגונבים אותנו. אז נכון שאפשר להתלונן על כך שהבנקים מרוויחים יותר מדי, שצריך להגביל אותם רגולטורים ולהתערב בענייניהם, שהמדינה לא שומרת על האינטרסים של האזרח הקטן ובכלל- שהשיטה הכלכלית איננה בסדר. לא אתווכח כלל עם כל הטיעונים כבדי המשקל דלהלן, אני מניח שאין עשן בלי אש. אבל מי אמור לשמור על האינטרס הגדול ביותר, של האזרח הקטן ביותר, אם לא קודם כל ובראש ובראשונה האזרח בכבודו ובעצמו? שהרי אם היה משקיע בלימוד, בבירור ובשאלות ומכיר את מכשירי ההשקעה השונים (ואיני מדבר על הנדסה פיננסית מתקדמת, אלא רק על המכשירים המוכרים והמקובלים בתפוצה רחבה) היה מגלה שחלק ניכר מכספי הציבור מושקע, למשל, בפיקדונות בנקאיים אשר אין בהם הרבה הגיון כלכלי. מדוע? שכן ברור שגם הבנק צריך להרוויח משהו, ודי לו שילך וישקיע את כספי הפיקדון של הלקוח הלווה (או חלקו) במק"מ (או בבנק ישראל) וישמור לעצמו את המרווח. נשאלת השאלה- מדוע שלקוח הקצה לא ידלג על התיווך החינני של הבנק ויקנה בעצמו מק"מ, וישפר בכך את אחוז הריבית אשר יקבל? או שישקול קניית אג"ח של בנק במקום פיקדון של בנק (שני המכשירים למעשה "מלווים" כסף לבנק), מהלך אשר מקפל בתוכו עודף תשואה נוסף? או שישקיע בקרן כספית אשר פותרת גם חלק מבעיות המיסוי? בקיצור, הרעיון לא היה לסנוור את הקורא עם מושגים מקצועיים, אלא בעיקר להבהיר שכדאי ללמוד קצת לפני שמשקיעים כסף. איכשהו, מוזר שאנחנו אוהבים להתמקח על מחיר מנה פלאפל, אבל לא אכפת לנו לזרוק ממש לפח כמה מאות, ולפעמים אלפי שקלים, כשאנו באים לחסוך את הקפיטל שלנו, אשר בנינו בדי עמל. אז איך נכנס לתמונה בנק ירושלים? השבוע ראיתי פרסום שלו על פיו הוא "הופך את הפירמידה" ומעניק ללקוחותיו המפקידים אצלו פיקדון כ- 80% מריבית בנק ישראל (בתרגום פשוט ניתן לקבל אצלו על פיקדון, ולא משנה גודלו, כ- 2.2% לשנה, לפני מיקוח) בעוד שהבנקים האחרים "מעניקים" ללקוח המסכן רק כ- 20% מריבית בנק ישראל (שווה ערך לכחצי אחוז ריבית שנתית בלבד, גם כן לפני מיקוח). אז נכון שהריבית הריאלית שלילית, ונכון שצריך לקרוא את כל האותיות הקטנות (לא חיפשתי), ונכון שעבור רבים בנק ירושלים זה עדיין לא בנק לאומי, ונכון שלא הייתי משקיע בפיקדון לא נזיל בכלל, אבל אם כבר בחר משקיע מסויים אפיק כזה- למה לא ללכת לכיוון מי שנותן את הריבית הגבוהה ביותר? למה? כי רובנו כלל לא יודעים על האפשרות, וגם לא מחפשים אותה. אנחנו סתם נהנים להתלונן. וחוץ מזה- אם בנק ירושלים נותן ללקוחות ריבית אשר היא גבוהה משמעותית כל כך מריביות בנקים אחרים (ושורד), לא נותר אלא לשאול- האם באמת מתחשק לנו להשאיר לבנקים הגדולים כל כך הרבה כסף? הלא לשם כך יצאו רבים למחאה חברתית? אז הנה, בוודאי חלק גדול מן הקוראים כאן לא שמע על אלטרנטיבות השקעה אחרות מן הפיקדון הבנקאי, ומתוך אלו שאכן מושקעים בפיקדונות כאלו רבים לא שמעו כלל על בנק ירושלים, אבל זה רק סימפטום, יש עוד נושאים רבים ותחומים שונים בהם דרך הפעולה (והמחשבה) הזו חוזרת על עצמה... חברים- אנחנו כן מסוגלים לעזור לעצמנו אם רק (קצת) נתאמץ. אפשר לעזור לעצמנו, עוד לפני יציאה לרחובות... גם ליגת הפנטזי שלנו היא לא יותר מאשר ראי של החברה הישראלית. אוהבים לקרוא לזה מיקרו קוסמוס, אבל בואו לא נהיה פלצנים יותר מדי... כוווולם נכנסים לפייסבוק (מה שהיה פעם המיני פורום) רק כדי להתלונן. לפעמים נורא נהנים להגיד על הקבוצה משהו טוב, אבל בדרך כלל חוששים מנאחס אז מתרכזים בתלונות בלבד... הגיוני ואנושי, אבל אני אשאר קונסיסטנטי עם הקו בו נקטתי בטור הזה ואבליט כאן את הצדדים החזקים של הקבוצה שלי. מן טור פתיחת עונה, בשבוע השני של המשחקים. הגיוני, לא? אז מה אם קונלי לא מסוגל לקנות סל והקרסול שלו עשוי מהחומרים שמרכיבים את זה של סטפן קרי- הוא אחלא סטילר ומוסר בחסד (באופן יחסי...). אז מה אם איגי דפק דאד במשחק האחרון, הוא עושה הכל טוב חוץ מזה... אז מה אם די.ג'י אוגוסטין הגיע אלינו רק עכשיו... אז מה אם כולם צחקו על הדו בערב הדראפט? אז מה אם בלייק גריפין צריך להתכופף כדי להטביע? אז מה אם אנטואן ג'מיסון שואף בסך הכל להגיע לבובקאטס? אז מה אם דוויט עצוב שהבילוי שלו בסוף שבוע הוא באפקוט ולא בדיסני? אז מה אם אמאקה קולע כמו מלצר וגם מלהיב את הבנות כמוהו, הוא עדיין בולק כמו חיה רעה! אז מה אם ברנדון ג'נינגס נראה ומתנהג (על המגרש) כמו פאנק? הוא עדיין מגניב... אז מה אם ספנסר הואז עדיין מזכיר את שוויגי? הוא עדיין בולק 4 למשחק... אז מה אם רדיק הוא "אוטומטיק" רק אצל שמחה ריגר? הוא עדיין קולע יפה ונותן ערך נאה לסוף רוסטר. אז מה אם טיירוס ובארון פצועים? הם עוד יהיו אלו שירימו אותנו בטבלה, אתם תראו... שנת פנטזי מעולה ובעיקר אופטימית!!! דןטאון, Living the fantasy
עבור לעמוד
בחזרה לפורום
כרגע בפורום זה: אין משתמשים רשומים
עבור לפורום:
NBA - עולם של פנטזיות