מסע- סיפור חדש :)

מסע המכונית נסחפה אל עבר השקיעה, שהביאה את הכביש הארוך אל התפתלות אל תוך ירידה שהלכה ונעשתה צרה עם המשך הדרך. ניכר היה, שבעבר הרחוק, הרחוק מאד, צבעה היה צהוב. אלא שהשנים קילפו ביסודיות את הצבע משריון הפח של הרכב, ומה שלא נשר עם הזמן זכה לטיפול מיוחד של החמה. המכונית החלה זוחלת מטה,השמש משתקפת בשברי חלונה הימני, ההר מצטייר מהאופק. נסיעתה לוותה בחריקה מתמדת של הגלגלים שציריהם החלידו זה מכבר וגם המנוע טרטר- הלמות פטיש שנדמה היה שבכל רגע יביאו אותו אל סופו, אך תחת זאת הם פשוט האריכו גסיסתו. הדלת הימנית האחורית התנדנדה על צירה, חציה התחתון מתנופף ברוח לעומת חציה העליון שהיה עדיין, בדרך פלא, מחובר לבריחים. בכסא הנהג ישב איש זקן שפוף, ראשו שמוט מטה מטלטל יחד עם תנודות הרכב, ידיו אוחזות ברפיון בהגה, שפתו רוטטת, עפעפיו נמסים על העיניים ושיבה זרוקה בשערו. מאחוריו, שבויה בריפןד בלוי אשר חשף את הספוג המרקיב שהיה תחתיו, ישבה מצומקת במושבה קשישה כבת שישים וחמש ועיניה נשואות אל נוף הים הבולע את השמש, הנשקף אליה דרך הדלת הקרועה הצידה. "גברת" הוא מלמל, גניחה מלווה כל הגה שמשתרר מפיו "אולי תגידי לי כבר לאן את רוצה?" "אני אמרתי לך" השיבה היא, עוקרת עיניה מהים ומעבירה את מבטה קדימה "כבר דיברנו על זה. אני אגיד לך לעצור, היכן שיהיה לי טוב" "כבר ארבעים שנה את אומרת לי את זה" הוא הגיב לדבריה ומול עיניו הוגף הוילון מהיום הראשון שבו דרכו נעלי העקב הזהובות שלה (שבינתיים הספיקו להתפרק) ברכבו. הדלת נטרקה מאחוריה ולכדה את תשומת ליבו, הגרעין הלבן שהחל נגרס בין שיניו נתקע מתחת ללשונו. "לאן גברת?" הוא קרא אחורה, ואינסטואיקטיבית הוא נשא עיניו מעלה אל המראה. שערה נשטף על כתפיה, עיניה היו תכולות עמוקות, כמו תהום שתחתיתה לא נראית, ומצחה הצטמק פנימה, יוצר קמטים על משטחו הישר. "סע" היא איוושה, שפתותיה אפילו לא זזו, עת היא שחררה את המילה היחידה לחלל. "לאן גברת?" הוא שאלה "לאן את רוצה לנסוע?" "לא אכפת לי" אמרה היא "פשוט סע! סע מפה" הוא צחקק, ירק את הגרעין מפיו, ותחב אחר במקומו. "מה רודף אותך, גברת" שאל הוא "אולי אני יכול לעזור לך" "יש רק דרך אחת שאתה יכול לעזור לי בה. תתניע את המנוע, ותוציא אותי מכאן" "תקשיבי גברת. אני לא זז מפה עד שאת לא אומרת לי לאן את רוצה שאני אביא אותך" "תפעיל מונה" היא ענתה ברוגזה, וגבותיה צללו למורד אפה, מדרדרות על עיניה היפות "פשוט תיסע. מתי שיהיה לי טוב אני אגיד לך לעצור". היא עצרה לרגע, מבטה מפוזר, כמו שכחה היכן היא נמצאת, אבל אז ריכוזה שב אליה, ועימו גם הזעף והרוגזה: "אם לא תסכים לשרת אותי, אני יכולה להתלונן עליך. ישללו לך את הרשיון...הלקוח תמיד צודק" הוא נאנח, ועוד שיניו מנסות לחלץ את הגרעין מקליפתו, הוא הפעיל את מונה הנסיעה, הידק את דוושת הדלק לרצפה וכיוון את מכוניתו מתוך החנייה אל הכביש. "את יודעת גברת" אמר הוא לפתע "ארבעים שנה אני נוסע איתך, ואיני יודע עלייך יותר מאשר ידעתי ביום שפלשת למכוניתי. אפילו איך קוראים לך לא אמרת לי" "גם אתה לא אמרת לי איך קוראים לך" "לא שאלת, גברת" "הו..." נפלטה נשימה ארוכה מגרונה. שתיקה מביכה, כזאת שנדמה היה שלא צריכה להשתרר בין אנשים שמכירים זה את זה זמן כה רב, אפפה את חלל המכונית. "למה את גוררת אותי איתך?" שאל אז הוא. "עדיין לא טוב לי, לא טוב לי, נהג" "זה משה!" קרא הוא. היא לא ענתה. עיניה הדלוחות שבו אל השמש הנעלמת מעינהם עת גלגליו של הרכב העתיק סחבו אותו אל תוך ההר. "אני בת שישים וחמש" לאטה היא, כאשר אופל המנהרה נכרך סביבה. "גם אני..." "אני בת שישים וחמש!" התבקעה אז זעקה מגרונה ונשברה על קירות האבן. אור אפל, זכרו האחרון של היום הבליח מהפתח אליו הם התקרבו. וכאשר הם יצאו מתוך המנהרה, והטבע הגועש שב ושימש להם כרקע, ידיה החלו רועדות, כמו מונעות מכוח משלהן ופיה נקרע תחת צעקה, שכמעט הכניעה את ליבה, שהשתחררה באחת ממעבה בטנה. "תעצור!" בלבול ארעי השתלט למשך שניות אחדות על הנהג. כמעט ולא זכר הוא מה משמעות מילה זו. אלא שאז הוא חש ברגלו זוחלת לעבר דוושת הבלימה וגלגלי המכונית חרקו כנגד הכביש, כמו מתוודעות אל המצב החדש והלא מוכר. הדלת הימנית נותרה מתנדנדת לזמן מה, אלא שאז חרחרה חרחורי מוות אחרונים ונשמטה מציריה. הישישה פרצה מהמכונית, קורסת על הארץ, עצמותיה המנוונות לא מסוגלות לשאת את משקלה. "את חייבת לי שלוש מיליארד, שבע מאות מיליון, ארבע מאות אלף שישים שבע ₪ וחמישים ושלוש אגורות" אמר הנהג, כשהוא מעיף מבט אל המונה. היא לא שאתה אליו. כל תשומת ליבה הייתה נתונה לאדמה. היא התפלשה בדרך העפר הבלתי סלולה, נותנת לגרגרי החול להכאיב לעורה. "אה...מה זה בעצם משנה" אמר אז הוא. היא העלתה את עיניה הפקוחות לרווחה ואת אישוניה נטולי ההבעה אליו. "מה...מה עכשיו?" הפריח הוא שאלה לאוויר, זיעה מבצבצת באגלים שמנוניים על מצחו. היא הפנתה מבטה ממנו והלאה, והחלה זוחלת אל כר הדשא שנתפר על ההר שהתמר אל הרקיע. הוא ישב ללא תזוזה לכמה רגעים ואז התניע מחדש את רכבו, והזה נעור לחיים בגניחה ממורמרת, והחל זוחל בהמשך הכביש. לראשונה בחייו, באמת לא ידע לאן מועדות פניו.

הממממ מוזר..

ועם זאת נחמד. רק הערה אחת, אנשים בני 65 הם לא קשישים. ;-)

מקבל את ההערה הבונה :-)

מסע- סיפור חדש :)

מסע המכונית נסחפה אל עבר השקיעה, שהביאה את הכביש הארוך אל התפתלות אל תוך ירידה שהלכה ונעשתה צרה עם המשך הדרך. ניכר היה, שבעבר הרחוק, הרחוק מאד, צבעה היה צהוב. אלא שהשנים קילפו ביסודיות את הצבע משריון הפח של הרכב, ומה שלא נשר עם הזמן זכה לטיפול מיוחד של החמה. המכונית החלה זוחלת מטה,השמש משתקפת בשברי חלונה הימני, ההר מצטייר מהאופק. נסיעתה לוותה בחריקה מתמדת של הגלגלים שציריהם החלידו זה מכבר וגם המנוע טרטר- הלמות פטיש שנדמה היה שבכל רגע יביאו אותו אל סופו, אך תחת זאת הם פשוט האריכו גסיסתו. הדלת הימנית האחורית התנדנדה על צירה, חציה התחתון מתנופף ברוח לעומת חציה העליון שהיה עדיין, בדרך פלא, מחובר לבריחים. בכסא הנהג ישב איש זקן שפוף, ראשו שמוט מטה מטלטל יחד עם תנודות הרכב, ידיו אוחזות ברפיון בהגה, שפתו רוטטת, עפעפיו נמסים על העיניים ושיבה זרוקה בשערו. מאחוריו, שבויה בריפןד בלוי אשר חשף את הספוג המרקיב שהיה תחתיו, ישבה מצומקת במושבה קשישה כבת שישים וחמש ועיניה נשואות אל נוף הים הבולע את השמש, הנשקף אליה דרך הדלת הקרועה הצידה. "גברת" הוא מלמל, גניחה מלווה כל הגה שמשתרר מפיו "אולי תגידי לי כבר לאן את רוצה?" "אני אמרתי לך" השיבה היא, עוקרת עיניה מהים ומעבירה את מבטה קדימה "כבר דיברנו על זה. אני אגיד לך לעצור, היכן שיהיה לי טוב" "כבר ארבעים שנה את אומרת לי את זה" הוא הגיב לדבריה ומול עיניו הוגף הוילון מהיום הראשון שבו דרכו נעלי העקב הזהובות שלה (שבינתיים הספיקו להתפרק) ברכבו. הדלת נטרקה מאחוריה ולכדה את תשומת ליבו, הגרעין הלבן שהחל נגרס בין שיניו נתקע מתחת ללשונו. "לאן גברת?" הוא קרא אחורה, ואינסטואיקטיבית הוא נשא עיניו מעלה אל המראה. שערה נשטף על כתפיה, עיניה היו תכולות עמוקות, כמו תהום שתחתיתה לא נראית, ומצחה הצטמק פנימה, יוצר קמטים על משטחו הישר. "סע" היא איוושה, שפתותיה אפילו לא זזו, עת היא שחררה את המילה היחידה לחלל. "לאן גברת?" הוא שאלה "לאן את רוצה לנסוע?" "לא אכפת לי" אמרה היא "פשוט סע! סע מפה" הוא צחקק, ירק את הגרעין מפיו, ותחב אחר במקומו. "מה רודף אותך, גברת" שאל הוא "אולי אני יכול לעזור לך" "יש רק דרך אחת שאתה יכול לעזור לי בה. תתניע את המנוע, ותוציא אותי מכאן" "תקשיבי גברת. אני לא זז מפה עד שאת לא אומרת לי לאן את רוצה שאני אביא אותך" "תפעיל מונה" היא ענתה ברוגזה, וגבותיה צללו למורד אפה, מדרדרות על עיניה היפות "פשוט תיסע. מתי שיהיה לי טוב אני אגיד לך לעצור". היא עצרה לרגע, מבטה מפוזר, כמו שכחה היכן היא נמצאת, אבל אז ריכוזה שב אליה, ועימו גם הזעף והרוגזה: "אם לא תסכים לשרת אותי, אני יכולה להתלונן עליך. ישללו לך את הרשיון...הלקוח תמיד צודק" הוא נאנח, ועוד שיניו מנסות לחלץ את הגרעין מקליפתו, הוא הפעיל את מונה הנסיעה, הידק את דוושת הדלק לרצפה וכיוון את מכוניתו מתוך החנייה אל הכביש. "את יודעת גברת" אמר הוא לפתע "ארבעים שנה אני נוסע איתך, ואיני יודע עלייך יותר מאשר ידעתי ביום שפלשת למכוניתי. אפילו איך קוראים לך לא אמרת לי" "גם אתה לא אמרת לי איך קוראים לך" "לא שאלת, גברת" "הו..." נפלטה נשימה ארוכה מגרונה. שתיקה מביכה, כזאת שנדמה היה שלא צריכה להשתרר בין אנשים שמכירים זה את זה זמן כה רב, אפפה את חלל המכונית. "למה את גוררת אותי איתך?" שאל אז הוא. "עדיין לא טוב לי, לא טוב לי, נהג" "זה משה!" קרא הוא. היא לא ענתה. עיניה הדלוחות שבו אל השמש הנעלמת מעינהם עת גלגליו של הרכב העתיק סחבו אותו אל תוך ההר. "אני בת שישים וחמש" לאטה היא, כאשר אופל המנהרה נכרך סביבה. "גם אני..." "אני בת שישים וחמש!" התבקעה אז זעקה מגרונה ונשברה על קירות האבן. אור אפל, זכרו האחרון של היום הבליח מהפתח אליו הם התקרבו. וכאשר הם יצאו מתוך המנהרה, והטבע הגועש שב ושימש להם כרקע, ידיה החלו רועדות, כמו מונעות מכוח משלהן ופיה נקרע תחת צעקה, שכמעט הכניעה את ליבה, שהשתחררה באחת ממעבה בטנה. "תעצור!" בלבול ארעי השתלט למשך שניות אחדות על הנהג. כמעט ולא זכר הוא מה משמעות מילה זו. אלא שאז הוא חש ברגלו זוחלת לעבר דוושת הבלימה וגלגלי המכונית חרקו כנגד הכביש, כמו מתוודעות אל המצב החדש והלא מוכר. הדלת הימנית נותרה מתנדנדת לזמן מה, אלא שאז חרחרה חרחורי מוות אחרונים ונשמטה מציריה. הישישה פרצה מהמכונית, קורסת על הארץ, עצמותיה המנוונות לא מסוגלות לשאת את משקלה. "את חייבת לי שלוש מיליארד, שבע מאות מיליון, ארבע מאות אלף שישים שבע ₪ וחמישים ושלוש אגורות" אמר הנהג, כשהוא מעיף מבט אל המונה. היא לא שאתה אליו. כל תשומת ליבה הייתה נתונה לאדמה. היא התפלשה בדרך העפר הבלתי סלולה, נותנת לגרגרי החול להכאיב לעורה. "אה...מה זה בעצם משנה" אמר אז הוא. היא העלתה את עיניה הפקוחות לרווחה ואת אישוניה נטולי ההבעה אליו. "מה...מה עכשיו?" הפריח הוא שאלה לאוויר, זיעה מבצבצת באגלים שמנוניים על מצחו. היא הפנתה מבטה ממנו והלאה, והחלה זוחלת אל כר הדשא שנתפר על ההר שהתמר אל הרקיע. הוא ישב ללא תזוזה לכמה רגעים ואז התניע מחדש את רכבו, והזה נעור לחיים בגניחה ממורמרת, והחל זוחל בהמשך הכביש. לראשונה בחייו, באמת לא ידע לאן מועדות פניו.

אהבתי :)

וזה באמת די מוזר, אבל זה מה שהופך את זה ליפה כל כך בעיני...

תודה רבה :-)

עבור לעמוד
בחזרה לפורום
כרגע בפורום זה: אין משתמשים רשומים
עבור לפורום:
מדע בדיוני ופנטזיה
בחר
בחר