רוח אלוהים (סיפור)

רוח אלוהים חושך. עלטה. כיצד הגיע לפה? אך אטימות דומה לזו של האפלה המרקדת סביבו שטפה את מוחו. תאי זכרונו, מאגר התשובות אליו תמיד חשב שביכולתו לפנות סרב לנפק לו את מענהו. ידיו ריחפו באוויר, כמו של אדם על ערס דווי המבקש אחר יקיריו- מנסה להאחז בדבר כלשהו מעבר לשמיכה השחורה אשר נרקמה על ידי הלילה. אך דבר לא נתפס בין אצבעותיו. אחר זאת מישש את קיר הבטון שכנגדו נשען. הוא ניסה להתייצב על רגליו, אך קרס כשגל כאב רב מנשוא ניתך עליו. הוא ניסה בשנית אלא שרגליו מענו להשמע לרצף הפקודות אשר הוזרם אליהן ממוחו. דומה היה שאיבד את יכולת ההליכה. הוא החל זוחל לאורך הקיר עד אשר נתקל בפינת החדר. הוא שחרר את ידיו מהרצפה וצנח על בטנו. בהלה אחזה בו. הוא חש כחיה נרדפת אשר יודעת כי שוחריה סוגרים עליה וכי לאן שלא תפנה המוות לא יניח לה. אז היא פשוט נשארת במקום, מתוסכלת מחוסר האונים שאליו היא נקלעה ומחכה שקול ירייה יגאל את נשמתה. כשהיה קטן אמא שלו ספרה לו כי כאשר אתה פוסע ליד כלבים הם יכולים לחוש בפחדיך. להריח אותם. האם זה כך? האם לפחד יש ריח? האם לאימה יש מרקם? שכן אם נכון הדבר אזי הוא חש בה, חש בה היטב. היא התמצקה עמוק בבטנו והחלה מטפסת מעלה, פושטת בגופו. והריח עמד באפו. מין ערוב של גללים ושל זיעה. הוא ניסה לשחרר את כל אשר אחוז בו, לפלוט את הגוש שנוצר בו. אך כל שעשה זה להשתלח בידיו בחוסר אונים. דבר לא ביקע את הדממה הקודרת. והתסכול החייתי גבר בו. העלטה הבליטה עבורו את סיוטיו הנוראים ביותר מתוכה. דמויות זדות התחדדו לעברו מתוך האבדון האפל שהגיח מכל צד. והן ביקשו אחריו, כאילו תמיד היה שייך להן. קולותיהן קראו אליו מתוך השקט, שאף ולו בקצת לא תרם לנחת רוחו. שכן לא היה זה השקט הלילי הרגיל, אותו לחש אילם אשר מתפלח מדי פעם בקולות הצרצרים או ברחש גלגליה של מכונית חולפת. היה זה שקט אמיתי, מושלם, תמים. שקט שרק דבר אחד יכל להפיקו. המוות. בעיניו, אותה דומיה שקטרה אותו ונתנה בו אותותיה, הייתה מאומה זולת קולו של הכיליון עצמו. שנית ניסה להבקיעה בצעקה שתשלתח מבטנו והחוצה. אך גילה שהיא חזקה ממנו. רשת הדממה , שנדמה היה שהיא שזורה מצמר פלדה, אף לא הזדעזה ולו בקצת מניסיונותיו הכושלים. נהפוך הוא. היא לעגה לו. ולמרות שזה היה נראה היה לו בלתי אפשרי, החושך שסביבו התדקר אף יותר ממקודם, מתבלט פנימה, כאילו הוא מקבל מוחשות, לוחץ גופו אל פינת החדר- מנסה לסיים את החיים שכבר נטל מהם כל משמעות. הוא חש בשפיותו נמוגה, כמו ההווה המתווסף לעבר, והוא ידע שעל מנת לשמור ולו צל חיוור ממנה עליו לברוח אל אותו עבר, אליו ניסתה לחזור אף היא. הוא ביקש אחר יקיריו בנבכי זכרונו העמוקים ביותר, אליהם, כך קיווה, האופל לא צלח להגיע. אך הוא טעה. השחור עטף גם אותם. כמו כתם דיו הנשפך על הדף, כמו מי ים השואפים אל החוף, כך גם האפלה השתטחה על כל חלקה טובה בנשמתו. כבר לא היה כלל בטוח שבכלל היה לו עבר. היתכן שככה נולד? היתכן שכל חייו היה שרוי בעיוורון קיומי, וכל השאר היו בדיות ליבו, תעתועי דמיון ותו לא? כעת הכל החל מתאסף עבורו, כמו פאזל שפתאום מקבל צורה. הרי השחור, האופל, העלטה העכורה, החשכה הניצחת, העננה הקודרת אשר סגרה עליו הייתה כל כך עמוקה, כל כך מושלמת, כל כך מלאה וכל כך כבדה שלא יתכן שקיים משהו מאחוריה. לא יתכן שיש משהו שיכול להביסה. גם אם יצליחו לקבץ את כל רסיסי האור מכל רחבי תבל לא יצליחו לפרום ממנה אף לא חוט אחד. וכעת, כשהפך בזה, כבר כלל לא היה משוכנע שקיים בכלל משהו כזה כמו "אור". אם אין בעולם אור שיכול להביס את החשכה הזאת, לשם מה לו להברא? ולאחר רגע ההתלבטות פסקה, ותשובה בוטחת צפה במוחו. לא, לא קיים. האור היה רק אחת מהמצאותיו, שכבר היה בטוח לחלוטין בחוסר קיומן. האור היה פרי דמיונו בדיוק כשם שמשפחתו וחבריו היו. וכבר הצליח לסגל עצמו אל המציאות היחידה שהייתה קיימת עתה מבחינתו, אל הכהות הטוטלית שהייתה עכשיו חלק ממנו, אל הדמויות שהספיקו לחבור סביבו ולהפכו לאחת מהן, כשלפתע משהו השתנה. סדק צר, משהו שנראה לו בלתי אפשרי, נפרץ בתוך עולמו. אך מה היה טיבו. האם הוא היה..."אור"? לא, לא יתכן. לא קיים כזה דבר. הוא עצם עיניו באופן הכי חזק שיכל, עד כי נדמה היה לו שהן נמחצות בתוך ארובותיהן, והפנה ראשו אל עלומת הזיו האפרפרה שחיפשה אותו בינות הצללים. וכשהיא חלפה לאורך הקיר ולבסוף הגיעה אל פינת החדר, אל המקום שבו הוא היה מכונס בתוך עצמו שניות ספורות קודם לכן, היא ניתקלה בגרם עפר. שכן כשם שאור לא היה קיים בעולמו, הוא לא היה קיים בעולם שיש בו אור.

מחיאות כפיים (ותשואות רמות)

סיפור קצר וקולע אהבתי תמשיך כך

אפל אפל...

מזכיר לי ספר של דגלאס אדאמס... האם זה היה "סוכנות הביון של דירק ג'נטלי?... לא בטוחה.

מאוד אהבתי את הקדרות של הסיפור...

מאוד מיוחד, אהבתי,סיפור קצר שנותן למוח להמשיך לחשוב על הדברים שנאמרו בו גם אחרי שהקריאה הסתיימה , ובעצם זה מה שמעיד על כתיבה טובה לא? לעורר את המחשבה :) אני מאוד נהנתי , מאוד מתנצל על כך שלקח לי זמן להגיב ולענות ,פשוט סיפורים אני מעדיף שלא לקרוא בלי חשק, כי אז אני קורא ולא ממש ניכנס לזה ואז זה יותר כמו לקרוא לידי חובה ,וזה לא המטרה שלי כאן ,לתת ביקורת ,דעה כנה , אז וגם ככה לרוב בשישי- שבת איני מרבה להכנס לפורום -מאין "חופשה" ואם אני ניכנס לרוב זה לדברים זריזים יחסית. בכל מקרה - מאוד נהנתי מהכתיבה שלך. אסף פובונזק מנהל פורום מד"ב,פנטסיה ומשחקי-תפקידים

תודה על המחמאה :)

זה מעודד, במיוחד אחרי שבמקומות אחרים הסיפור הזה די נקטל...
עבור לעמוד
בחזרה לפורום
כרגע בפורום זה: אין משתמשים רשומים
עבור לפורום:
מדע בדיוני ופנטזיה
בחר
בחר