מחשבות על דרך המלכים של ברנדון סנדרסון

לא יודע אם ההתחלה הייתה קשה לקריאה, אבל לי היא לא הייתה מהנה משום מה, לא התחברתי לכתיבה, לדמויות ולמכלול של הספר, הזכיר לי קצת את אלנטריס... 

בכל מקרה, בסופו של דבר החלטתי להמשיך (זה לא כל כך קל להחליט לסיים ספר שאתה לא אוהב, בעיקר כשהוא באורך 1200 עמודים) ולא התחרטתי :)

אני חייבת להגיד שאותי אישית הספר איכזב...

אני מאוד אוהבת את ברנדון סנדרסון בכללי, הוא מוכשר מאוד ותמיד יודע להפתיע. אבל הפעם הרגשתי שפגשתי בספר לא ערוך שלו. תמיד ב'תודות' של הספרים שלו הוא מספר על כמה שהעורך שלו השקיע וטרח על הספר כדי שהוא יגיע ממצבו הראשוני למצב המפורסם. נראה לי שאני מבינה עכשיו יותר במה מדובר...

לספר של 1200 עמודים ציפיתי לכל כך הרבה יותר חומר עלילתי. חשבתי שאני הולכת לקרוא עוד ספר סנדרסוני, רק עם עלילה יותר מורכבת וארוכה. אבל פשוט נתקלתי בספר עם יותר מדי תיאורים וכל כך הרבה סצינות פשוט מיותרות. הקצב של הספר היה איום ונורא. לקח כל כך הרבה זמן להעביר בין נקודות המבט עד שבכל פעם שהספר הצליח למתוח אותי ולסקרן, הוא עבר נקודת מבט והמתח דעך מאוד מהר.

מבחינת אורך העלילה, כמות הדמויות והעולם בו מתרחש הספר, אין שום סיבה שבעולם שהספר יהיה ארוך יותר מאלנטריס או מהאימפריה האחרונה. היה אפשר, עם עריכה מאסיבית של תיאורים, מחיקת כמה סצינות וקיצור קל של תהליכים עלילתיים, להפוך את הספר לבן 600 עמודים. זה היה מתקן את הקצב שלו, משמר הרבה מהמתח ומוריד את כל ההרגשה הנמרחת שהספר נתן...

זה בעיקר מה שהפריע לי לקרוא את הספר. בשלב מסויים כבר איבדתי סבלנות ורפרפתי על התיאורים הארוכים של הנוף. אבל למען האמת שמתי לב שהספר הזה שונה מספרים אחרים של סנדרסון בעוד כמה נקודות. לדוגמה, דיאלוגים. בספרים של סנדרסון יש הרבה תיאורים, אבל יש גם המון דיאלוגים. ואיכשהו ב'דרך המלכים' זה הרגיש לי שיש מעט מאוד דיאלוגים. כמה כבר שיחות שאלאן וג'סנה ניהלו בספר של א-ל-ף מ-א-ת-י-י-ם עמודים?

וגם הדמויות. בספרים האחרים שלו הוא בנה דמויות יותר מעניינות, עם אופי יותר מעניין ומעוצב. קלסייר, האם, בריזה, סייזד - הם היו מורכבים, עם כל מיני תכונות שכ"כ מעניין לראות אותן משתלבות (חייל פילוסוף?) ודי הרבה עומק. אבל פה לא הרגשתי שהיתה בכלל מורכבות אצל הדמויות... הן לא מיוחדות. או אולי פשוט לא עמוקות מספיק. לא יודעת. אבל משהו היה חסר, בטוח.

וגם עוד עניין קטן, והוא מה שנראה כמו דימיון לסדרת הערפילאים... "שנאה"? "אדון-הכל" שמת? זה מוכר מדי. /:

הסיבה היחידה שיכולתי להנות מהספר היה הסוף. אין כמו הטוויסטים של ברנדון סנדרסון.

מה אתם חושבים?

נ.ב. אעע סליחה על הסופרדאבל פוסט! >,>
הדפדפן שלי התחרפן |:

אני חייבת להגיד שאותי אישית הספר איכזב...

אני מאוד אוהבת את ברנדון סנדרסון בכללי, הוא מוכשר מאוד ותמיד יודע להפתיע. אבל הפעם הרגשתי שפגשתי בספר לא ערוך שלו. תמיד ב'תודות' של הספרים שלו הוא מספר על כמה שהעורך שלו השקיע וטרח על הספר כדי שהוא יגיע ממצבו הראשוני למצב המפורסם. נראה לי שאני מבינה עכשיו יותר במה מדובר...

לספר של 1200 עמודים ציפיתי לכל כך הרבה יותר חומר עלילתי. חשבתי שאני הולכת לקרוא עוד ספר סנדרסוני, רק עם עלילה יותר מורכבת וארוכה. אבל פשוט נתקלתי בספר עם יותר מדי תיאורים וכל כך הרבה סצינות פשוט מיותרות. הקצב של הספר היה איום ונורא. לקח כל כך הרבה זמן להעביר בין נקודות המבט עד שבכל פעם שהספר הצליח למתוח אותי ולסקרן, הוא עבר נקודת מבט והמתח דעך מאוד מהר.

מבחינת אורך העלילה, כמות הדמויות והעולם בו מתרחש הספר, אין שום סיבה שבעולם שהספר יהיה ארוך יותר מאלנטריס או מהאימפריה האחרונה. היה אפשר, עם עריכה מאסיבית של תיאורים, מחיקת כמה סצינות וקיצור קל של תהליכים עלילתיים, להפוך את הספר לבן 600 עמודים. זה היה מתקן את הקצב שלו, משמר הרבה מהמתח ומוריד את כל ההרגשה הנמרחת שהספר נתן...

זה בעיקר מה שהפריע לי לקרוא את הספר. בשלב מסויים כבר איבדתי סבלנות ורפרפתי על התיאורים הארוכים של הנוף. אבל למען האמת שמתי לב שהספר הזה שונה מספרים אחרים של סנדרסון בעוד כמה נקודות. לדוגמה, דיאלוגים. בספרים של סנדרסון יש הרבה תיאורים, אבל יש גם המון דיאלוגים. ואיכשהו ב'דרך המלכים' זה הרגיש לי שיש מעט מאוד דיאלוגים. כמה כבר שיחות שאלאן וג'סנה ניהלו בספר של א-ל-ף מ-א-ת-י-י-ם עמודים?

וגם הדמויות. בספרים האחרים שלו הוא בנה דמויות יותר מעניינות, עם אופי יותר מעניין ומעוצב. קלסייר, האם, בריזה, סייזד - הם היו מורכבים, עם כל מיני תכונות שכ"כ מעניין לראות אותן משתלבות (חייל פילוסוף?) ודי הרבה עומק. אבל פה לא הרגשתי שהיתה בכלל מורכבות אצל הדמויות... הן לא מיוחדות. או אולי פשוט לא עמוקות מספיק. לא יודעת. אבל משהו היה חסר, בטוח.

וגם עוד עניין קטן, והוא מה שנראה כמו דימיון לסדרת הערפילאים... "שנאה"? "אדון-הכל" שמת? זה מוכר מדי. /:

הסיבה היחידה שיכולתי להנות מהספר היה הסוף. אין כמו הטוויסטים של ברנדון סנדרסון.

מה אתם חושבים?

אני חייבת להגיד שאותי אישית הספר איכזב...

אני מאוד אוהבת את ברנדון סנדרסון בכללי, הוא מוכשר מאוד ותמיד יודע להפתיע. אבל הפעם הרגשתי שפגשתי בספר לא ערוך שלו. תמיד ב'תודות' של הספרים שלו הוא מספר על כמה שהעורך שלו השקיע וטרח על הספר כדי שהוא יגיע ממצבו הראשוני למצב המפורסם. נראה לי שאני מבינה עכשיו יותר במה מדובר...

לספר של 1200 עמודים ציפיתי לכל כך הרבה יותר חומר עלילתי. חשבתי שאני הולכת לקרוא עוד ספר סנדרסוני, רק עם עלילה יותר מורכבת וארוכה. אבל פשוט נתקלתי בספר עם יותר מדי תיאורים וכל כך הרבה סצינות פשוט מיותרות. הקצב של הספר היה איום ונורא. לקח כל כך הרבה זמן להעביר בין נקודות המבט עד שבכל פעם שהספר הצליח למתוח אותי ולסקרן, הוא עבר נקודת מבט והמתח דעך מאוד מהר.

מבחינת אורך העלילה, כמות הדמויות והעולם בו מתרחש הספר, אין שום סיבה שבעולם שהספר יהיה ארוך יותר מאלנטריס או מהאימפריה האחרונה. היה אפשר, עם עריכה מאסיבית של תיאורים, מחיקת כמה סצינות וקיצור קל של תהליכים עלילתיים, להפוך את הספר לבן 600 עמודים. זה היה מתקן את הקצב שלו, משמר הרבה מהמתח ומוריד את כל ההרגשה הנמרחת שהספר נתן...

זה בעיקר מה שהפריע לי לקרוא את הספר. בשלב מסויים כבר איבדתי סבלנות ורפרפתי על התיאורים הארוכים של הנוף. אבל למען האמת שמתי לב שהספר הזה שונה מספרים אחרים של סנדרסון בעוד כמה נקודות. לדוגמה, דיאלוגים. בספרים של סנדרסון יש הרבה תיאורים, אבל יש גם המון דיאלוגים. ואיכשהו ב'דרך המלכים' זה הרגיש לי שיש מעט מאוד דיאלוגים. כמה כבר שיחות שאלאן וג'סנה ניהלו בספר של א-ל-ף מ-א-ת-י-י-ם עמודים?

וגם הדמויות. בספרים האחרים שלו הוא בנה דמויות יותר מעניינות, עם אופי יותר מעניין ומעוצב. קלסייר, האם, בריזה, סייזד - הם היו מורכבים, עם כל מיני תכונות שכ"כ מעניין לראות אותן משתלבות (חייל פילוסוף?) ודי הרבה עומק. אבל פה לא הרגשתי שהיתה בכלל מורכבות אצל הדמויות... הן לא מיוחדות. או אולי פשוט לא עמוקות מספיק. לא יודעת. אבל משהו היה חסר, בטוח.

וגם עוד עניין קטן, והוא מה שנראה כמו דימיון לסדרת הערפילאים... "שנאה"? "אדון-הכל" שמת? זה מוכר מדי. /:

הסיבה היחידה שיכולתי להנות מהספר היה הסוף. אין כמו הטוויסטים של ברנדון סנדרסון.

מה אתם חושבים?

אני חייבת להגיד שאותי אישית הספר איכזב...

אני מאוד אוהבת את ברנדון סנדרסון בכללי, הוא מוכשר מאוד ותמיד יודע להפתיע. אבל הפעם הרגשתי שפגשתי בספר לא ערוך שלו. תמיד ב'תודות' של הספרים שלו הוא מספר על כמה שהעורך שלו השקיע וטרח על הספר כדי שהוא יגיע ממצבו הראשוני למצב המפורסם. נראה לי שאני מבינה עכשיו יותר במה מדובר...

לספר של 1200 עמודים ציפיתי לכל כך הרבה יותר חומר עלילתי. חשבתי שאני הולכת לקרוא עוד ספר סנדרסוני, רק עם עלילה יותר מורכבת וארוכה. אבל פשוט נתקלתי בספר עם יותר מדי תיאורים וכל כך הרבה סצינות פשוט מיותרות. הקצב של הספר היה איום ונורא. לקח כל כך הרבה זמן להעביר בין נקודות המבט עד שבכל פעם שהספר הצליח למתוח אותי ולסקרן, הוא עבר נקודת מבט והמתח דעך מאוד מהר.

מבחינת אורך העלילה, כמות הדמויות והעולם בו מתרחש הספר, אין שום סיבה שבעולם שהספר יהיה ארוך יותר מאלנטריס או מהאימפריה האחרונה. היה אפשר, עם עריכה מאסיבית של תיאורים, מחיקת כמה סצינות וקיצור קל של תהליכים עלילתיים, להפוך את הספר לבן 600 עמודים. זה היה מתקן את הקצב שלו, משמר הרבה מהמתח ומוריד את כל ההרגשה הנמרחת שהספר נתן...

זה בעיקר מה שהפריע לי לקרוא את הספר. בשלב מסויים כבר איבדתי סבלנות ורפרפתי על התיאורים הארוכים של הנוף. אבל למען האמת שמתי לב שהספר הזה שונה מספרים אחרים של סנדרסון בעוד כמה נקודות. לדוגמה, דיאלוגים. בספרים של סנדרסון יש הרבה תיאורים, אבל יש גם המון דיאלוגים. ואיכשהו ב'דרך המלכים' זה הרגיש לי שיש מעט מאוד דיאלוגים. כמה כבר שיחות שאלאן וג'סנה ניהלו בספר של א-ל-ף מ-א-ת-י-י-ם עמודים?

וגם הדמויות. בספרים האחרים שלו הוא בנה דמויות יותר מעניינות, עם אופי יותר מעניין ומעוצב. קלסייר, האם, בריזה, סייזד - הם היו מורכבים, עם כל מיני תכונות שכ"כ מעניין לראות אותן משתלבות (חייל פילוסוף?) ודי הרבה עומק. אבל פה לא הרגשתי שהיתה בכלל מורכבות אצל הדמויות... הן לא מיוחדות. או אולי פשוט לא עמוקות מספיק. לא יודעת. אבל משהו היה חסר, בטוח.

וגם עוד עניין קטן, והוא מה שנראה כמו דימיון לסדרת הערפילאים... "שנאה"? "אדון-הכל" שמת? זה מוכר מדי. /:

הסיבה היחידה שיכולתי להנות מהספר היה הסוף. אין כמו הטוויסטים של ברנדון סנדרסון.

מה אתם חושבים?

האמת שכבר כתבתי מה אני חושב עליו, אבל אני מוכן בשבילך להתייחס גם לנקודות שלך :)

גם אני די רציתי לזרוק אותו בהתחלה, מסכים עם כל מה שאמרת. קצב משעמם, סצינות לא חשובות, דיאלוגים מעייפים ועוד...

מה גם שפשוט לא סבלתי את הסצינות של דאלינאר, ביאס אותי כל פעם, אבל כמו כל דבר בספר, גם מהסצינות שלו יותר נהניתי בסוף.

מסכים גם שאין ממש סיבה לאורך הזה, זה באמת היה נראה יותר כאילו הוא מאריך בכוונה מאשר שבטעות יצא לו כזאת מפלצת... באמת היה יכול להיות טוב הרבה יותר אם הוא היה מקצר, זה באמת היה עוזר בקטע של המתח (אגב, אני חושב שהעצה שצ'ייד נתן קודם גם מאוד עזרה בעניין הזה). 

עוד משהו שממש היה עצוב זה שלפעמים בסצינות אקשן הכי השתעממתי, בהתחלה כשדאלינאר והמלך וגם אדולין כמדומני נלחמים באיזה שד תהומות... כל הסצינה הזאת הייתה כתובה פשוט לא טוב, אשכרה השתעממתי מסצינת אקשן.

גם אני לא ממש התחברתי לדמויות שם (אולי חוץ מלשאלאן קצת ולשנינות שהיה פשוט מגניב), מסכים שבנקודה הזאת הספר חלש.

דימיון לערפילאים? אולי. האמת שאני ישר חשבתי על דימיון לסדרת הבלגריאד בנקודה שהזכרת. אגב, אם אני לא טועה הוא התחיל לעבוד על הספר הזה לפני שהוא התחיל לעבוד על הערפילאים, ככה שאולי הוא פחות מסתמך על הערפילאים אלא בערפילאים הוא הסתמך על דרך המלכים.

אולי הגדולה של הספר הזה היא שאני יכול להגיד עליו כל כך הרבה דברים רעים ומשמעותיים ובכל זאת להגיד שאני חושב שהוא נפלא ושמאוד נהניתי ממנו. 

תודה על ההתייחסות המיוחדת! (;

לגבי סצינות האקשן, אני מסכימה איתך, היה משהו די משעמם בהן. יכול להיות שהתיאורים המוגזמים קוטעים את האקשן, או שזה קשור לדמויות - אם לא התחברת לדמויות ולא אכפת לך ממה שמונח על הכף, אז סביר שלא יהיה אכפת לך שהם ימותו בקרב עם שד תהומות...

לגבי הדמיון לערפילאים, שנאה ואדון-הכל מזכירים מאוד את הרס ושימור... במיוחד לאור מה שקורה אחר כך ב'גיבור העידנים'. לא קראתי את סדרת הבלגריאד, אז... ^^ (שווה לקרוא?)

שמעתי שסנדרסון עובד על הסדרה הזו כבר מלפני 10 שנים. אולי זה אומר שכל הדברים שנראים מיותרים בספר הראשון יתבררו אחר כך כחשובים? ב'ערפילאים' זה היה ככה...

זו באמת גדולה שספר מורח אותי במשך אלף עמודים, והסוף כל כך מפצה על זה עד שאני מוכנה לקרוא את הספר הבא. 0:

לצערי בדקתי את העניין והספר הבא אפילו יותר ארוך מהספר הזה...

כן, הבנתי למה התכוונת בנוגע לערפילאים, אפשר לומר ששנאה והבורא מקבילים להרס ושימור, לא רוצה לספיילר לך יותר מידי, אבל בבלגריאד זה אפילו יותר דומה.

לא יודע אם אני ממליץ לך על הבלגריאד, סך הכל זאת סדרה די קצרה (חמישה ספרים אמנם, אבל כל ספר בין 200 ל 300 עמודים אם אני לא טועה), אע"פ שיש לה סדרת המשך ("המלוריאן", בערך באותו האורך). זאת סדרה מצוינת, אבל אולי את כבר עברת את השלב שקוראים את הספרים האלה ועברת לספרים יותר גדולים ואפים ולכן לא תהני, אני לא אומר שזה פרסי ג'קסון או משהו וזה ממש לא מוגדר כ ya, אבל זה ליגה מתחת לליגה הראשונה, זאת סדרה טובה להכנס דרכה לפנטזיה האפית... בערך כמו הסדרה של ממלכות נשכחות שלל האלף האפל, במידה וקראת.

הספר הבא ארוך יותר, אבל על פי goodreads הוא אפילו טוב יותר:

https://www.goodreads.com/book/show/17332218-words-of-radiance?from_search=true

לא מפריע לי האורך. מה שעשוי טוב - עשוי טוב, לא משנה ז'אנר, אורך, סגנון... אז אבדוק אותה ^^

לגבי גוריד'ס - יאפ, אבל ההפרש בדירוג הוא רק 0.16 כוכבים... ^^"

נראה. בעיקרון דרך המלכים ממש מרגיש לי כמו פרולוג ענק ומפלצתי לכל הסדרה, סוגשל "הכנת המצרכים", אז אני מקווה לספר שני שבו כל הדברים המעניינים באמת מתחילים.

(זו applesama... אימיילים שונים. גאש אני כזאת נובית)

למען האמת, אני דווקא לא הרגשתי שהספר ארוך לחינם. קראתי אותו בידיעה שמצפים לי עוד ארבעה ספרים באורך דומה ובידיעה שמה שאני קורא זה בעצם אקספוזיציה עשויה היטב לסדרה. כמו שכבר אמרתי, אני חושב שמה שבעיקר גרם לשעמום הוא החלוקה הלא נכונה של העלילה.

אני התחברתי לדמויות הפוכות משלך, לאניסטר, דווקא חיבבתי את דאלינאר ואדולין וגם את קאלאדין. שאלאן לא ריגשה אותי במיוחד ולא הצלחתי להתחבר ללבטים ולבחירות שלה, לעומת זאת ג'סנה היתה דמות מעט יותר מרשימה.

יש דמיון לטעמי בין כל הספרים של סנדרסון שקראתי. הצד הטוב הוא שהמסרים משתפרים מספר לספר ומכילים הרבה יותר גוונים בכל פעם.

אגב, ברוכה הבאה לפורום, applesama. רק למען הסר ספק, כששולחים הודעות והדף לא חוזר אז צריך לצאת ולהיכנס כי זה כבר שלח.

מעניין, אני אהבתי דווקא את שאלאן וקאלאדין. דאלינר ואדולין שעממו אותי רוב הספר (היו להם סצנות מעניינות רק ממש בסוף...) במיוחד דאלינר, הוא היה כל כך אדארד סטארק מעצבן כזה...רק לקראת הסוף היה נראה שהוא יהפוך לדמות יותר מעניינת בספר הבא, חזרה לימים הטובים של הקוץ השחור והכול. נראה

הדילמות של דאלינאר היו בין המעניינות בספר לדעתי. הן גם יחסית רלוונטיות היום במיוחד לי כדתי. הוא מתלבט בין לשבור את החוקים לבין לשמור על המסורת שהוא מאמין בה. הוא גם הולך נגד הזרם ומתנגד לתאוות בצע.

אני חושב גם שסגנון הדמות שלו הוא יחסית חדש בכתיבה של ברנדרסון. תיאור דמות שלא מצאנו בספרים הקודמים.

אני לא יודע מי זה אדארד סטארק אבל אני מניח שבאמת יותר קל להתחבר לאנשים חזקים, משוחררים וכריזמטיים מאשר לאנשים מאופקים, הססניים ומתלבטים. מהסוג הראשון יש מספיק דמויות כך שאפשר למלא בהם את קיסריה.

מה, צ'ייד! לא קראת את שיר של אש ושל קרח?!

אנשים צדקניים ומוסריים הם משעממים. אין מה לעשות. היסוסים והתלבטויות היו גם אצל שאלאן וקאלאדין.

כמעט כאילו הפורום חוזר לחיים...

מסכים שדאלינאר מזכיר את נד סטארק וששניהם צדקניים ומשעממים, אבל איכשהו את נד סטארק אהבתי ואת דאלינאר ממש לא... גם את קאלאדין לא ממש החלטתי אם אני אוהב, כי מצד אחד הדמות שלו היא של הגיבור הצעיר והמוצלח שלרוב לא ממש אהובה עליי, מצד שני היו אצלו כל מיני קונפליקטים והתלבטויות מעניינות שהפכו אותו ליותר מסתם דמות.

צ’ייד, זה ממש מפתיע שהספקת לקרוא ספרים יחסית נידחים ועוד לא קראת שיר של אש ושל קרח ומחזור כישור הזמן (אגב, התחלת את הספר השלישי?)

אני כותב דרך הפלאפון, אז תסלחו לי אם ההודעה תצא מבולבלת.

לא קראתי את שיר של אש וקרח כי אמרו לי שזה בוטה בצורה קיצונית. ממה שאני שומע על סדרת הטלוויזיה אני רק מקווה שהספר לא ככה.

אני קורא ספרים נידחים בעיקר כי אני קורא מספריה ולא קונה את הספרים אז יש לי את הפריווליגיה לנסות כל מיני ספרים שלא הייתי קונה.