"בטרם יעלו לגרדום" נשמע גם לי די טוב. בכל מקרה, יש לנו עוד זמן להחליט.
קבלו כמה פסקאות מתחילת הספר. אשמח לשמוע הערות.
תודה.
ערפל ארור. נכנס לך לעיניים עד שאינך יכול לראות למרחק של יותר מכמה צעדים. הוא נכנס לך לאוזניים ואינך יכול לשמוע דבר, וכשאתה כבר שומע משהו אתה לא יודע מאיפה זה בא. הוא נכנס לך לאף ואתה לא יכול להריח כלום חוץ מרטיבות ולחות מעופשת. ערפל ארור. קללה לסייר.
הם חצו את וייטפלו כמה ימים קודם לכן, יצאו מארצות הצפון ועברו לאנגלנד, ואיש-כלב היה מתוח כל הדרך. סיור בארץ זרה בעיצומה של מלחמה שבאמת לא נגעה להם. כל הבחורים היו עצבנים. איש מהם לא יצא מעולם מהצפון, חוץ משלוש-עץ. ואולי זעפן. הוא אף פעם לא סיפר היכן היה.
הם עברו ליד כמה חוות שרופות, כפר ריק מאנשים. בניינים של האיחוד, גדולים ומרובעים. הם ראו עקבות של סוסים ואנשים. הרבה עקבות, אבל אף פעם לא את האנשים עצמם. אבל בת'וד לא היה רחוק וצבאו התפשט בארץ וחיפש עיירות שיוכל לשרוף, אוכל לגנוב, אנשים להרוג. כל נבזות שאפשר להעלות על הדעת. בטח היו לו צופים בכל מקום. אם הוא יתפוס את איש-כלב או מישהו מהאחרים, הם ישובו לבוץ, ולא במהירות. צלב מגואל בדם וראשים על חניתות, כל הסיפור הזה, איש-כלב היה בטוח בכך.
ואם האיחוד יתפוס אותם, סביר להניח שהם ימותו. אחרי הכול, זו היתה מלחמה ואנשים לא ממש חשבו בבהירות במלחמה. איש-כלב לא ממש ציפה שאנשי האיחוד יבזבזו זמן כדי להבדיל בין צפוני ידידותי לצפוני עוין. החיים שופעים סכנות, כן. די היה בכך כדי למרוט את עצביו של כל אדם, והוא היה טיפוס עצבני גם בזמנים הטובים ביותר.
אז אפשר להבין למה הערפל היה המלח שנזרה על פצעיו הפתוחים, כמו שאומרים.
כל ההתגנבות הזאת בבוץ עשתה אותו צמא למדי, והוא פילס את דרכו בין השיחים השמנוניים למקום שממנו שמע את פטפוט הנהר. הוא כרע על שפת המים. הקרקע היתה מרופשת, מכוסה רקב ועלים מתים, אבל איש-כלב לא חשב שקצת רפש ישנה משהו; הוא היה מטונף ככל שרק אפשר להיות. הוא אסף מים בכפות ידיו ושתה. כאן ליד הנהר היתה רוח קלה, מעבר לעצים, שרגע אחד אספה את הערפל לגוש ובמשנהו פיזרה אותו. וזה היה הרגע שבו איש-כלב ראה אותו.
הוא שכב על גחונו, רגליו במי הנהר, פלג גופו העליון על הגדה. הם בהו רגע איש ברעהו, שניהם מזועזעים ונדהמים. מקל ארוך בצבץ מגבו. חנית שבורה. רק אז הבין איש-כלב שהאיש מת.
הוא ירק את המים והתקרב בזהירות אל האיש, מקפיד לוודא שאיש אינו אורב לו כדי לנעוץ להב בגבו. הגופה היתה של דבר כבן שני תריסרי שנים. שיער צהוב, דם חום על שפתיו המאפירות. הוא לבש מעיל מרופד שהיה נפוח מרטיבות, מעיל שכמותו נהוג ללבוש מתחת לשריון. לוחם. אולי עריק, או מישהו שפיגר אחרי חבריו ואז נלכד על ידי האויב. איש של האיחוד, ללא ספק, אבל הוא לא נראה שונה כל כך מאיש-כלב או מכל אדם אחר, עכשיו כשהיה מת. כל הגופות נראות אותו דבר.
"המשווה הגדול," לחש איש-כלב לעצמו, מאחר שהיה במצב רוח מהורהר. כך כינו אותו אנשי הגבעות, את המוות. הוא משווה בין כל ההבדלים. אנשי שם ואפסים, צפוניים ודרומיים. הוא לוכד את כולם בסופו של דבר ומתייחס לכולם באותו אופן.
נראה שהטיפוס הזה לא נהרג לפני יותר מיומיים. כלומר, מי שהרג אותו עלול להימצא עדיין בקרבת מקום, וזה בהחלט הדאיג את איש-כלב. נדמה היה שהערפל שופע קולות עכשיו. אולי יש שם מאה קארלים שמחכים, סמויים מן העין. אולי זה רק הנהר המלחך את החוף. איש-כלב השאיר את הגופה במקומה והתגנב חזרה אל בין העצים, חומק שפוף מעץ לעץ, בין הגזעים שנישאו מתוך האובך האפור.
הוא כמעט מעד על גופה נוספת, שהיתה קבורה למחצה בערמה של עלים, שרועה על גבה, זרועותיה פשוטות לצדדים. הוא עבר ליד מת נוסף, על ברכיו, שני חצים בין צלעותיו, פניו קבורים בעפר, ישבנו באוויר. במוות אין הדרת כבוד, זו האמת לאמיתה. איש-כלב החל להיחפז, להוט מדי לחזור אל האחרים, לספר להם מה ראה. להוט מדי להתרחק מהגוויות האלה.
הוא ראה המון גוויות, כמובן, יותר מדי, אבל מעולם לא התרגל לכך, מעולם לא חש נוח במחיצתן. זו לא בעיה להפוך מישהו לגווייה. הוא הכיר אלף דרכים לעשות את זה. אבל אחרי שאתה עושה את זה אין דרך חזרה. רגע אחד יש שם איש, מלא בתקוות, מחשבות וחלומות. איש שיש לו חברים ומשפחה ומקום שממנו הוא בא. ורגע לאחר מכן הוא בוץ. זה גרם לאיש-כלב לחשוב על כל הקטטות שבהן היה מעורב, על כל המלחמות והקרבות שבהם נטל חלק. זה גרם לו לחשוב שיש לו מזל שהוא עדיין נושם. מזל מטופש. זה גרם לו לחשוב שהמזל שלו עלול להיגמר.
הוא כבר כמעט רץ עכשיו. חזר זהירות. מגשש בערפל כמו ילד חסר ניסיון. לא לוקח את הזמן, לא מרחרח באוויר, לא מקשיב. איש בעל שם כמוהו, צופה מנוסה שהיה בכל רחבי הצפון, צריך לנהוג בצורה נבונה יותר. אבל אי אפשר לעמוד על המשמר כל הזמן. הוא לא ראה את זה מגיע.
משהו היכה בצדו בכוח והפיל אותו ישר על פניו. הוא ניסה לקום אבל מישהו בעט בו והפילו ארצה. איש-כלב נלחם, אבל הממזר, מי שלא היה, היה חזק להחריד. איש-כלב מצא את עצמו על גבו לפני שהספיק להבין מה קורה, בעפר, ויכול היה להאשים רק את עצמו. את עצמו ואת הגופות, ואת הערפל. יד לפתה את צווארו והחלה ללחוץ על קנה הנשימה שלו.
"גררר," נאנק איש-כלב ונאבק ביד. הוא חשב שרגעיו האחרונים הגיעו. הוא חשב שכל תקוותיו יהפכו לבוץ. המשווה הגדול בא לקחת אותו לבסוף...
ואז האצבעות הפסיקו ללחוץ.
"איש-כלב?" אמר מישהו באוזנו. "זה אתה?"
"גררר."
היד הרפתה מגרונו והוא שאף אוויר. הוא הרגיש שמישהו אוחז במעילו ומקים אותו. "חרא, איש-כלב! הייתי יכול להרוג אותך!" הוא זיהה עכשיו את הקול, קול מוכר. דאו השחור הממזר. איש-כלב כעס על עצמו שהניח שכמעט יחנקו אותו למוות, ובו בזמן היה מאושר עד טמטום שהוא עדיין חי. הוא שמע את דאו צוחק. צחוק ניחר, כמו קרקור של עורב. "אתה בסדר?"
"זכיתי כבר לקבלות פנים חמות יותר," נאנק איש-כלב, שנאבק עדיין על נשימתו.
"יש לך מזל. הייתי יכול לדאוג לך לקבלת פנים צוננת יותר. הרבה יותר. חשבתי שאתה אחד הסיירים של בת'וד. חשבתי שבאת משם, במעלה העמק."
"כפי שאתה רואה," לחש איש-כלב. "לא. איפה האחרים?"
"על הגבעה, מעל הערפל המזוין הזה. מעיפים מבט על הסביבה."
איש כלב הנהן לכיוון שממנו בא. "יש שם גופות. המון גופות."
"המון גופות, אה?" שאל דאו, כאילו חשב שלאיש-כלב אין מושג איך המון גופות נראות. "הא!"
"כן, די הרבה, בכל מקרה. אנשי איחוד מתים, אני חושב. נראה שהיה כאן קרב."
דאו השחור צחק שוב. "קרב? אתה חושב?" איש-כלב לא היה בטוח למה הוא מתכוון.
תגובות ענייניות בנוגע לתרגום תזכינה למענה אוהד וענייני.
