להתחיל מחדש

להתחיל מחדש חלמתם פעם להיוולד מחדש? להתחיל הכל מהתחלה? התחלה חדשה, דף חדש, אבל לחיות באותו עולם. לי זה קרה. אני בן 14, ואני לומד בכיתה ט'. אני לא תלמיד כל כך חכם, למעשה אני ביכלל לא חכם, ואני גם לא כל כך מקובל, אם כי יש לי מספיק חברים. זה היה יום לימודים ארוך והייתי צריך ללכת ברגל 2 קילומטר כדי להגיע הביתה. אני גר בפרבר, והדרך לבית הייתה שביל בתוך יער מטופח. באופק ראיתי מישהו מתקרב, זה היה פול, החבר הכי טוב שלי. - מה המצב מייק? הכל טוב פול.. לחצתי את ידו. למה לא באת לבית הספר היום? - אל תשאל... זה אחותי. המצב שלה הידרדר. אומרים שהיא תזדקק לכליה חדשה. אני מטצער לשמוע.. ת'שמע, אם תצטרך משהו, שיעורים, ספרים, או סתם לדבר אני פה בישבילך. - תודה מייק. אתה חבר טוב. שטויות, אתה יודע שאתה היית עושה אותו דבר בישבילי. - תגיד בא לך לשחק כדורסל? האמת שלא ממש היה לי כוח. חזרתי מהבית ספר והייתי מותש. אבל לא הייתה לי ברירה, לא יכלתי לסרב. פול תמיד משחק כדורסל שהוא במצב רוח דיכאוני, זה מרגיע אותו. "בשמחה..! " הלכנו לכיוון המגרש, ואז פול הוציא כדור מהתיק. בהתחלה שהתחלנו לשחק הוא ניצח אותי 16 – 8, אבל לאט לאט הפער הצטמצם. - מה קרה לך היום מייק? לא אכלת מספיק? לא... אני לא יודע אני קצת עייף, ואל תשכח שאתה יותר גבוה ממני... - זה לא נכון.. בדרך כלל.... הוא לא הספיק לסיים את המשפט והטלפון הסלולרי שלו צילצל. הוא הסתכל על הטלפון ולפתע הפנים שלו הפכו להיות רציניים יותר, הוא נראה מבוהל כאילו שהוא יודע שמשהו רע הולך לקרות. הוא ענה, כל הזמן הוא אמר "כן, כן כן" ואז הוא ניתק. הוא עמד שם, ולא זז. העיניים שלו היו פתוחות, והוא אפילו לא מיצמץ. הוא פשוט עמד שם קפוא. ואז הוא התחיל לרעוד. בבת אחת הוא פרץ בבכי. לא הבנתי על מה כל המהומה, עזבתי את הכדור וניגשתי אליו. פול! מה קרה?! תספר לי. הוא לא ענה. הוא רק המשיך לבכות.. מידי פעם הוא אמר : למה? למה זה היה צריך לקרות?? אלוהים מה היא עשתה? ואז הוא סיפר לי, הוא אמר שאחותו לא שרדה את הניתוח. היו אמורים להשתיל אצלה כליה אבל היה כבר מאוחר מידיי והיא נפתרה. הכל ביגלל שלא מצאו תורם מתאים בזמן. הרגשתי רע לגבי פול, ידעתי שאני חייב לעזור לו להתמודד, אבל לא ידעתי איך. היא הייתה האחות היחידה שהייתה לו, ידעתי כמה הוא היה קשור אליה. עכשיו שהיא מתה, אני יודע שהכל לא יהיה אותו דבר. חזרתי הביתה, והסתכלתי על הכוכבים. התפללתי לאלוהים שייתן לי לחזור אחורה בזמן. אולי אני יוכל לתקן את זה. אני לא יודע מה חשבתי אז. אבל רציתי שיתנו לי הזדמנות. שהגעתי לבית, כבר כולם ישנו. זה היה 2 בלילה, אז בשקט נכנסתי למיטה ונרדמתי. ואז חלמתי את אחד החלומות המוזרים והמשונים ביותר שחלמתי אי פעם. חלמתי שאני מחפש את כולם, אבל הם לא בבית. "אמא! אבא! דיוויד, קלואי?!? אף אחד לא ענה. ואז ממש במקרה הגעתי לסלון, והם ישבו שם. הם ישבו כולם על הספה, בוהים בי. והם לא אמרו כלום. ואז אמא ניגשה אליי, היא חיבקה אותי ונתנתה לי שתי נשיקות על הלחי. גם אבא, אחותי ואח שלי באו, כל אחד בתורו, כאילו שהם נפרדים ממני. לאחר מכן, פתחתי את הדלת, הם נופפו לי לשלום, ויצאתי ממפתן הבית. "מייק, מייק !!! אמא אמא!! מייק התעורר! " איפה הוא? אהה מייק.... חמודון.. סוף סוף התעוררת.. אתה יודע כמה זמן אנחנו מחכים לראות אותך? 9 חודשים.. לא הבנתי על מה הם מדברים, וביכלל לא שמעתי אותם כל כך טוב. ראיתי הכל מטושטש, והכל נראה לי כל כך גדול. הסתכלתי על כפות הידיים שלי, הם היו כל כך קטנות, כיד של תינוק. ניסיתי לעמוד, אבל לא הצלחתי להזיז את הגוף שלי. "מוווווואה! " אחותי הביאה לי נשיקה גדולה על הלחי, זו הייתה קלואי. אבל היא נראתה כל כך שונה.. כל כך צעירה. בהתחלה חשבתי שאני חולם, אבל הימים עברו, ואז השבועות, והחודשים. הבנתי שאני תינוק, אולי נולדתי מחדש? אולי בעצם אני לא הייתי קיים בתור מייק, הילד בן 14 שיש לו חבר שקוראים לו פול והוא לומד בחטיבת ביניים. אולי כל זה היה חלום? אולי אני תינוק שחלם על החיים האלו? הייתי מבולבל, אבל עם הזמן התרגלתי. כעבור שנה, אחי הקטן דיוויד נולד. בהתחלה חשבתי שאולי אלו חיים אחרים, אבל לא. הכל היה זהה לחיים שאני זוכר שהיו לי. הייתי יכול לנבא דברים שעלולים להתרחש. כולם חשבו שאני ילד מוזר, למדתי לדבר בגיל חודשיים, ובגן הייתי מכניס לכולם מכות. זה היה כמו "הנקמה" המתוקה שלי, אני זוכר שהייתי בגן כולם היו נטפלים אליי כי הייתי חלש, אבל הפעם זה היה אחרת. עכשיו כולם היו מפחדים ממני וזה גרם לי להרגשה טובה. אני לא אשכך את היום הראשון בכיתה א. "כולם להוציא מחברות, היום נלמד לכתוב" זו הייתה ריצ'ל, המורה שלי בכיתה א', ו ב' . אני זוכר כמה שנאתי אותה, היא הייתה קשוחה. היא כתבה על הלוח "שלום כיתה א" ואז ביקשה מאיתנו שנעתיק את זה למחברת. בזמן שכולם מתקשים לכתוב את זה, וזה לוקח להם המון זמן, אני החלטתי לכתוב משו אחר: " לכבוד הגברת ריצ'ל: רציתי לדון איתך בנודע לקונצנזוס העולמי האם וכדאי לתת כסף למדינות המתפתחות או לתת להם לפתח את המצב הסוציו אקונומי שלהם בעצמם. האם זה מוסרי שקיים עונש מוות במדינות רבות, והאם לבני האדם יש את הזכות להרוג.. בלה בלה בלה בלה..... " ואז היא עברה מתלמיד לתלמיד, ותיקנה את השגיאות. שהיא הגיעה אליי, היא הסתכלה בפה פעור על המחברת. היא לא האמינה שאני יכול לכתוב דבר כזה. "מי כתב לך את זה? אבא? זה ביכלל לא מצחיק מייק. עכשיו תכתוב את מה שכתבתי על הלוח, אני רוצה להתסכל איך אתה כותב! " אז כתבתי : " זה לא נכון, אני כתבתי את כל זה. ואני לא חושב שאת צריכה להטיל בי ספק. מה שאת עושה הוא למעשה מעשה בלתי הוגן ואת גורמת לי להרגיש חוסר ביטחון עצמי. אם היית מבינה קצת יותר בפסיכולוגיית ילדים, היית יודעת שתמיד צריך לעודד אותם ולתמוך בהם. " בישבילי זה היה בדיחה. אבל בישבילה לא. היא הזמינה את ההורים שלי לפגישה דחופה והסבירה להם שאני ילד מחונן, ואני מתבזבז בבית ספר כזה. אני צריך ללמוד בבית ספר מיוחד למחוננים שנמצא בעיר. אבא קיבל את הרעיון בשמחה, והחליט שאנחנו צריכים לעבור דירה. אבל אני דווקא אהבתי את הפרבר שגרנו בו, אבל זה כבר לא היה לשיקול דעתי. במשך השנים, החלפתי מספר רב של בתי ספר, וקפצתי הרבה כיתות. הייתי מפורסם, והייתי בין התלמידים החכמים במדינה. המזל פשוט שיחק לי. שהגעתי לגיל 14, עמדתי להשלים תואר ראשון במדעי החברה. אבל אז החלטתי שאני רוצה לקחת חופשה מהלימודים, אני רוצה לחזור לביקור בבית הכפרי שלי. מעניין איך הוא נראה כיום. בדרך לבית ראיתי את פול, אמרתי לנהג שלי לעצור וירדתי מהמכונית. " פוול? מה מהצב? ידעתי שאני מכיר אותך! " - סליחה? מי אתה? אני מייק!! מה אתה לא זוכר אותי? " לא! ותסלח לי, אני ממהר לבית חולים אין לי זמן לדבר " ואז נזכרתי! אחותו של פול! אני חייב לעשות משהו, נשבעתי. הסתכלתי על התאריך, זה היה היום שבו אני ופול שיחקנו כדורסל ואז נודע לו שאחותו נפתרה. זה היה שעות הבוקר, אולי יש עוד זמן. נכנסתי למכונית ואמרתי לנהג שייקח אותי במהירות האפשרית לבית החולים. " שלום! אני מחפש את החדר של ג'סיקה וולר " - מי אתה? אני מייק, אני חבר של אח שלה. אני רוצה לבדוק האם אני יוכל לתרום לה כליה! - בן כמה אתה מייק? בן 14. תקשיבי לי! אני רוצה לבדוק האם אני מתאים! - אני מצערת, אבל אתה קטן מידיי, וללא אישור של הורים אני חושבת שזה לא אפשרי. ואז הרופא נכנס, הוא שאל את המזכירה על מה כל המהומה והיא הסבירה לו שיש פה ילד מעצנן שרוצה לבדוק אם הוא מתאים לתרומת איברים. - אל תדאג ילד, אם אתה רוצה אנחנו נבדוק אם אתה מתאים. הרופא אמר. ואז הוא לחש למזכירה: אל תדאגי, אין סיכוי שהוא מתאים, יש לה סוג דם מאוד נדיר, אבל אם זה יעשה לו טוב אני מוכן לבדוק. הוא הוציא לי דם מהזרוע, ואז הלך לכמה דקות. הדלת נפתחה והוא חזר, " אתה יודע כמה אני מופתע? פתאום בא לפה ילד משונה, אומר לי שהוא רוצה לבדוק אם הוא תורם מתאים, ובמקרה יש לו את הסוג הדם הנדיר שאנחנו מחפשים " - אני יודע.. ת'שמע, אני יודע שהמצב שלה קריטי אתה חייב לבצע את הניתוח עכשיו. זה לקח עוד כמה שעות, ההורים שלי היו צריכים להגיע. בהתחלה הם התנגדו לניתוח, אבל הם ידעו שאם הם לא יאשרו את זה, והיא תמות בגללי אני לא יסלח להם בחיים. השעה 5:15. לפי מה שאני זוכר בעוד חצי שעה היא הייתה אמורה למות. הניתוח הסתיים והוכתר כהצלחה, חייה של אחות של פול ניצלו בזכותי. הרגשתי תחושה כאילו שאני "סוגר מעגל" זה היה הייעוד שלי. פול ואמא של פול לא הפסיקו לחבק ולנשק אותי. הרגשתי קצת נבוך. לאחר שהתאוששתי החלטתי לבקר בבית שלי. אני זכרתי את הדרך לשם, זה היה בית קטן שגרתי פה לפני שעברתי לעיר. המשפחה שלי חזרה איתי מהבית חולים, והיינו בדרך לבית, אבל שיכנעתי אותם לעצור בבית הישן. בזמן שהם יוצאים מהמכונית, אני צעדתי מהר יותר לכיוון הבית, ופתחתי את הדלת. כל המשפחה שלי ישבה שם על הספה וכולם התסכלו עליי. " מה!? איך הגעתם לכאן??? " התסכלתי אחורה לכיוון החניה, המכונית שלנו לא הייתה שם. ביכלל לא ראיתי אותם. ואז הסתכלתי לכיוון הבית, הם כבר לא ישבו על הספה, עם עמדו לידי. ברוך השב!!! סוף סוף אנחנו רואים אותך!! 14 שנה אנחנו מחכים, סוף סוף אתה חוזר אלינו. אמא אמרה... " מההה? על מה אתם מדברים? מה הולך פהה? " אתה נולדת מחדש, והזמן שלנו נעצר.. עכשיו הוא ממשיך מאיפה שהוא נעצר, חזרת לחיים הרגילים שלך. אני, שכבר הספקתי לשכוח את החיים שהיו לי, התחלתי להיזכר בהם, ומאידך לשכוח את כל מה שעבר עליי. עד שהיה לי כל כך קשה להיזכר בחיים "החדשים" שלי, הם כאילו התחילו להימחק לי מהזכרון. -- התעוררתי – התועררתי למוזיקה נעימה שבקעה ממכשיר הרדיו שלי מיטתי. וואי... איזה חלום עבר עליי... ניסיתי להמשיך טיפה לישון, אבל אז אמא העירה אותי. מייק, אתה יודע שאחותו של פול נפתרה אתמול? כן.. אני יודע.. הוא סיפר לי. אהה. ומתי ביכלל חזרת אתמול? הלכתי לישון ולא היית. כן.. שיחקתי עם פול כדורסל עד 2 בלילה.. אמא, איך את יודעת שג'סיקה נפתרה אתמול? " זה היה כתוב בעיתון מייקי... " אז תסתכלי שוב! היא לקחה את העיתון בשולחן, ואז היה כתוב: " תורם אלמוני צעיר, הציל חייה של נערה ותרם לה את כלייתו. זהותו של התורם עדיין לא ידועה, לפי ההערכות הוא לא הגיע מהכפר, והוא מהעיר הסמוכה " אמא שפשפה את העיניים, ואני רק חייכתי. אני לא זכרתי מה קרה, אבל ידעתי שמשהו קרה. ועכשיו הכל יהיה לא אותו דבר...
עבור לעמוד
בחזרה לפורום
כרגע בפורום זה: אין משתמשים רשומים
עבור לפורום:
מדע בדיוני ופנטזיה - ארכיון