השאלה נשאלה...והנושא נדון בהרחבה...

בפורום "להיות ישראלי" בקהילות MSN http://community.msn.co.il/comm_community_page.asp?CommID=17182 אלדר, אם פשעתי... מראש איתך הסליחה.

לצערי יום הזכרון לחללים

הוא גם זיכרון אישי פרטי כואב ולא נמוג ! היה לי בן דוד שכל ילדותינו ביחד בילינו , עלם חמודות חכם בישן שבצבא לגבר הפך קצין מוצלח ואהוב כך אמרו... אז מה אם בני דודים אתם תראו בסוף אתם מתחתנים כך כולם חשבו הוא הבין אותי בלי מילים צחקנו ביחד מאותם דברים וכשהייתי עצובה תמיד אצלו מצאתי נחמה הוא הבוגר והרציני ואני הילדה והשטוטניקית הוא המורה אני התלמידה למרות שגדול היה ממני רק בשנה ואז בא האסון ויש פינה בליבי שלא מוצאת נחמה כשטוב לי או רע בלי משים מיד לטלפון אני רצה אותו לשתף אני צריכה...... ותיכף באה ההכרה ואין נחמה !!!

מביע את השתתפותי, וכל מילה נוספת גורעת

תודה

כל יום זיכרון כזה מחדד את השאלה למה ואיך והאם כל כך נחוץ זה היה והגעגועים מציפים והרגשות גואים והזכרונות מאיימים לטרוף את הקלפים ולבלבל את סדר הימים ואז אני פונה אל התמונות שלי סיפורי געגועים הם מספרות ולי הם שואלות לוחשות אולי ואם היה אחרת .........

יום הזכרון לחללי צה"ל... הרהורים ורגשות

יום הזכרון הקרב ובא, מה הוא מעורר בך ???

יום הזכרון

עצב אין סופי, שאלות קשות לגבי המדינה הקטנה והמבולבלת שלנו ולאן פניה מועדות? האם האבדנים היו לשוא? איבדתי אחות במלחמות הבלתי נגמרות. מה הלאה???

באמת מה הוא מעורר בנו??

למרות ההרגשה... אף פעם לא התייחסתי מה הוא מעורר בני. אני כאוב... ואחר כך שמח... אני בצער... ואחר כך שמח... אני זוכר... ולא שוכח. תגידי מה את אומרת על הצירוף הדבקות של - הכאב ביום הזכרון, לשמחה ביום העצמאות. איך זה נראה? איך זה מתקבל? האם טוב שזה כך?

ום הזכרון הוא שמוביל אותנו ליום העצמאות

בעקבות העצב ובגלל העצב על לכתם של טובי בנבנו ויקירנו אנו חוגגים את שמחת העצמאות של המדינה הזאת ולצערי הרב אנחנו עד היום נלחמים על עצמאותה של המדינה הזאת . ואני מקוה שעוד בורינו נזכה לראות את השקט בארץ הזאת

כל כך מבינה,,,,,,,,,,,,

אותך בתקופה זאת רק רציתי לאמר ''אני איתך'' קחי חיבוק יחפה בחוף

ליחפה ושיר

תודה על תגובתכן חלפה עם הרוח

א. מכבדת את התייחסותך. ב...

נדהמת משאלתך... משום שממש ממש לפני כדקה שאלתי בפורום אחר... אב שכול את אותה שאלה. ואף ציינתי שזו השאלה מטרידה אותי שוב ושוב מידי שנה. אגב, מהי דעתך ומה דעת החבורה ??? איני יודעת אם מותר כאן להזכיר את הפורום בו נשאלה השאלה ובו הנושא נדון וכנראה גם ידון בהרחבה, לכן, למקרה והדבר יגרור מחיקה, אציין אותו מיד בתגובה נפרדה.

"נדהמת משאלתך... טלפאטיה" :)

אני חושב שלמרות הצער והכאב. אנחנו צריכים ואמורים להמשיך את החיים. יש קשר בין שמחת יום העצמאות... לבין המלחמות שאנו עוברים בכדי לחזק ולשרוד את עצמאותינו, ומאבדים את יקירנו. לא יתכן שאנו נחגוג ביום העצמאות... ולא נשתף בו את יקירנו בצמוד לשמחה!!! כי אם הם היו איתנו, ודאי שהיו גם חוגגים. אומנם זה כאב ועצב, וזה שמחה וחגיגה. אך בל נשכח שבמלחמה יש את העצב והכאב של הנופלים, ויש את השמחה של הנצחון. (במידה ומנצחים) הנופלים הם לפני הניצחון... וצמוד לניצחון שהוא בסוף... אז יש את יום הזכרון... צמוד ליום העצמאות, צמוד... אני גם רואה שיש דוגמא של חגים שאנו חוגגים, כמו פורים למשל. יש את הצער של תענית אסתר, ומיד בערב יש את השמחה עד דלא ידע. "יום רע משכח ימים טובים. ויום טוב משכח ימים רעים".

ליחפה ושיר

תודה על תגובתכן חלפה עם הרוח

לחלפה

שתזכי לאינסוף סיבות, לכתוב גם שורות שמחות.

לצערי יום הזכרון לחללים

הוא גם זיכרון אישי פרטי כואב ולא נמוג ! היה לי בן דוד שכל ילדותינו ביחד בילינו , עלם חמודות חכם בישן שבצבא לגבר הפך קצין מוצלח ואהוב כך אמרו... אז מה אם בני דודים אתם תראו בסוף אתם מתחתנים כך כולם חשבו הוא הבין אותי בלי מילים צחקנו ביחד מאותם דברים וכשהייתי עצובה תמיד אצלו מצאתי נחמה הוא הבוגר והרציני ואני הילדה והשטוטניקית הוא המורה אני התלמידה למרות שגדול היה ממני רק בשנה ואז בא האסון ויש פינה בליבי שלא מוצאת נחמה כשטוב לי או רע בלי משים מיד לטלפון אני רצה אותו לשתף אני צריכה...... ותיכף באה ההכרה ואין נחמה !!!

אובדן הוא דבר טרגי שלא עובר

אפשר אבל ללמוד לחיות איתו ולהפוך אותו לחלק אנטגרלי בחיים. אני יודעת שהצהרה זו לא מנחמת אבל האם אפשר להגיש ניחומים לרגש זה?????? אפשר רק לשלוח חום מרחוק ולהגיד שאני מבינה כל כך טוב.....

נכון

את צודקת זה לא עובר ! יש רגעים שזה משתלט, רגעים כאלה של זכרונות מהולים של עצב ושמחה ויש רגעים של חיי יום יום ושגרה שככה פתאום בלי שום סיבה צצה לה מחשבה על מה שהיה ואיך הדברים היו אילו לא קרה והחיים כן החיים יותר מכל הם חזקים ואת הכאב אנו דוחקים ולחיות בצילו אנו לומדים והימים והשנים חולפים ויש שמחות לידות חתונות וחיוכים ! וחבל על דאבדין ולא משתכחין

באמת מה הוא מעורר בנו??

למרות ההרגשה... אף פעם לא התייחסתי מה הוא מעורר בני. אני כאוב... ואחר כך שמח... אני בצער... ואחר כך שמח... אני זוכר... ולא שוכח. תגידי מה את אומרת על הצירוף הדבקות של - הכאב ביום הזכרון, לשמחה ביום העצמאות. איך זה נראה? איך זה מתקבל? האם טוב שזה כך?

זכרון ועצמאות

האמת, עד האובדן במשפחה זה לא נראה לי בעייתי, אלא אף הגיוני. מזה 4 שנים זה לא עובד, השמחה מלאכותית- אין יותר שמחת עצמאות. עושים מה שעושים בשביל הילדים והנכדים.

אני אישית מסכים איתך שאין שמחת עצמאות אמיתית...

אני אישית מסכים בדבריך שיש אובדן במשפחה, השמחה מלאכותית. ניתן להבין מזה שישנה גם אפשרות כשאין אובדן במשפחה, אף העצב מלאכותי. והגיוני. כי מי שחש את כאב האיבדון, לא יכול לתאר את הכאב במילים... ומי שלא חש את כאב האיבדון, לא יכול במילים ללחוש את התאור... זה יכול לשמוח בעצמאות כלפי חוץ. וכאוב בפנים... וזה יכול לבכות כלפי חוץ ולשמוח בעצמאות כלפי חוץ... ותמיד ולעולם ולא חשוב מה יקרה אנו עושים בשביל הילדים והנכדים.

עצב ושמחה כלפי חוץ

מסכימה עם כל מילה, איך אפשר לחבר את הכלל למצב האמיתי להרגיש אימפטיה לכאב ולא להרגיש ניכור ובלתי מובנים.

את שואלת אותי איך אפשר... ????

אין בי את הכלים לשנות אחרים... יש בי את הכלים לשנות את עצמי... אני לא יכול לשנות אחרים... אני כן יכול לשנות את עצמי... אני לא יכול להתאים אחרים לעצמי... אני יכול להתאים את עצמי לאחרים... אני יכול לחבר את עצמי למצב האמיתי... ואם כל אחד ינהג כך יתחברו כולם למצב האמיתי... לדעתי זה בלתי אפשרי.

איך אפשר?

איך אפשר לקבל את הדברים שאי שאפשר לשנות ,לשנות את שאפשר , ולהבחין בין השניים.
עבור לעמוד
, ,
בחזרה לפורום
כרגע בפורום זה: אין משתמשים רשומים
עבור לפורום:
50 פלוס
בחר
בחר