חמי רודנר וירמי קפלן בהופעה משותפת בבארבי תל אביב

אני לא יכולה כבר לספור את כמות ההופעות שנוכחתי בהן, במתכונת המשותפת הזאת. עשרות פעמים. משהו כמו עשרים. בערך מגיל 15 וחצי. עברו מאז כבר 4 וחצי שנים. ומדהים לגלות איך משהו שהוא די זהה למה שאני רואה כל הזמן, יכול לשמח אותי ולעשות לי טוב. אומנם הנגנים שהיו פעם הם כבר לא הנגנים שהפעם ניגנו. במתכונת הישנה, זאת הייתה להקתו של חמי שכללה אז את עידו אגמון (שכן מנגן גם במתכונת החדשה), את טל לבני, ספי אפרתי ונעם רפפורט. ירמי תמיד התלווה באותם להיטים מוכרים שלו, וגם אולי קצת שירים מהאלבום החדש שהיה אמור לצאת לו אז – "הזמן האבוד". זה כיף להתרפק על נוסטלגיה, להזכר במה שהיה פעם ואיך שהיה פעם. אבל כיף שיש גם הווה כייפי שכזה. שיש עוד פעם הופעות משותפות, בגרסא משודרגת של רן שמעוני על התופים, שי להב על הקלידים, חמי רודנר על הבס, עידו אגמון על הגיטרות, וירמי קפלן על הפרקשן. ההופעה פותחת בשיר של ירמי, תתחיל מאפס, וממשיכה בשיר מתקופת איפה הילד – השמים הגבול. עוד קצת מלהיטי איפה הילד – מישהו שומע אותי, מה שעובר עליי, נפלת חזק. וירמי עם שלל להיטיו כמו מודדת, הדפוק הזה, משהו חייב להשתנות, כבר עכשיו בהדרן. את גאולה של חמי זכינו לשמוע גם במתכונתו הרגילה וגם בגרסא חדשה ומאולתרת בסגנון מזרחי. אולי בכל זאת סאלי, משיח קרטון.. פחות להיטיים ופחות מוכרים של חמי, אבל מאוד מאוד אהובים עליי. פה ושם שידרוגים נוספים לשירים מהאייטיז משהו כמו Run run, run away. גם שיר חדש מכל אחד מהם זכינו לשמוע. מחמי קיבלנו שיר בסגנון דאנס, ומירמי שיר אהבה מתקתק שריגש אותי עד מאוד. אפילו הפתעה קטנה משי להב – ל תראו אותי מתקופת מופע הארנבות של דוקטור קספר, והיה נראה שהקהל בשיאו הרבה יותר מכל שיר של חמי או ירמי. והקהל, כמה השהקהל היה חם, מלא אנשים.. בארבי מפוצץ עד אפס מקום כמעט, קהל מחבק וצמא לעוד. מכל הגילאים היו שם, מילד בן 7 שידע לשיר את "הדפוק הזה של ירמי" כמעט בעל פה, ועד בני 60 פלוס, ואני לא מגזימה. קשת רחבה של מינים, צבעים, גילאים, הרבה חיילים גם היו שם... כי למיטב הבנתי ההופעה הזאת הייתה מוזלת לחיילים ולתושבי הצפון. אני מקווה שהופעת האיחוד המשותפת הזאת שלהם תרוץ לעוד כמה הופעות, כי פתאום ממש בא לי עוד ועוד מזה.. וכמובן שגם צילמתי המון תמונות שאפשר לראות כאן

נפלת חזק

(ושרון - כתבת מקסים, ואחלה תמונות כן ירבו הופעות שכאלו) [ חמי רודנר וירמי קפלן - "בארבי", תל אביב: 1 בספטמבר, 2006 ] לא חשבתי שיגיע היום בו אפקח את עיניי, אביט לשמיים וגופו המסוקס והמזיע של ירמי קפלן יתגלה לפני. אבל פנטזיות לחוד ומציאות בנפרד, ואותו הרגע המופלא לא היה בהכרח קסום כמו שזה נשמע; במיוחד לא כשהאירוע לקח כמה שניות בודדות, ומכל עבר קופצות עליי - במקום עליו - עדר של ילדות צעקניות ונרגשות בתקווה לגעת באיזו פיסת בד או עור מהאליל, הדפוק הזה, שהחליט לזנק עליי כחלק מה-crowd surfing שלו. אבל נחמד לחלום לקצת, לא? בכל אופן, אחת מהפנטזיות שלי תמיד הייתה לראות את ירמי קפלן בהופעה משותפת עם חמי רודנר. טוב, לא בהכרח תמיד, רק מאז ההופעה של הצמד ב"עיר הבירה" בשנה שעברה, שזכורה לי כאחת ההופעות הטובות ביותר שיצא לי לראות. אולי היו אלו האדים של הבירה באוויר, הרצף המצויין של הופעות אחת-אחרי השנייה וההרגשה המדהימה שדפקנו ת'מערכת ונכנסנו בחינם (אז הכניסה הייתה חופשית לציבור הרחב, אז מה?) שהשפיעה; או שסתם חמי רודנר וירמי קפלן מהווים צמד חמד יותר טוב מכל זוג אחר שיצא לי להיתקל בו. הזיקה שלי לרודנר - האיש, הפה והאגדה (בסדר הזה בדיוק) עצומה למדי - במיוחד אחרי היתקלות קטנה שהייתה לי עם הבן-אדם לפני כשנה וחצי. בכלל, ל"איפה הילד" יש חלק משמעותי ביותר בחיי המוזיקה הישראלית שלי, ואני חייבת להם אלפי תודות על כך. אך משום מה, המצב היחידי בו יכולתי לסבול את קפלן עד היום הייתה רק כבן-זוגו של חמי; אני לא יודעת מה בדיוק הציק לי, כי את המוזיקה שלו אני ממש אוהבת, אבל משהו בהתנהגות שלו נורא הפריע לי עד היום. אל תשאלו מה שעובר עליי... יכול להיות שהייתי זקוקה למשהו שיפול עליי מהשמיים ויעיר אותי, ולא דווקא בהתגלמותו של ירמי עצמו. אפילו כשהוא רוקן את בקבוק המים עליי הבחור כבר קיבל נקודות בונוס מבחינתי (טוב, היה חם!), ורק לראות אותו אתמול - רוקד, מתפרע, מתופף בפראות ומעיף סטנדים של מיקרופונים ותופים על הטכנאי סתם ככה, ולתהות מאיפה לעזאזל, בגיל 45, הוא שואב את האנרגיות שלי אין בגיל 20. ואיך הוא נראה ככה, אבל זו כבר לדיון אחר. הערב הזה שינה לי את דעותיי על קפלן לגמרי, ויש לי תחושה שאני הולכת לדפוק נוכחות באחת ההופעות הקרובות שלו. אני באמת לא יודעת מה יש לשניים האלה ביחד, אבל מה שזה לא יהיה - זה עובד. הם משלימים אחד את השני, למרות שבכלל אין מה להשלים. כשחמי שר את שיריו של קפלן - ולהיפך - זה נשמע טבעי ביותר, וקשה לא להתבלבל ולתהות לרגע, "היי, של מי מבין שניהם השיר הזה?" חמי, עם כובע מגניב תוצרת שוק הפשפשים לראשו, סיפר לקהל שירמי העיף אותו מהלהקה שלו בטענה של "לך תקים להקה משלך!", ושזה בעצם הפיתרון שלו לכל דבר. "גם כשהוא רואה קבצן ברחוב, הוא מציע לו, 'לך תקים להקה משלך!'" כאן התחילה מלחמת עקיצות הדדית מבין השניים, שכמובן הסתיימה בחיוך גדול (תרתי משמע כשמדובר בחמי) וחיבוקים. במיוחד אהבתי את העובדה שהשניים לא ננעלו על להיטים בלבד, אלא גם על שירים פחות מוכרים; גם כשחמי הציג את השיר הבא כמעין שיר אלמוני בשם "משיח קרטון" וזכה למחיאות כפיים צנועות בלבד, הוא ציין, ובצדק, ש"עכשיו רואים מי באמת אוהב את המוזיקה שלו". אך למרות הכל, רוב ההופעה באמת עסקה בלהיטים, דבר שדי נדרש הפעם (ואני לעיתים רחוקות בלבד מסכימה עם זה): "השמיים הגבול", "מישהו שומע אותי", "מה שעובר עליי" ו"נפלת חזק" של "איפה הילד", "אולי בכל זאת סאלי", "מלנכוליה אהובתי", "גאולה" (בביצוע מדהים) ו"בואי ניפרד" בגירסא קצבית למדי - כל אלה של רודנר, בתוספת "מכונת השירים הגדולה" - שיר מאלבומו החדש שעתיד לצאת בחורף. מצידו של ירמי, זכינו גם כן לשיר חדש - "כמה שאת יפה" בתוספת הלהיטים המוכרים: "תתחיל מאפס", שפתח את ההופעה, "אני אשתנה", "כבר עכשיו", "מודדת", "הדפוק הזה", "מחפשת", "קולה וברה" ו"מדוע לא באת"; כל אלו בתוספת סימפולי קלאסיקות, כדוגמת "Psycho Killer" של Talking Heads. שני בונוסים קטנים (אך גדולים, מבחינתי) היו "אימפריות נופלות לאט" - שיר שכל פעם מרגש אותי עד דמעות, שאומנם שייך לדן תורן אך משיוך לחמי; ומכיוון ששי להב ("מופע הארנבות של ד"ר קספר") היה הקלידן של הערב, זכינו לביצוע של "אחלום לנצח" שסחף את כל הקהל. באמת קשה להסביר את האנרגיות שהציפו את הבארבי אמש למי שלא נכח שם; פשוט תארו לכם את ירמי קפלן ההיפראקטיבי על ספיד בכל פעם שחמי בסביבה, תוסיפו להקה מצויינת (בייחוד רן שמעוני המתופף שהיה פשוט מהפנט) וכמה מאות צופים שמשתוללים ונותנים את הנשמה, ואני מניחה שתקבלו הערכה די קרובה. אני, לצערי, קלטתי את זה מאוחר מדי - רק ברגע שההופעה נגמרה, האורות נדלקו שוב וקלטתי פתאום עד כמה אני מרוסקת. מיהרתי להתיישב על הבמה כי לפתע רגליי כשלו וכבר לא יכולתי להרגיש אותן (ואת הגב גם כן, אבל אני סתם זקנה בלה). ובדרך חזרה הביתה, כשעצרנו אני וחברותיי באחד מהרמזורים האדומים של דרך לוד, נקש לי פתאום על החלון קבצן רועד ומסכן. כשהסתכלתי עליו משוטט בין המכוניות מאחוריי ומתחנן לכסף, לא יכולתי שלא לסנן "לך תקים להקה משלך!", בשקט-בשקט, לעצמי... ואז לצחקק כשהרמזור התחלף לירוק והמשכנו לנסוע. באמת שאין מה לעשות - נפלתי חזק.
עבור לעמוד
בחזרה לפורום
כרגע בפורום זה: אין משתמשים רשומים
עבור לפורום:
מוזיקה ישראלית
בחר
בחר