פראג - חוויה של חוסר נחמדות מזרח אירופאית

אנחנו ממריאים מברצלונה החמימה חזרה לתל אביב הנמרצת גדושים בציפייה לחוויית פראג בת 4 שעות. קונקשן מעולה, חשבנו לעצמנו (אחרי ששכנעתי את בן זוגי כי סלבסטר בפראג הרבה יותר חגיגי ואמיתי). אנחנו נוחתים בפראג, יוצאים לתפוס מונית ובדרך מהדלתות האוטומטיות של שדה התעופה למונית אנחנו מבינים, שמזל שסחבנו בתיק יד שכבת בגדים נוספת וגם כובעים וצעיפים, כי המילה קר לא מבטאת במדויק את מה שהפנים החשופות שלנו חוו באותה השנייה, הם פשוט קפאו. הנהג מדבר אנגלית! כמה נפלא. אחרי נסיעה של 20 דקות, שבהן היה נראה שכל העיר מסביב לעיר העתיקה של פראג נמצאת בשלבי בנייה, בניית מחלפים, בניית כבישים, בניית מגדלים, הכול חפור ואם לא היו שלטים המכריזים על PRAHA בתוך שדה התעופה הייתי מתחילה לתהות האם בעיר הנכונה נחתנו. המחזה שראינו מהחלון של המונית היה בכלל לא קריסמסי ובקושי אירופאי. אנחנו מגיעים לכיכר המרכזית (ההיא שהתרחשה בה מהפכת הקטיפה המפורסמת) וישר "דוך" לדוכן הנקניקיות. קנינו כל אחד נקניקיה שבמקום לחמנייה הגיעה עם 2 פרוסות לחם רוסי דחוס וקר כמו האוויר שבחוץ. בזמן שניסינו להתמודד עם כל השמן שנזל מהנקניקייה בכל ביס ועם כל התבלינים שפוצצו אותה והתפוצצו לנו על החיך, מעמדתי הצנועה קרוב מאוד לדוכן הנקניקיות, אני פתאום קולטת שהשפה היחידה שאני שומעת בתוך ההמון העובר ברחוב לידנו היא שפת אימי, רוסית! כל התיירים היו רוסים, כל הרוסים לבשו מעילי פרוות וכולם איימו לדרוס אותנו ותנחשו מה, אף לא התנצלות אחת. ירדנו במורד השדרה, הצטלמנו עם החשמלית האדומה ברקע ושמענו גם קצת רוסית מהולה בעברית. הגענו למקבץ דוכני "קריסמס" שמציעים מזכרות מהעיר וגם אוכל אוטנטי שמחמם את הלב. ליד כל דוכן תור של דוברי רוסית לבושים בפרוות ולידם, לובשי פרוות ודוברי רוסית שמנסים להידחף בלי תור (תהיתי לי האם הודיעו על הפסקה באספקת מזון יום למחרת ואנחנו פספסנו את זה). אכלנו מאפה צ'כי סטייל קיורטוש ההונגרי. בדוכן עם תנור ענק 3 מוכרות זעופות פנים מגלגלו את הבצק על מוט רחב ואפו אותו בתאבון ענק. קיבלנו את המאפה בתוך מפית קטנטנה ועם סוכר דבוק מאליו. תענוג לכל אוהב פחמימות מושבע. בצידו השני של הדוכן, מאותו הבצק, טוגנו "חבלים" מתוקים בשמן עמוק, התוצאה מאוד הזכירה את טעמן של הסופגניות שלנו רק בצורה "חבלית". הפעם זה הוגש בתוך שקית נייר וגם כן עם סוכר מלמעלה. טיגון בצק בשמן עמוק תמיד הייתה צורת "האפייה" האהובה עליי, כמות הכולסטרול בהחלט הייתה מספקת והטעם גן עדן אז נשארתי מאוד מאוד מרוצה (גם בגלל שהלעיסה הבלתי פוסקת מנעה ממני לקפוא למוות). המשכנו לכיוון עץ האשוח הענק והמלאכותי שכולם ניסו להצטלם לידו אבל אף אחד מאלה שעברו ליד לא ניסו לעצור או לעבור בצורה שלא תפריע להצטלמות. אז המשכנו בחיפוש אחר עץ פחות עמוס והגענו לשעון העתיק והמפורסם ושם, למרגלותיו, כמות האנשים התחילה להיות ממש מאיימת ומרוב הפרוות בקושי היה אפשר לזהות אנושיות כלשהי. מהר מאוד גילינו עוד עץ אשוח נוסף, הרבה יותר מרשים, הרבה יותר גדול והרבה הרבה יותר מקושט מקודמו הצנועה. בכיכר שבין השעון לעץ התפרס לו שוק קריסמס של דוכנים שהציעו יין חם, מאכלים מקומיים ומזכרות יפות. שאלה מטרידה חדרה למוחי, בשביל מה עמדנו בתור בדוכנים האחרים רבע שעה קודם? טעמנו פלצ'ינקה – קרפ צ'כי עם אפשרויות מילוי שונות, שמגלגלים אותו לרצועה שטוחה ארוכה ורחבה. איש עצום מימדים עם בטן שבקושי מצא לעצמה מקום בתוך הדוכן הפצפון, הכין לנו פלצ'ינקה עם נקניק מבשר לבן וגבינה צהובה מגורדת. האמת, המלית הייתה מעולה אבל הבצק שממנו עשו את הקרפ הצטיין בחוסר טעם בלבד. לא הייתי מתנגדת לקצת השחמה כי הפלצ'ינקה שלנו הייתה חיוורת כמו הפנים שלי כשאני מודאגת. אחרי זה קנינו גם מנה של 5 לביבות תפוחי אדמה שמנמנות שומניות ומדהימות בטעמן שהוגשו לנו על קרטון פיצה בתוספת קרוב כבוש. תענוג רצוף של שומניות ומה שהכי חשוב הוא שהפה לא הפסיק ללעוס, שלא אקפא. ואז.... התחילו הזיקוקים. מאיפה? למה? לכבוד מה? האאא נזכרתי, במזרח אירופה חגיגות סלבסטר נמשכות שבוע אחרי הסלבסטר עצמו. הלכנו בעקות הזיקוקים והגענו לאחד הגשרים, רק שעד שהחכמנו למצוא את המקום הנכון, המופע נגמר והמון סוער התחיל לזרום נגד כיוון התנועה שלנו. דרכו עלינו ורמסו אותנו בלי רחמים. כדי להישאר בחיים נצמדו לקיר של המלון אינטרקונטיננטל כדי לחכות שהלחץ ייגמר אבל הוא לא נגמר והאנשים לא הפסיקו לזרום מהגשר לכיוון העיר. ניסינו "לחתוך" באלכסון לאחד הרחובות הצדדים בשביל להימלט אבל גם שם היה המון סואן שיצר פקק בגלל רוחבו הצנועה של הרחוב ופה ושם נתקענו גם בהורים שהושיבו את ילדיהם באמצע המדרכה לעשות פיפי. כמה חינני. עברו כבר שעתיים מאז שירדנו מהמונית ו-4 מעלות מתחת לאפס התחילו להיות מאוד מורגשים בתוך העצמות שלא לדבר על הגפיים שאיבדנו את תחושתם. נאלצנו לוותר על כל היופי של העיר המדהימה הזאת והלכנו לחפש מונית כדי לברוח חזרה לשדה התעופה המחומם. בדרך תדלקנו עם נקניקייה נוספת הפעם היא הגיעה כמקובל, בתוך לחמנייה קרירה. נכנסנו למונית שחנתה ליד הכיכר ויצאנו לדרך מנסים לעקל את כל מה שנכנס לקיבתנו. נסענו ונסענו, הדרך הייתה קצת ארוכה ואנחנו השתדלנו שלא לפספס את התקתוקים של המונה, בונים על סכום הכסף המדויק שהשארנו כדי לחזור לשדה בהתאם לעלות ששילמנו בהלוך. אנחנו מגיעים ליעדנו והמונה הממזר מראה סכום הכפול מזה ששילמנו למונית בהלוך! מה קרה? הנהג מציג לנו בגאווה שלט ועליו רשום PRIVET TAXI. טוב, מה לעשות? יש מה לעשות! סיבוב לרוחבו של כל שדה התעופה כדי לחפש מקום עם קספומט (ועם מונה שממשיך לתקתק כמובן). אחרי תשלום מופרז (ליתר דיוק כפול ממה ששילמנו למונית שלקחנו מהשדה לתוך העיר ובמילים אחרות ובכסף ישראלי 320 שקלים) והקפאת כל האיברים החיוניים אנחנו מגיעים לשדה וקונים 2 בקבוקי מים. בקופה אנחנו מגלים כי עלותם היא לא פחות ולא יותר מאשר 7 יורו! טוב נו, שדה התעופה, מותר להם. עד הטיסה נשארו לנו עוד שעתיים של המתנה ואנחנו מנסים להתמקם. כל הכיסאות בחלל הממתינים עשויות מברזל לא חינני ובעלי משענות בזווית השוברת את עמוד השדרה. מזל שיש לנו את הלפטופ שיבדר אותנו. אחרי ישיבה של שעה וחצי בצורה הכי עקומה והרסנית לכל שריר וכל גיד בגוף נהיינו רעבים וצמאים ואז.... אנחנו מגלים כי כל המקומות שאחראיים על הספקת מזון ומשקאות בשדה התעופה הצ'כי המהולל, נסגרים בשעה 22:00! איך אפשר לסגור הכול בשעה 22:00 כשהטיסות ממשיכות לצאת כל הלילה? הגאוניות השיווקית לשמה. היחס הלא סימפטי מנותני השירות וגם הסביבה, שכל כך לא נוחה בנוקשות שלה, יצרו אצלנו תחושה כי התייר, מבחינתם של הצ'כים, משתייך לקאסטה הנמוכה ביותר ולכן אין שום צורך להתחשב בו. יכול מאוד להיות שאנחנו הגענו לפראג מלאים בתמימות ורכות תיירית בעקבות כל הנוחות והאכפתיות שהפגינו כלפינו הספרדים המנומסים אבל גם יכול להיות שכל מה שחווינו הוא סימן ההיכר המופגן ביותר של שאריות המחשבה הקומוניסטית שעל פיה האדם, האישיות והפרט, אין להם שום חשיבות. לא יודעת מה מביניהם הוא הנכון אבל מה שחשוב היא התוצאה הסופית והתוצאה היא שחזרנו משם, אומנם שבעים מאוד, אבל גם מאוכזבים קשות. 24 שעות, 3 מדינות ומעברים קיצוניים במזג האוויר, הנגובר, אפטר סלבסטר אירופאי מהול בניחוחות ים תיכוניים וחגיגות אפטר סלבסטר מהולות באוכל רחוב שומני, פרוות אמיתיות ואנשים שלא מחייכים. תודה לאל שאצלנו בארץ יש קצת מהכול אבל בקטנה, בביתיות ולא בהגזמה.

ברוכה הבאה !!

הי, אני ככ שמח לפגוש אותך גם כאן, כמו שציינתי בעבר , את אחת הכותבות המוכשרות שראיתי. ובטוח שתראי גם תגובות נלהבות מהגולשים. להתראות רוני

תודה רוני

אני שמחה מאוד להיות כאן סוף סוף :-)

פראג - חוויה של חוסר נחמדות מזרח אירופאית

אנחנו ממריאים מברצלונה החמימה חזרה לתל אביב הנמרצת גדושים בציפייה לחוויית פראג בת 4 שעות. קונקשן מעולה, חשבנו לעצמנו (אחרי ששכנעתי את בן זוגי כי סלבסטר בפראג הרבה יותר חגיגי ואמיתי). אנחנו נוחתים בפראג, יוצאים לתפוס מונית ובדרך מהדלתות האוטומטיות של שדה התעופה למונית אנחנו מבינים, שמזל שסחבנו בתיק יד שכבת בגדים נוספת וגם כובעים וצעיפים, כי המילה קר לא מבטאת במדויק את מה שהפנים החשופות שלנו חוו באותה השנייה, הם פשוט קפאו. הנהג מדבר אנגלית! כמה נפלא. אחרי נסיעה של 20 דקות, שבהן היה נראה שכל העיר מסביב לעיר העתיקה של פראג נמצאת בשלבי בנייה, בניית מחלפים, בניית כבישים, בניית מגדלים, הכול חפור ואם לא היו שלטים המכריזים על PRAHA בתוך שדה התעופה הייתי מתחילה לתהות האם בעיר הנכונה נחתנו. המחזה שראינו מהחלון של המונית היה בכלל לא קריסמסי ובקושי אירופאי. אנחנו מגיעים לכיכר המרכזית (ההיא שהתרחשה בה מהפכת הקטיפה המפורסמת) וישר "דוך" לדוכן הנקניקיות. קנינו כל אחד נקניקיה שבמקום לחמנייה הגיעה עם 2 פרוסות לחם רוסי דחוס וקר כמו האוויר שבחוץ. בזמן שניסינו להתמודד עם כל השמן שנזל מהנקניקייה בכל ביס ועם כל התבלינים שפוצצו אותה והתפוצצו לנו על החיך, מעמדתי הצנועה קרוב מאוד לדוכן הנקניקיות, אני פתאום קולטת שהשפה היחידה שאני שומעת בתוך ההמון העובר ברחוב לידנו היא שפת אימי, רוסית! כל התיירים היו רוסים, כל הרוסים לבשו מעילי פרוות וכולם איימו לדרוס אותנו ותנחשו מה, אף לא התנצלות אחת. ירדנו במורד השדרה, הצטלמנו עם החשמלית האדומה ברקע ושמענו גם קצת רוסית מהולה בעברית. הגענו למקבץ דוכני "קריסמס" שמציעים מזכרות מהעיר וגם אוכל אוטנטי שמחמם את הלב. ליד כל דוכן תור של דוברי רוסית לבושים בפרוות ולידם, לובשי פרוות ודוברי רוסית שמנסים להידחף בלי תור (תהיתי לי האם הודיעו על הפסקה באספקת מזון יום למחרת ואנחנו פספסנו את זה). אכלנו מאפה צ'כי סטייל קיורטוש ההונגרי. בדוכן עם תנור ענק 3 מוכרות זעופות פנים מגלגלו את הבצק על מוט רחב ואפו אותו בתאבון ענק. קיבלנו את המאפה בתוך מפית קטנטנה ועם סוכר דבוק מאליו. תענוג לכל אוהב פחמימות מושבע. בצידו השני של הדוכן, מאותו הבצק, טוגנו "חבלים" מתוקים בשמן עמוק, התוצאה מאוד הזכירה את טעמן של הסופגניות שלנו רק בצורה "חבלית". הפעם זה הוגש בתוך שקית נייר וגם כן עם סוכר מלמעלה. טיגון בצק בשמן עמוק תמיד הייתה צורת "האפייה" האהובה עליי, כמות הכולסטרול בהחלט הייתה מספקת והטעם גן עדן אז נשארתי מאוד מאוד מרוצה (גם בגלל שהלעיסה הבלתי פוסקת מנעה ממני לקפוא למוות). המשכנו לכיוון עץ האשוח הענק והמלאכותי שכולם ניסו להצטלם לידו אבל אף אחד מאלה שעברו ליד לא ניסו לעצור או לעבור בצורה שלא תפריע להצטלמות. אז המשכנו בחיפוש אחר עץ פחות עמוס והגענו לשעון העתיק והמפורסם ושם, למרגלותיו, כמות האנשים התחילה להיות ממש מאיימת ומרוב הפרוות בקושי היה אפשר לזהות אנושיות כלשהי. מהר מאוד גילינו עוד עץ אשוח נוסף, הרבה יותר מרשים, הרבה יותר גדול והרבה הרבה יותר מקושט מקודמו הצנועה. בכיכר שבין השעון לעץ התפרס לו שוק קריסמס של דוכנים שהציעו יין חם, מאכלים מקומיים ומזכרות יפות. שאלה מטרידה חדרה למוחי, בשביל מה עמדנו בתור בדוכנים האחרים רבע שעה קודם? טעמנו פלצ'ינקה – קרפ צ'כי עם אפשרויות מילוי שונות, שמגלגלים אותו לרצועה שטוחה ארוכה ורחבה. איש עצום מימדים עם בטן שבקושי מצא לעצמה מקום בתוך הדוכן הפצפון, הכין לנו פלצ'ינקה עם נקניק מבשר לבן וגבינה צהובה מגורדת. האמת, המלית הייתה מעולה אבל הבצק שממנו עשו את הקרפ הצטיין בחוסר טעם בלבד. לא הייתי מתנגדת לקצת השחמה כי הפלצ'ינקה שלנו הייתה חיוורת כמו הפנים שלי כשאני מודאגת. אחרי זה קנינו גם מנה של 5 לביבות תפוחי אדמה שמנמנות שומניות ומדהימות בטעמן שהוגשו לנו על קרטון פיצה בתוספת קרוב כבוש. תענוג רצוף של שומניות ומה שהכי חשוב הוא שהפה לא הפסיק ללעוס, שלא אקפא. ואז.... התחילו הזיקוקים. מאיפה? למה? לכבוד מה? האאא נזכרתי, במזרח אירופה חגיגות סלבסטר נמשכות שבוע אחרי הסלבסטר עצמו. הלכנו בעקות הזיקוקים והגענו לאחד הגשרים, רק שעד שהחכמנו למצוא את המקום הנכון, המופע נגמר והמון סוער התחיל לזרום נגד כיוון התנועה שלנו. דרכו עלינו ורמסו אותנו בלי רחמים. כדי להישאר בחיים נצמדו לקיר של המלון אינטרקונטיננטל כדי לחכות שהלחץ ייגמר אבל הוא לא נגמר והאנשים לא הפסיקו לזרום מהגשר לכיוון העיר. ניסינו "לחתוך" באלכסון לאחד הרחובות הצדדים בשביל להימלט אבל גם שם היה המון סואן שיצר פקק בגלל רוחבו הצנועה של הרחוב ופה ושם נתקענו גם בהורים שהושיבו את ילדיהם באמצע המדרכה לעשות פיפי. כמה חינני. עברו כבר שעתיים מאז שירדנו מהמונית ו-4 מעלות מתחת לאפס התחילו להיות מאוד מורגשים בתוך העצמות שלא לדבר על הגפיים שאיבדנו את תחושתם. נאלצנו לוותר על כל היופי של העיר המדהימה הזאת והלכנו לחפש מונית כדי לברוח חזרה לשדה התעופה המחומם. בדרך תדלקנו עם נקניקייה נוספת הפעם היא הגיעה כמקובל, בתוך לחמנייה קרירה. נכנסנו למונית שחנתה ליד הכיכר ויצאנו לדרך מנסים לעקל את כל מה שנכנס לקיבתנו. נסענו ונסענו, הדרך הייתה קצת ארוכה ואנחנו השתדלנו שלא לפספס את התקתוקים של המונה, בונים על סכום הכסף המדויק שהשארנו כדי לחזור לשדה בהתאם לעלות ששילמנו בהלוך. אנחנו מגיעים ליעדנו והמונה הממזר מראה סכום הכפול מזה ששילמנו למונית בהלוך! מה קרה? הנהג מציג לנו בגאווה שלט ועליו רשום PRIVET TAXI. טוב, מה לעשות? יש מה לעשות! סיבוב לרוחבו של כל שדה התעופה כדי לחפש מקום עם קספומט (ועם מונה שממשיך לתקתק כמובן). אחרי תשלום מופרז (ליתר דיוק כפול ממה ששילמנו למונית שלקחנו מהשדה לתוך העיר ובמילים אחרות ובכסף ישראלי 320 שקלים) והקפאת כל האיברים החיוניים אנחנו מגיעים לשדה וקונים 2 בקבוקי מים. בקופה אנחנו מגלים כי עלותם היא לא פחות ולא יותר מאשר 7 יורו! טוב נו, שדה התעופה, מותר להם. עד הטיסה נשארו לנו עוד שעתיים של המתנה ואנחנו מנסים להתמקם. כל הכיסאות בחלל הממתינים עשויות מברזל לא חינני ובעלי משענות בזווית השוברת את עמוד השדרה. מזל שיש לנו את הלפטופ שיבדר אותנו. אחרי ישיבה של שעה וחצי בצורה הכי עקומה והרסנית לכל שריר וכל גיד בגוף נהיינו רעבים וצמאים ואז.... אנחנו מגלים כי כל המקומות שאחראיים על הספקת מזון ומשקאות בשדה התעופה הצ'כי המהולל, נסגרים בשעה 22:00! איך אפשר לסגור הכול בשעה 22:00 כשהטיסות ממשיכות לצאת כל הלילה? הגאוניות השיווקית לשמה. היחס הלא סימפטי מנותני השירות וגם הסביבה, שכל כך לא נוחה בנוקשות שלה, יצרו אצלנו תחושה כי התייר, מבחינתם של הצ'כים, משתייך לקאסטה הנמוכה ביותר ולכן אין שום צורך להתחשב בו. יכול מאוד להיות שאנחנו הגענו לפראג מלאים בתמימות ורכות תיירית בעקבות כל הנוחות והאכפתיות שהפגינו כלפינו הספרדים המנומסים אבל גם יכול להיות שכל מה שחווינו הוא סימן ההיכר המופגן ביותר של שאריות המחשבה הקומוניסטית שעל פיה האדם, האישיות והפרט, אין להם שום חשיבות. לא יודעת מה מביניהם הוא הנכון אבל מה שחשוב היא התוצאה הסופית והתוצאה היא שחזרנו משם, אומנם שבעים מאוד, אבל גם מאוכזבים קשות. 24 שעות, 3 מדינות ומעברים קיצוניים במזג האוויר, הנגובר, אפטר סלבסטר אירופאי מהול בניחוחות ים תיכוניים וחגיגות אפטר סלבסטר מהולות באוכל רחוב שומני, פרוות אמיתיות ואנשים שלא מחייכים. תודה לאל שאצלנו בארץ יש קצת מהכול אבל בקטנה, בביתיות ולא בהגזמה.

נמרצת יקרה

אמר מי שאמר שהכל בעיני המתבונן פראג אחת מהערים היפות בעולם מבחינה אדריכלית לא נופלת מפאריס כון שלא כולם אדיבים שם אבל על זה מחפה יופיה המדהים של העיר ויש גם מסעדות מעולות ויש פפחות ששם היתה לנו חווייה אנטיפטית של מלצר שדרש יותר טיפ אבל זה מקרה אחד ולא הקרין על הכל. לטייל בחורף לא קל בייחוד החורף הנוכחי אנחנו היינו בפאריס בכריסמס ב2006 היה מדהים ביופיו אבל קר. אז לא טיילנו כל כך ברחובות אלא כיסינו כמעט את כל המוזיאונים של פאריס וגם בפראג לא חסרמוזיאונים ומקומות היסטוריים

זה כל כך ישראלי...

להסתובב בעיר 4 שעות ולתת חוות דעת של מומחה. גם אחרי שבוע בפרג קשה לי לומר שאני מכיר קצה קצהו של האופי, המזג ומה שיש לראות בפרג.

נכון

אני ישראלית בכל רמ"ח אבריי אבל לא התכוונתי ולו לרגע להישמע כמו מומחית אלא רק להעביר את החוויה האישית שלי שחוויתי שם ב-4 שעות

תודה רוני

אני שמחה מאוד להיות כאן סוף סוף :-)

פראג, עיר יפיפיה !

'נפלת' על מזג אויר קר....ואולי על מצב רוח אישי עגום ?!? תנסי גם לטיול לפראג בקיץ....ואז נרצה לשמוע חוויותייך.

פראג מדהימה

אבל עם אין מערכת מיזוג אויר בבית זה אסון. כי לפעמים מאוד קר. יש להם הרבה טכנאי מזגנים שעובדים הרבה בתקופת החורף.
עבור לעמוד
בחזרה לפורום
כרגע בפורום זה: אין משתמשים רשומים
עבור לפורום:
טיולים בחו"ל
בחר
בחר