10:28 18-05-2001|%%posterlink.0%%

שדמה שלום! הנושא מעסיק גם אותי, כנראה זה הגיל

שלי בת ארבע ורבע. מסכימה עם כל שנאמר לפני, ורוצה להדגיש את חוסר היישומיות של "גיבוי", מן מלאך כזה (פיליפינית?) שאפשר לתת לו את הילד ולחזור לבילוי... :-D אבל בעיניי, מניעת השתתפות היא גם עונש. כשבתי מתנהגת לא יפה/מכביד/מתקרצץ במקום בו היא רוצה להיות (נגיד גן משחקים) העונש יכול להיות: אם לא תפסיקי, נלך הביתה". אם זה במקום שחשוב לי (נגיד קניות) העונש יכול להיות: "לא אקנה לך את..." שהבטחתי לה, או: "בפעם הבאה לא תבואי איתי". אם זה בבית, אשתדל לאיים בעונש של מניעת דבר שהיא רוצה (הדבר שהכי קרוב לזמן התרחשות הבעיה, כי היא עוד לא יכולה להבין עונש של "מחר לא תראי טלביזיה", או "לא תקבלי שבוע ארטיק", אבל: אני אסגור את הטלביזיה, או: אני לא אכין לך בצק, וכדומה, בד"כ עובד. הבעיה היא שהתגובה הראשונית לאיום בעונש היא החמרת הצעקות, בכי וכו', אך כמו ברפואה הומאופטית... :-D קצת החמרה במצב, ואח"כ ריפוי! (למען הסר ספק, אני בדיוק כמוך בעניין אי-אלימות, דיאלוג חופשי והכל הכל) ין ספק שיש מצבים יומיומיים שאני אובדת עצות אל מול הסרבנות הנוראאאאייייית של גיל זה (וממה ששמעתי זה רק נהיה יותר גרוע). כלל ברזל שלי: תמיד לדבר אחרי זה! להסביר למה כעסתי, למה נתתי עונש, צעקתי וחשוב ביותר: הסבר מהי ההתנהגות לה אני מצפה בעתיד במקרה דומה, מדוע אני מצפה לה (למה חשוב לי) והסבר לגבי הרווח שיהיה מכך לכולם "אמא לא תתרגז ולא תצעק, ואת לא תבכי, ולכולנו יהיה יותר נעים", או "היינו מגיעים קודם לחנות, ומספיקים לראות יותר דברים", או: "כשאת רואה טלביזיה אני לא מפריעה לך, וגם אני רוצה שלא תפריעי לי להקשיב לתוכניות שאני אוהבת", וכן הלאה. אוי! כמה שאני מזדהה עם הדילמות שלך, ושלא תחשבי שאני לא מחפשת דרכים להגיע למצב שלא אצטרך לאיים בענשים או להטילם! מחפשת ומקווה שההשקעה בגיל זה, תשתלם לטווח הארוך, והצורך בהענשה ילך ויצטמצם עד שייעלם!!!!!

עם קצת יצירתיות אפשר למצוא פתרונות

לא חייבים פיליפינית כדי לארגן גיבוי - מה עם אמא, בייביסיטר שמודאים מראש שהיא פנויה להקפצות באותו ערב... הייתרון של השיטה שהצעתי על הטלת עונש, גם אם זה נראה מאד דומה, היא שבשיטה שקראתי מטילים את האחריות להתנהגות על הילד: בעקבות התנהגותו הוא לא יכול לעשות דברים שהיה רוצה, למשל הוא לא מתנהג יפה כשיוצאים איתו לבילוי ולכן הוא לא יכול לצאת לבילויים עם ההורה (בניגוד לעונש שהוא מקבל כי הוא לא התנהג יפה בבילוי) וכך הילד מקבל מוטיבציה לשפר את התנהגותו כדי שלא יפסיד דברים שהוא רוצה להשתתף בהם. מקווה שהצלחתי להסביר את עצמי... כמובן שהשיטה הזו דורשת קצת מחשבה מראש וארגון אבל היא מאד מוכיחה את עצמה.
Anonymous

דיאנה, שאלה לי: מה קורה במקרים בהם הילד

לא רוצה להשתתף בבילוי מסוים, ואז התמריץ (איום) "לא תשתתף אם לא תתנהג יפה" לא תופס? זו שאלה אמיתית, לא? גם אני עושה את זה, אם זה בילוי "בשבילה", אז זה "נלך הביתה, אם לא תתנהגי..." אם זה "בילוי" שלי, נגיד קניות, אז זה "לא תבואי איתי בפעם הבאה", או: "לא נלך לגן משחקים אח"כ", כאלה דברים. אבל הלא כולנו יודעים, שכמה פתרונות שלא נמצא, ילדינו הגאונים ימציאו לנו את ה"הפוך על הפוך", לא? מי יכול נגדם, תגידו, באמת...? ;-)
Anonymous

קשה, קשה... להיות אמא זו בהחלט המשימה הכי קשה

שנתקלתי בה עד היום. אם ה"בילוי" הוא רק בשביל האמא ולא נתפס ככזה עבור הילד, כמו קניות למשל, אז בודאי ש"איום" כזה יהיה תמריץ להתנהג הכי גרוע שאפשר כדי להפטר מה"עונש"... אולי כדאי לשלב את הקניות באיזשהו צ'ופר לילד. אני לא כל כך בעד מתנה כצ'ופר, אבל אולי אם הקניות הן בקניון, אפשר לשלב אחרי הקניות ביקור במשחקיה, אם יש שם כזו? ולא להציג את זה מראש כ"פרס" על התנהגות יפה בשעת הקניות, אלא לומר משהו כזה: "קודם כל אמא צריכה לקנות כמה דברים, אני יודעת שזה משעמם אותך אבל אם תתנהגי בסבלנות נוכל לעשות אחר כך משהו מאד כיפי - ללכת למשחקיה!" ואם היא באמת מתנהגת יפה ובסבלנות לא לחסוך ממנה מחמאות על ההתנהגות היפה. אם היא מתחילה לעשות סצנות - לחזור הביתה ולהגיד בצער כמה חבל שבגלל ההתנהגות הלא נאותה נאלצתן להפסיד את הכיף של ביקור במשחקיה (לא כעונש אלא כפועל יוצא של ההתנהגות הלא יפה) כמובן שצריך להתחשב גם בה ולא למשוך את הקניות עד אינסוף (לפי נקודת ראותה).
Anonymous
17:36 19-05-2001|%%posterlink.0%%

גם אני רוצה להגיב.... בתור אמא "וותיקה"

אז קודם כל, אצלנו בבית "אין עונשים" באופן מוחלט. והסיבה הראשונה היא, זכרונותיי הקשים מבית הורי, שבזמנו היה נהוג המשפט "חוסך שבטו שונא בנו". הסיבה השניה היא שבלאו הכי בפעם פעמיים שניסיתי להעניש, אני היא שלא עמדתי "בעונש", והרגשתי כאילו אני נענשת. המקסימום שבתי ידעה (עד היום) שאני אף פעם לא אספור מעבר לספרה 3, כי אז אני אאבד את סבלנותי, ולא אבקש יותר. העונש "הכבד" ביותר ש"הנחתתי" על המתבגרת שלי הוא: שתיקה, ואז היא מתחננת שאדבר איתה, כי טוענת שהיא מעדיפה עונש אחר רק לא זה. אצלי זה עבד ועובד, אבל כמובן שאצל אחרים זה יכול שלא לעבוד.

עונש שתיקה הוא בעיתי

את מלמדת את הבת שלך צורת התנהגות שתפגע בך בעתיד הלא רחוק. אחרי שתשתמשי בעונש השתיקה מספר פעמים, הבת שלך תלמד להשתמש בו גם, ואם תרגיזי אותה, לא תעשי בדיוק מה שהיא רוצה, היא תשתמש בו נגדך, ואז מה תעשי?
Anonymous

הי מיכל

לאחר השרשור פה, דיברתי עם ידיד שהוא פסיכולוג ילדים, ו"הצליח" לשכנע אותי שאכן זהו עונש לא ראוי, עם כל ההיבטים של כך. החלטתי שמאחר ובלאו הכי איני משתמשת בעונש זה לעיתים יותר מדי קרובות, אני מוותרת עליו באופן חד משמעי. ו"בא לציון גואל" (-:
Anonymous
עבור לעמוד
,
בחזרה לפורום
כרגע בפורום זה: אין משתמשים רשומים
עבור לפורום:
הורים לילדים
בחר
בחר