שלום JINJULLA
את צודקת בהחלט שנושא הפרפקציוניזם קשור בקשר הדוק מאוד לביטחון עצמי, ערך עצמי ויכולת לשאת תסכולים.
אלו תחומים שבהם לחוויה הפנימית של ההורה את עצמו יש השפעה מאוד גדולה על הילד.
איך ההורה מתייחס לעצמו, מתייחס לסיטואציות בחייו, כיצד מתנהל וכיצד מגיב? אלו עניינים שהילד "לומד" בלי מילים דרך התבוננות ולמידה באופן אוטומטי לחלוטין - כלומר הילד לא לומד זאת באופן מודע, הוא לא חושב לעצמו "אמא שלי כך או אבא שלי כך, אז גם אני אהיה כך" זו הלמידה הכי עוצמתית והכי עמוקה כי היא עוברת דרך החוויה הלא מודעת ולא דרך השכל והאינטלקט.
כמה פעמים אנחנו אומרים לעצמנו דרך השכל "אני צריכה להפסיק לאכול אוכל לא בריא", או "להפסיק לעשן", או ל"הפסיק לצעוק על הילד" "להפסיק לפחד מ..." או כל הרגל אחר שהשכל אומר לנו שהוא לא הגיוני או לא מועיל לנו, ובכל זאת השכל אומר ובסוף אנחנו עושים משהו אחר. המשהו אחר מגיע מתוך מניעים עמוקים יותר ולא מודעים שקשורים בקשר הדוק לחוויות ריגשיות, ולהתניות שנלמדו דרך חוויות מהעבר, כמו למשל מערכות היחסים של ההורים שלנו עם עצמם ועם אחרים משמעותיים.
האמא המקסימה שהעלתה את השאלה הראשונה דואגת לבתה כי היא מכירה את הסבל שפרפקציוניזם גורם בעצמה. מיד ראשונה,
יכול להיות שהיא גם לא הראשונה במשפחתה שלמדה שצריך להיות מושלמים ומוצלחים בהכל כל הזמן, יכול להיות (לפעמים) שזה ערך שעובר כמסורת משפחתית לא מדוברת כבר כמה דורות.
אפשר לקחת את הילדה לטיפול ריגשי, או במקרה שאת מעלה את הילד, וזה בהחלט יפחית את הפרפקציוניזם, יעלה את הביטחון העצמי ואת הערך העצמי ויעלה את איכות החיים. אבל אם ההורה שסובל מאותו קושי יעשה את הצעד ויתן לעצמו את הטיפול שיעזור לו להשתחרר מהסבל הזה השינוי שיתרחש ישפיע גם על ההורה, וגם על הילד. שני אנשים לפחות, אם לא יותר, ירוויחו מהתהליך. וכשהילד יפנים בעצמו את השינוי בערכים ובהתנהלות השינוי יהיה הרבה יותר עמוק, והרבה יותר נרחב ועמיד לאורך זמן מאשר שינוי שיושג בטיפול אישי של הילד. הילד ילמד על הדרך משהו חשוב על ערך עצמי - כי ההורה דאג לעצמו וטיפל בעצמו כמו שההורה ירצה שהילד יטפל בעצמו וידאג לעצמו כשיגדל. אנחנו כהורים רוצים שהילדים שלנו כשיגדלו ישמרו על עצמם ויטפלו בעצמם טוב כמו שאנחנו שמרנו עליהם וטיפלנו בהם, לכן עלינו לראות תמיד גם את הצרכים שלנו וגם את הצרכים של הילד. להיות רגישים ומלאי חמלה גם לסבל שלנו וגם לסבל של הילד. לתת לעצמנו מקום, ולתת לילד מקום. אם כל חיינו נקריב את עצמנו למען ילדינו
הם ילמדו אחד משניים - להקריב את עצמם כמונו, או להקריב אחרים כל הזמן מבלי להתחשב.
אם נלך לקיצוניות השנייה שבה לא נראה את הילד ואת צרכיו ונשים את המשמעת והצייתנות במקום הראשון, או רק את הצרכים שלנו במקום הראשון. שוב יקרה אותם אחד משניים - להקריב את עצמם או לדרוס אחרים כל הזמן. רק הורות שמחזיקה בצורה מאוזנת בין הצרכים של הילד לצרכים של ההורה, ויודעת לעשות מקום לכולם תלמד את הילד את האיזון הנכון בין התחשבות בעצמו להתחשבות באחר. זוהי אומנות עדינה שהעבודה עליה ממשיכה כל החיים.
סביב פרפקציוניזם חיזוק תחושת הערך העצמי, קבלת העצמי ואהבת העצמי עם המגבלות והפגמים. להרגיע את החרדה והתסכול כאשר לא מצליחים לעשות מושלם וליהנות מהחתירה לטוב מספיק. זוהי עבודה מאתגרת ולא פשוטה אי אפשר לעשות את השינוי הזה דרך השכל. רק להגיד לעצמי מהיום אני מקבל את עצמי כמו שאני, ויודע שטוב מספיק זה מעולה... זה לא עובד כי את השינוי צריך לעשות מתוך תהליך חוויתי חוקר ומחובר לרגש, לערכים, לזיכרונות ריגשיים, לקבלה. תהליך באמצעות טיפול פסיכודינאמי, טיפול ריגשי הוא תהליך מתאים לכך.
