המלצת השבוע: נשיכות בגנון

בהחלט כן, וגם לגבי התנהגויות "מרדניות" אחרות. במיוחד כדאי לשים לב לדרך המומלצת להורים ולמחנכים איך להגיב להפרה של כללי ההתנהגות המקובלים: "ניסיון לעשות התניה ולהגיב בענישה חמורה עם כל נשיכה, נוחל לרוב מפלה. פעוטות בשלב זה נוטים להתמרד, ולא לפעול בהתאם לכללים הנכפים עליהם. הם בתוך תהליך למידה של מותר ואסור. .. למרות שהפעוטות נמצאים רק בתחילת הפנמת מושג האיסור, יש להתמיד בתהליך החינוך, הכולל בתוכו הפנמה של חוקים וכללים. חינוך נכון נעשה עם הרבה סבלנות. הורים והמטפלות מסבירים לפעוטות את כללי ההתנהגות שוב ושוב, ולא רק לגבי נשיכות. רבים מהכללים יוסברו מאות פעמים, במשך שנה שלמה, או יותר, עד שיופנמו. למשל "אם אתה רוצה את הצעצוע שלו אתה צריך לבקש". מסייעים לכך תהליך הבשלה וגדילה, יחד עם חינוך סבלני. הכוונה בסבלנות היא שלא מוותרים – מסבירים ומחייבים התנהגות מסוימת שוב ושוב, מתוך הבנה שיש תהליכים שאורכים זמן בגידול ילדים. אין לוותר על ההסבר ועל הפעלת הכללים רק בגלל שהתהליך אורך זמן. לכן, אין לעבור לסדר היום גם בעקבות נשיכות, למרות שהן אינן התנהגות חריגה אצל פעוטות." "אין להעניש את הפעוט באופן חמור, להתעלם ממנו, או לנסות לגרום לו לתחושות אשמה. אין להוציא את הכעס של הצוות החינוכי על הפעוט. הפעוט, למרות שעבר על כללי הגנון, עשה זאת באופן נורמטיבי לגילו, ובלי יכולת שליטה. אין להעניש אותו על כך, אלא רק לנסות ללמד אותו אחרת. כאשר מטיפים מוסר, צועקים, מענישים ומתעלמים, גורמים לו לעלבון קשה ולפגיעה בדימוי העצמי שלו ובאמון שלו במבוגרים, מבלי שיוכל לשנות את מצבו" (מתוך: נשיכות בגנון ותורתו של ויניקוט לגבי תוקפנות/ מאת נופר ישי-קרין) הסבלנות משתלמת , בכל גיל, גם בגיל ההתבגרות גישה בסיסית זו מובילה לתוצאות הטובות ביותר אך צריך להתאימה ולשנות אותה לפי הילד ולפי גילו.

בני הן השנה ו-5. מגיל שנה בערך התחיל להרביץ,ולאחרונה נשיכות,צביטות ומשיכת שיער. (חייבת לציין כי נמצא הרבה עם אחיינים שלי בני 4 ו-3) העיניין הוא ואת זה אבקש להבין-בפעוטון לא מרביץ לאף אחד ויש איתו 4 תינוקות קטנים ממנו,משמע יכל לנצל המצב. בבית לכולם כולל לנו,וגם לילדים זרים שיפגוש. אומר את המילה למה ואז מרביץ. אשמח לכיוון כלשהו,מדוע זה קורה כך,והאם להתעלם/להתייחס/ ללמד צורה חיובית יותר?

שלום לך מורן, מאוד שכיח שילדים מתנהגים באופן שונה במסגרות ובבית, ולרוב אנחנו נתייחס לכך כדבר חיובי המראה על יכולת גמישות והתאמה לסביבה. התנהגותו של בנך מלמדת משהו על החוויה שלו בבית אך מאוד לא מומלץ לתת אבחנה לסיבה מבלי להכיר את הילד והוריו באופן מעט מעמיק יותר. יכולות להיות לכך סיבות רבות השונות זו מזו ואינני רוצה לנהוג באופן שיפוטי כלפי אף אחד מכם. לשאלתך כיצד להבין את ההמלצות של המאמר בהתייחס לבן שלך, אני חושבת שהחלק החשוב הוא שאסור להתעלם כשילדינו נוהגים באלימות או עושים דברים שאסור להם. התגובה צריכה להיות בדומה לאופן שבו מציעה הכותבת של המאמר לצוות החינוכי להגיב לנשיכות - 1. לעצור את הפעולה האלימה או האסורה: אם יש צורך ממש באופן פיזי לעצור ולהפריד, ועדיף למנוע אותה רגע לפני שהיא מתרחשת. לרוב הדמויות המטפלות (כמו הורים או צוות חינוכי) כבר יודעים לזהות את הסימנים של הילד שעוד שניה הוא הולך להרביץ או לנשוך. ולעצור אותו לפני שהוא מספיק. 2. בסבלנות, בלי כעס, בלי נקמנות ובלי איומים להגיד שההתנהגות הזאת לא מקובלת עליכם. שאסור להרביץ/לנשוך/ או כל התנהגות בלתי מקובלת אחרת. 3. לחזור על כך בסבלנות בכל פעם, ייתכן שתדרשי לחזור על כך עשרות ומאות פעמים בשנה הקרובה ולפעמים יותר. אך בסופו של דבר הערכים האלו יוטמעו והאלימות תלך ותפחת. אני חושבת שההנחיות נשמעות כביכול פשוטות אך למעשה הן יכולות להיות מאוד קשות לביצוע. כמה שקל לכתוב להשאר סבלנים ולא להתעצבן - לבצע זאת יהיה קשה מאוד. לכולם (: אם בכל זאת ההתנהגויות לא פוחתות או שאת מרגישה שאת מתקשה להגיב בסבלנות,ובלי כעס ונקמנות. אני ממליצה להתייעץ כמה פגישות עם איש מקצוע פנים אל פנים. בברכה, נתנאלה קארו-סיגל טיפול בילדים ונוער יעוץ והדרכה להורים