רוב רוי, הבנת נכון
הבנת נכון, כרגע העבר מאוד מאיים על היכולת שלי לחוות את ההווה
גם לא מבינה איפה הייתי כל השנים?
שנים גדלתי על הסיפור שכל לילה הוא היה מעיר אותי למקלחת כי היה לי חם, כל המשפחה המורחבת מכירה את הסיפור. ואיש לא חשב שזה משונה ואני כבר אמא לילדים שיודעת כמה מחכים שהם ירדמו סוף סוף, שמפחדים להעיר שמא הם לא ירדמו שוב, ובכל זאת לא נפל לי האסימון. שנים העבר ידוע גלוי ואני התעלמתי. ועכשיו שזוכרת שמבינה מה היה שם בלילות האימה לא מוצאת לי מנוחה
תודה רבה רבה על המילים הטובות
רוני
רוני
שאלת איפה היית, אמרת שהתעלמת.
זה לא ככה.
הרבה פעמים הזכרונות באים בגיל מאוחר, עם תקופת "רגיעה" באמצע: הפגיעות בתקופת הילדות, ההדחקה, ואז, כאשר כאילו הגענו אל המנוחה והנחלה, איזה מנגנון פנימי אומר לזכרון "עכשיו בטוח, עכשיו אפשר להרים ראש".
אנשים מתעלמים ממה שלא הגיוני, שמערער את תפיסת העולם. זה טבעי ואנושי.
מה יותר פשוט למוח, להאמין שקרה משהו נורא ושהיה קשר שתיקה מחריד, או לעבור הלאה, ולשמור על "משפחה חמה-אוהבת-מגוננת" בספר הזכרונות?
אבל זאת לא האמת, וההכרה הזאת יוצאת החוצה. אולי התזמון אומר שבפנים בפנים את יודעת שאת מסוגלת להתמודד עם האמת לגבי העבר, לגבי "המשפחה האוהבת".
אחת הבעיות בהתמודדות הזאת עם הזכרונות, היא שמרגישים שכל מה שחשבנו שידענו לגבי המשפחה, האנשים הקרובים לנו, לגבי מה אמת ומה קרה - מתערער, ויכולה להיות תחושה שהכל שקר. נורא קשה להתמודד עם זה לבד, נורא חשוב להיעזר במישהו שיודע מה ההרגשה ויודע איך להתמודד איתה, כלומר מטפל\ת. זה לא פינוק, זה לא צומי. זה נחוץ, חשוב, ומגיע לך לא להיות עם זה לבד שוב.