טריגר!!!!! אני מצטערת

כשהייתי קטנה, הייתי הולכת בתוך בועות גדולות של חוסר הוודאות, משלחת ידיים קדימה בעיניים סתומות. בעיניים סתומות ולב פתוח ומבוצר. בתמימות של עולם וורוד, של ילדות קטנות בנות עשר. הייתי הולכת בגיל עשר בבגדי שבת לבנים בתוך גינה בלי פרחים, רק הרבה מתקנים וילדים קטנים ומלוכלכים שחופרים בחול להוציא חיפושיות זבל ולתלוש להן את הכנפיים. שנאתי אותם, מאז ומעולם. משלחת ידיים, מרוחקת, מנותקת, כמו בסיפורים העצובים על ילדות מוזרות. זאת אני שם. כן, הייתי פעם תמימה. אחזתי בידיי את כל חברי הדמיוניים ובימים הבודדים בהם הלכתי לגן הטיחו בי להפסיק לדבר אל עצמי. ישבתי מכורבלת בביתן ודרך החור הבטתי אל החוץ. תמיד היה חור. בשמיכה, בחלון, בשולחן, בקיר, בקרטוני המשחק. אבא לימד אותי תמיד להשאיר פתח לאלוהים. הייתי משאירה, תמיד מחוררת ונותנת לו להכנס. האמנתי שאלוהים נמצא שם, בחוץ. תמיד בחוץ. והפללתי אליו שיכנס אלי לבפנים, אז לימדו אותי להתפלל. התפללתי שאלי ימות כי הוא אומר שאני מוזרה. אלוהים חייך אליי ואלי נפל ושבר את שתי רגליו, כל הדרך הבייתה צעקתי לו "אלי קביים" (שידע מה זה לצחוק עלי) ובלב נשרפתי משנאה. גם לו שרף, אני יודעת. זאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי את יד אלוהים בחיים שלי. זאת הפעם הראשונה שהייתי גאה להיות מוזרה. הרבה בועות של חוסר וודאות התנפצו מאז, צורמות בעייני, ובהיקטפות איטית נלקחה ממני תמימותי. מוזרות הייתה בעייני עוד הגדרה של אנשים, כאלה שתמיד מסתכלים בשעון ואחר כך נושכים את השפתיים ומתחילים לרוץ. תמיד ממהרים לאיזה שהוא מקום. שפנים מטומטמים של עליסה. אנשים רגילים. נורמאליים. חברי הדמיוניים ליוו אותי לאורך מרבית שנות חיי עד עכשיו. היו נאמנים ואוהבים. הם ענו לי וצחקו לי, האמינו איתי בתקוות וורודות, בעולמות קסומים, בממלכות יפות של ילדות בנות עשר. היום אני מתגעגעת אליהם. נפרדנו בכיתה ו', הם ברחו בלילה אחרי שדיברנו שעות על זה שאני כבר גדולה יותר מידי. הם בעצמם אמרו שיצאתי ל'חיים הגדולים', שהגיע הזמן להתמודד לבד, שיש לי חברות שיודעות על חלק מזערי ממה שקורה לי, שהן אוהבות אותי, אפילו מעט, ובעצם הבעיה היא רק איתו, ורק עם המחלה של אבא, אבל זה כבר מעל התפקיד שלהם. ובאמת, לא נפגשנו מאז. וגם כשאני מנסה להחיות אותם, הם אינם. החברים הכי טובים שלי הם היו, הדמיוניים. בגללם כולם חשבו שאני מתוחה או עצבנית, כיוון שתמיד ידיי היו קפוצות לאחוז את ידיהם. בגללם רדפו אותי הילדים, בגללם המורה הייתה לוקחת אותי לפעמים לשיחה ושואלת למה אני מזיזה את השפתיים. ושתקתי לה כי פחדתי. בזכותם העברתי את שלוש עשרה שנות חיי הראשונים. עם הרבה תמימות ויופי. והרבה אמונה באלוהים. לאט לאט למדתי לדבר בשפה שלהם, של הנורמאליים. שפה של שקרים וצביעות, הרבה מסכות. שמרתי על נועה וניסיתי לשמור על התמימות, אבל רק שרידים אחרונים ממנה היו בי, שרידים אחרונים ושחוקים מידי. גם הם נעלמו בכיתה ח'. קרו בשנה הזאת יותר מידי דברים. דברים שהעולם לא יכיל בתוכו לעולם. נחשפו בפניי פרצופים אמיתיים של אנשים שליוו אותי, הציגו עצמם כאנשים אוהבים ורצחו ברגע חולשה, התחלתי להבין מה עוטף אותי. היום אני יודעת שמה שהכרתי אז, היה עוד מסכה מזוויעה. היום, היום אני באמת רואה את הפרצופים האמיתיים של מה שעוטף אותי כאן. על בשרי נרקמת מציאות מזוויעה של דמים, שנאה, משפחה לא משפחה, עולם לא עולם, ואלוהים- דיין הצדק. המון אפלה בפנים. איכשהו, מאז שעזבו אותי חברי הדמיוניים, העולם הפך לאפור והכריח ומכריח אותי עד עכשיו, להתפלל הרבה על המוות. אז, היום ... מאז שאני באמת זוכרת את עצמי, מאז שהכרתי את המוות מקרוב, קרוב מידי, המוות נראה לי הפתרון האמיתי לכל הבעיות. (ולא. לא אמרתי שאני מתאבדת). אני משוטטת, ילדה גדולה, כתינוקת, מביטה באנשים מבלי לדעת באמת מה הם רוצים ממני, מה?! אולי אני עצובה מידי, אולי אני שותקת מידי, אולי אני- מידי אני. למה אני בכלל. היום אני אוספת אל עצמי את הירח, את הדובי, את השירה ואת הים, את כל האנשים הרחוקים שיבואו לאהוב אותי קצת. ק צ ת , לא הרבה. למלא את האפלה במעט קרני שמש, למלא את הטומאה במעט טוהר, גם אם וורטואלי. אני מנסה לבנות את עצמי, כמו כל אחת בגילי, אוספת שברים, רסיסים של עצמי, נפש מרוסקת, בוכה. כמה שדמעותי שונאות לזלוג על מצעים רטובים. כמה ש'אני' שונאת את 'אני'. אני לא יודעת למה אני מצפה בתור תגובה. לא יודעת למה, לעזאזל אני כותבת כאן את זה. פשוט לא יודעת תחבקו?

בת הים הקטנה שלנו ט

ראשית תודה שאת מוכנה לקבל חיבוק, והנה הוא שלוח לך אף כי הוא נכתב על המסך, עטפי את עצמך בידייך שלך,עצמי עיניים,חייכי את החיוך ההוא הקטן,ודמייני חיבוק מלוח, ובפינה יש קופסא מרסיסים שאספתי פנינים פנינים של חיבוקים יש בה, הם שלך, הם את, את הפנינה מנו

...

נועה'לה יקרה שולחת לך חיבוקים,המון וגם הרבה הערכה על היכולת להעלות לכאן את הדברים. אל תתנצלי עליהם,זה בסדר לכתוב,זה בסדר לא לדעת למה,זה בסדר לבקש חיבוקים לילה מקסים

שובר גלים

ערב טוב גם לך

...

תודה, איחולי לילה טוב בחזרה

טריגר!!!!! אני מצטערת

כשהייתי קטנה, הייתי הולכת בתוך בועות גדולות של חוסר הוודאות, משלחת ידיים קדימה בעיניים סתומות. בעיניים סתומות ולב פתוח ומבוצר. בתמימות של עולם וורוד, של ילדות קטנות בנות עשר. הייתי הולכת בגיל עשר בבגדי שבת לבנים בתוך גינה בלי פרחים, רק הרבה מתקנים וילדים קטנים ומלוכלכים שחופרים בחול להוציא חיפושיות זבל ולתלוש להן את הכנפיים. שנאתי אותם, מאז ומעולם. משלחת ידיים, מרוחקת, מנותקת, כמו בסיפורים העצובים על ילדות מוזרות. זאת אני שם. כן, הייתי פעם תמימה. אחזתי בידיי את כל חברי הדמיוניים ובימים הבודדים בהם הלכתי לגן הטיחו בי להפסיק לדבר אל עצמי. ישבתי מכורבלת בביתן ודרך החור הבטתי אל החוץ. תמיד היה חור. בשמיכה, בחלון, בשולחן, בקיר, בקרטוני המשחק. אבא לימד אותי תמיד להשאיר פתח לאלוהים. הייתי משאירה, תמיד מחוררת ונותנת לו להכנס. האמנתי שאלוהים נמצא שם, בחוץ. תמיד בחוץ. והפללתי אליו שיכנס אלי לבפנים, אז לימדו אותי להתפלל. התפללתי שאלי ימות כי הוא אומר שאני מוזרה. אלוהים חייך אליי ואלי נפל ושבר את שתי רגליו, כל הדרך הבייתה צעקתי לו "אלי קביים" (שידע מה זה לצחוק עלי) ובלב נשרפתי משנאה. גם לו שרף, אני יודעת. זאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי את יד אלוהים בחיים שלי. זאת הפעם הראשונה שהייתי גאה להיות מוזרה. הרבה בועות של חוסר וודאות התנפצו מאז, צורמות בעייני, ובהיקטפות איטית נלקחה ממני תמימותי. מוזרות הייתה בעייני עוד הגדרה של אנשים, כאלה שתמיד מסתכלים בשעון ואחר כך נושכים את השפתיים ומתחילים לרוץ. תמיד ממהרים לאיזה שהוא מקום. שפנים מטומטמים של עליסה. אנשים רגילים. נורמאליים. חברי הדמיוניים ליוו אותי לאורך מרבית שנות חיי עד עכשיו. היו נאמנים ואוהבים. הם ענו לי וצחקו לי, האמינו איתי בתקוות וורודות, בעולמות קסומים, בממלכות יפות של ילדות בנות עשר. היום אני מתגעגעת אליהם. נפרדנו בכיתה ו', הם ברחו בלילה אחרי שדיברנו שעות על זה שאני כבר גדולה יותר מידי. הם בעצמם אמרו שיצאתי ל'חיים הגדולים', שהגיע הזמן להתמודד לבד, שיש לי חברות שיודעות על חלק מזערי ממה שקורה לי, שהן אוהבות אותי, אפילו מעט, ובעצם הבעיה היא רק איתו, ורק עם המחלה של אבא, אבל זה כבר מעל התפקיד שלהם. ובאמת, לא נפגשנו מאז. וגם כשאני מנסה להחיות אותם, הם אינם. החברים הכי טובים שלי הם היו, הדמיוניים. בגללם כולם חשבו שאני מתוחה או עצבנית, כיוון שתמיד ידיי היו קפוצות לאחוז את ידיהם. בגללם רדפו אותי הילדים, בגללם המורה הייתה לוקחת אותי לפעמים לשיחה ושואלת למה אני מזיזה את השפתיים. ושתקתי לה כי פחדתי. בזכותם העברתי את שלוש עשרה שנות חיי הראשונים. עם הרבה תמימות ויופי. והרבה אמונה באלוהים. לאט לאט למדתי לדבר בשפה שלהם, של הנורמאליים. שפה של שקרים וצביעות, הרבה מסכות. שמרתי על נועה וניסיתי לשמור על התמימות, אבל רק שרידים אחרונים ממנה היו בי, שרידים אחרונים ושחוקים מידי. גם הם נעלמו בכיתה ח'. קרו בשנה הזאת יותר מידי דברים. דברים שהעולם לא יכיל בתוכו לעולם. נחשפו בפניי פרצופים אמיתיים של אנשים שליוו אותי, הציגו עצמם כאנשים אוהבים ורצחו ברגע חולשה, התחלתי להבין מה עוטף אותי. היום אני יודעת שמה שהכרתי אז, היה עוד מסכה מזוויעה. היום, היום אני באמת רואה את הפרצופים האמיתיים של מה שעוטף אותי כאן. על בשרי נרקמת מציאות מזוויעה של דמים, שנאה, משפחה לא משפחה, עולם לא עולם, ואלוהים- דיין הצדק. המון אפלה בפנים. איכשהו, מאז שעזבו אותי חברי הדמיוניים, העולם הפך לאפור והכריח ומכריח אותי עד עכשיו, להתפלל הרבה על המוות. אז, היום ... מאז שאני באמת זוכרת את עצמי, מאז שהכרתי את המוות מקרוב, קרוב מידי, המוות נראה לי הפתרון האמיתי לכל הבעיות. (ולא. לא אמרתי שאני מתאבדת). אני משוטטת, ילדה גדולה, כתינוקת, מביטה באנשים מבלי לדעת באמת מה הם רוצים ממני, מה?! אולי אני עצובה מידי, אולי אני שותקת מידי, אולי אני- מידי אני. למה אני בכלל. היום אני אוספת אל עצמי את הירח, את הדובי, את השירה ואת הים, את כל האנשים הרחוקים שיבואו לאהוב אותי קצת. ק צ ת , לא הרבה. למלא את האפלה במעט קרני שמש, למלא את הטומאה במעט טוהר, גם אם וורטואלי. אני מנסה לבנות את עצמי, כמו כל אחת בגילי, אוספת שברים, רסיסים של עצמי, נפש מרוסקת, בוכה. כמה שדמעותי שונאות לזלוג על מצעים רטובים. כמה ש'אני' שונאת את 'אני'. אני לא יודעת למה אני מצפה בתור תגובה. לא יודעת למה, לעזאזל אני כותבת כאן את זה. פשוט לא יודעת תחבקו?

The Mermaid היי .. שולחת חיבוק ענקי!!!!

בת הים הקטנה שלנו ט

ראשית תודה שאת מוכנה לקבל חיבוק, והנה הוא שלוח לך אף כי הוא נכתב על המסך, עטפי את עצמך בידייך שלך,עצמי עיניים,חייכי את החיוך ההוא הקטן,ודמייני חיבוק מלוח, ובפינה יש קופסא מרסיסים שאספתי פנינים פנינים של חיבוקים יש בה, הם שלך, הם את, את הפנינה מנו

אני קוראת שוב ושוב

את התגובה שלך, על הפנינים, מנו יקר, הרעדת בי את כל מיתרי, בחיי. קשה לי להסביר אבל הרבה יופי היה בהודעה שלך. ת ו ד ה לך עליה. אין לי מילים להוסיף מעבר לתודה מכל הלב.

...

נועה'לה יקרה שולחת לך חיבוקים,המון וגם הרבה הערכה על היכולת להעלות לכאן את הדברים. אל תתנצלי עליהם,זה בסדר לכתוב,זה בסדר לא לדעת למה,זה בסדר לבקש חיבוקים לילה מקסים

התגעגעתי אליך, שובר גלים תודה על התגובה שלך, מה שלומך את? חזרי אלינו, אנחנו רוצים לראות אותך ביינינו.

The Mermaid היי .. שולחת חיבוק ענקי!!!!


תודה מותק.

התגעגעתי אליך, שובר גלים תודה על התגובה שלך, מה שלומך את? חזרי אלינו, אנחנו רוצים לראות אותך ביינינו.

...

התגעגעתי יותר שלומי בסדר ושלומך? לילה טוב יקרונת
עבור לעמוד
בחזרה לפורום
כרגע בפורום זה: אין משתמשים רשומים
עבור לפורום:
תמיכה נפשית
בחר
בחר