אופק ילדותי...
אולחת לי בשביל אל אופק ילדותי
אולחת לי בשבילים צרים,קטנים וצפופים
כך מרגישה,הכל סוגר אליי,
הכל נאלם מעיניי
חוזרת אל האופק
כמו ידיים גדולות שמושכות אותי אחורה
"תתבונני,תסתכלי במה שאת כל כך רוצה לראות"
קולות שזורכות אותי למקום שיש בו רע,
מנסה להיחלם בכוחות עצמי,
להילחם בשדים
להילחם באריות...
אני לא יודעת לאלף אריות ובכל זאת גיליתי אחד כזה אצלי בחדר,
גיליתי שכך הוא ניקרה,
שזאו שמו,
מי מתחבה מתחת למיטה???
יושבת בפינה חשוכה
חושך שאין לא מרפה
אוספת את עצמי לתנוחת אובר,
איש אינו נוגע
איש לא בה
איש לא מדבר
בפינה חשוכה מול מרעות של כאב יושבת שם דמות שזיעיתי בפעם הרישונה,
ילדה קטני ומפוחדת
ילדה שלא אומרת מילים מפחד שלא יהיה יותר גרוע
ומחפסת נחמה,מחפסת מילים טובות,
מחפסת חיבוק חם ואוהב...
הכל כואב,כל מגע,כל לחישה
קול קורה ממרחקים
קולות של הווה
מושיטים לך ידיים,מחבקים בעדינות,מדברים ברכות ובנועם
משחררת את ידיי מעוזניי,
מקשיבה לכם,
מקשיבה לעצמי
משחררת את הכאב ממני ואלה
משחררת את ידיי ונותנת מקום לחיבוק מנחם
האופק נשאר אופק
לא רחוק ולא קרוב
אופק ילדותי
אופק...