אופק ילדותי...

אולחת לי בשביל אל אופק ילדותי אולחת לי בשבילים צרים,קטנים וצפופים כך מרגישה,הכל סוגר אליי, הכל נאלם מעיניי חוזרת אל האופק כמו ידיים גדולות שמושכות אותי אחורה "תתבונני,תסתכלי במה שאת כל כך רוצה לראות" קולות שזורכות אותי למקום שיש בו רע, מנסה להיחלם בכוחות עצמי, להילחם בשדים להילחם באריות... אני לא יודעת לאלף אריות ובכל זאת גיליתי אחד כזה אצלי בחדר, גיליתי שכך הוא ניקרה, שזאו שמו, מי מתחבה מתחת למיטה??? יושבת בפינה חשוכה חושך שאין לא מרפה אוספת את עצמי לתנוחת אובר, איש אינו נוגע איש לא בה איש לא מדבר בפינה חשוכה מול מרעות של כאב יושבת שם דמות שזיעיתי בפעם הרישונה, ילדה קטני ומפוחדת ילדה שלא אומרת מילים מפחד שלא יהיה יותר גרוע ומחפסת נחמה,מחפסת מילים טובות, מחפסת חיבוק חם ואוהב... הכל כואב,כל מגע,כל לחישה קול קורה ממרחקים קולות של הווה מושיטים לך ידיים,מחבקים בעדינות,מדברים ברכות ובנועם משחררת את ידיי מעוזניי, מקשיבה לכם, מקשיבה לעצמי משחררת את הכאב ממני ואלה משחררת את ידיי ונותנת מקום לחיבוק מנחם האופק נשאר אופק לא רחוק ולא קרוב אופק ילדותי אופק...

לפעמים זה קצט מאליב שרושמים דברים שלא קל לחסוף ואז

אין שום התיחסות,מה אני רוצה לשמוע? אין לי מוסג אולי רק חיבוק????? אולי בעצם אין מה לומר? סליחה שאני מבקשת,אולי זה בעצם לא במקום......

עמית יקירתי.

כעת הגעתי, קראתי, ובכיתי. בכיתי על הילדה הקטנה. הילדה שמביטה אל האופק שאינו רחוק ולא קרוב. חבקי אותה בשמי. חבקי חזק. ועם מעט סבלנות אני מאמינה שהאופק - שבדרך כלל נשאר רחוק - הפעם יתקרב אל הילדה. השמש תאיר כל פינה בנפשה. אוהבת קרן

עמית יקרה

משקיף אל אופק ילדותך. את ניצבת חבולה וכואבת בהיות צפונות נפש זועקות נפתלות בין להבות איבה, ובמעטה צלקות אימה פוצעת מפלחת את המראות הנשקפים מנגד. ואני מביט בך, וכורך סביבך זרועות חובקות ומבקש להגיש לך מילים שיש בהן שלווה וחום הלב ולהצית בך אורות שכבו. בואי ונתיר את הדממות ובצלילים מתרפקים עמוסי אחווה נבקש מהעת המפכה כי תנחיל לנו מתק אהבה ותעתיר כוחות בהוויתנו. ראובן

ראובן וקרן תודה אל המילים

תודה שאתם כאן מחזקים ומנחמים... אני לא רוצה לומר נואש,אבל באמת כבר שאין לי את הכוחות האלו היום בסוף גם לא נסעתי לירושלים לעו"ס שלי אני לא מצליחה להבי את עצמי לנסיע הזאת,לראות אותה,לדבר אם אנשים אכשיו. מחר גם יש לי את וואדת החלטה ואני ממש פוחדת מזה,מה גם שהגרוש שלי יהיה שםולמרוט שאמרו לי שיהיה שם שומר הפחד עדיין גדול,אני גם לא ממש רוצה לשמוע שהילדים שלי לא יהיו איתי בקרוב וזה רק מוריד אותי למטה... אני פוחדת....

לא עמית

שום דבר לא יוריד אותך למטה. אני לא מרשה. את תהיי עם הראש מורם, כדי לשכנע את מי שצריך שהילדים יהיו איתך. ותתקשרי לעו"ס כדי לתאם איתה מה עליך להגיד מחר. ואכן יש שומרים. אל תפחדי. נסי אפילו לא להביט עליו, אם אפשר. איתך, מחזקת אותך. יהיה בסדר. קרן

קרן אני לא ממש יודעת איך עושים את זה

אני לא מתכוונת להיות קפופה מחר,אני כן מתקונת להילחם אל הילדים שלי,כי הם שלי... אני פשוט פוחדת לשמוע,אני פוחדת שאני יצטרח לחקות עוד חצי שנה שנה וזה הרבה,עוד שנה כזאת אני השתגע... אני והעו"ס שלי לא מדברות כבר שבועיים האמת, יש לי משבר אמון בה אכשיו,אני גם לא חוןשבת שהיא תוכל לחזק אותי ולתמוך בי,אני יודעת ומקירה את ההרגשה הזאת של להיות לבד,זה גם אשמתי וגם אשמתה ובכל זאת אני יודעת שלהשהיר את הדברים כמו שהם לא יפטור שום דבר,אבל באמת שאין לי כוחות לדבר איתה,זב לא יתן לי כלום אכשיו.....

מקווה

ומאחלת שהדברים יסתדרו על פי משאלות לבך. עדיין לצידך, רוצה לחזק אותך ולעודד אותך. קרן

עמית לא להתפרץ...

עמית אני מאמין שמחר תעמדי בראש מורם, אך עצה לי אחת אליך אפילו הייתי אומר, בלי ללחוץ עלייך, דורש. תעמדי על שלך אבל בשקט דיבור יפה, אבל הכי חשוב בשקט. אל תתני שימשכו אותך לסערות, ולהרמת קול וויכוחים. אם תתחילי להתפרץ ואני מבין שזה מתוך כאב עמוק אני נמצא שם באותו מקום שנלחם על לראות את ילדי. אם תאמרי את דברייך בצורה ברורה וחדה אבל בצורה מכובדת תשיגי הרבה, הרבה יותר מאשר בכעסים ובצעקות. אני מבטיח לך שהוא ינסה לגרור אותך לוויכוחים. ואז יגיד תראו איך היא מתנהגת. ותאמיני לי כשאת שקטה ואומרת את דברייך חדים ככל שיהיו. את מוציאה את הרוח מהמפרשים של הצד השני. תלכי בכח ראש בראש במלחמות אין מנצחים יש רק מפסידים השאלה מי מפסיד יותר. תזכרי את המשפט הזה.
עבור לעמוד
בחזרה לפורום
כרגע בפורום זה: אין משתמשים רשומים
עבור לפורום:
תמיכה נפשית
בחר
בחר