שבוע טוב חברים. הצעה לדיון - משבר רוחני

דיון הערב אתמול בין החברים, נסב סביב שאלת המקום של כל אחד מאיתנו כפרט באיחוד הגדול בדרך לשלום. חלק מאיתנו אמרו שאין הם יכולים לעשות דבר כנגד מה שקורה בעולם ובארץ בתקופה האחרונה, חלק אחר אמר כי אין הדבר בידנו, "אנחנו ברגים קטנים במערכת גדולה יותר", כאילו שום דבר לא תלוי בנו אלא הכל תלוי במנהיגים, וכל זמן שהם כאלה או כאלה, אין דרך לגשר. במילים אחרות, חסרה מודעות הנובעת מ"אהבת חינם" כאשר לעומתה קיימת "שנאת חינם" בשפע. אינני מתכוונת להעלות פה דיון פוליטי, אולם הייתי מבקשת לקרוא את דעתכם חברים יקרים באשר לסוגייה זו מבחינה רוחנית, אם אפשר לקרוא לזה כך. מה יכול כל אחד מאיתנו "כבורג קטן" במערכת הגדולה, על מנת לכונן שלום. מאין זה אמור להתחיל? האם אכן הכל תלוי במנהיגות? מה המקום שלנו, של כל אחד שאיכפת לו? אני מצרפת כתבה שמצאתי ב ynet באשר למשבר הרוחני הזה. המשקפת דרך של "חשיבה רוחנית", ובה בעצם הייתי מבקשת להתמקד. מה דעתכם? ======================================= המשבר הרוחני הכניעה לאינסטינקטים הפרימיטיביים ביותר שלנו, שמכתיבים לנו התעלמות מהסובב וחיים במעגל מצומצם ומנוכר, מבטאת את המשבר הרוחני שבו אנחנו שרויים. אפשר גם אחרת יגאל מוריה המשברים שהעולם שרוי בהם כיום – משבר בטחוני, משבר כלכלי, משבר מדיני, משבר חברתי – הם תוצר לוואי של משבר אחד: המשבר הרוחני. כה עמוק הוא המשבר הזה, עד שרובנו איננו מודעים כלל לקיומו. מעטים הגדירו זאת טוב יותר מאשר אלברט אינשטיין: "בן אדם הוא חלק בתוך שלמות, בתוך אחדות, שאנו מכנים אותה 'יקום'. אך הוא חלק שמוגבל בזמן ובמרחב. הוא חווה את עצמו, את מחשבותיו ואת הרגשותיו כמשהו נפרד מן השאר – מעין אשליה אופטית של תודעתו. אשליה זו מהווה מעין בית-סוהר עבורנו, המגביל אותנו לשאיפותינו האישיות ולחיבה שאנו חשים לאנשים הספורים הקשורים לנו". רובנו איננו מבינים כלל מה כאן הבעיה. "ברור שאני אוהב את בני-משפחתי יותר מאשר את בני-משפחתו של השכן. זה טבעי שאני מצר על מותם של ישראלים יותר משאני מצר על מותם של פלסטינים, או ברזילאים, או יפנים". כן, זה טבעי אם אני קוף, או ארנבת, או סוס, אבל הכניעה הזו לאינסטינקטים הפרימיטיביים ביותר שלנו וחוסר יכולתנו לראות ולשאוף מעבר להם היא-היא המשבר הרוחני שבו אנו שרויים, והיציאה ממנו היא תמצית העבודה הרוחנית, כמאמר אינשטיין: "משימתנו היא לשחרר את עצמנו מכלא זה על-ידי שנרחיב את מעגל החמלה שלנו כך שיקיף את כל היצורים החיים ואת כל הטבע על כל יופיו". האתגר של האנושות בציניות הרווחת היום נהוג לבטל שאיפות אציליות כאלה כבלתי מציאותיות. אך האמת היא שהיכולת להרחיב את מעגל החמלה, ליישם את "ואהבת לרעך כמוך", מובנית בתוך יצורים אנושיים ועולה מתוכם, מפעם לפעם, בעתות משבר. כשעולמנו מתערער, כש"האשליה האופטית של התודעה" מתנפצת ואנו שוקעים, ולו לזמן קצר, לחוסר ידיעה. במצב פגיע כזה קורסות החומות הפנימיות שהצבנו כדי לחצוץ בינינו לבין העולם, ולפתע כולנו אחים. כך קורה לרבים בעת מלחמה או אסונות טבע, בעת משבר כלכלי או חברתי חריף, או בשעה שהם כורעים תחת מעמסה של שלטון עריץ. כך קרה, למשל, לרבים לאחר רצח רבין, וכך לאחרונה ברחובות ניו-יורק, שהפכה, באופן פרדוכסלי, מאחד ממרכזי הפשיעה העירונית המסוכנים ביותר לעיר של אחוות תושבים, שבה אנשים עוזרים זה לזה בפתיחות ובאמון הדדי שלא נראו בה במידה כזו אי פעם. זוהי המחשה עד כמה חמור המשבר הרוחני, שרק בעתות צרה אנחנו בוקעים מהתרדמה הרוחנית שלנו, מההתמכרות שלנו לעולמנו הצר והמצומצם, ומגלים את האנושיות שלנו. ופרט למקרים בודדים, איננו נשארים במקום שפוי זה זמן רב. לו היינו נשארים שם, באותו מקום שבו "מעגל החמלה" התרחב, לו היה לנו האומץ לא לזחול בחזרה אל הצינוק המצחין של עולמנו הפרטי, האם לא הייתה זו התגובה הראויה ביותר של כל אחד מאתנו למעשי הזוועה? כי השאלה אם צריך להפציץ את אפגניסטן או לא היא שאלה סבוכה, שגם אם הייתי יודע את התשובה לה, הרי שההחלטה אינה בידי. אני יכול לכל היותר להביע את דעתי במכתב או במאמר לעיתונות. לעומת זאת, ביכולתי להגיב לרוע בכך שאצא מהמעגל, בכך שאבסס את חיי באופן שלא גורם נזק לאחרים מתוך אנוכיות. ואם זה יכול לקרות בעת צרה, זה יכול לקרות. כמובן שהעבודה הדרושה כדי להגשים אידיאל זה אינה קלה, אבל בעידן הפוסט-מודרניסטי, שבו כל הביצות כבר יובשו, זהו האתגר הבא שעומד בפני האנושות. זהו המפתח לעולם של שפיות והתשובה הנחרצת לבין לאדן ודומיו. יגאל מוריה, עוסק ברוחניות שנים רבות =============================================== בברכת שבוע בהיר לכולנו הרבה אור ואהבה, גילי פרי מחייכת :-)))))

בהחלט נושא ששווה דיון....

התחלתי לקרא את ההודעה שלך עקב העובדה שאני צמא לדיונים פתוחים והמשכתי לקרא אותה מתוך סקרנות משוועת אני אשמח עם עוד מאמרים כאלה יועלו לפורום. ובכן, האם זה אפשרי ? אנו חיים ביקום שמרחב האפשרויות שלו הוא אין סופי ובתאוריה אם כל אדם יתנהג באהבת חינם ישפיע לטובה על מעגל החברים שמסביבו והם ישפיעו הלאה, כמו אבן שנזרקת לאגם ... האתגר נובע מכך שאין אנו אגם גדול של אנשים, אלא רשת של נחלים. בעולם מתקיים טוב ורע, אין בן-אדם או ארגון שמייצג בברור את אחד מהצדדים הללו, שכן הם שמורים ליצורים שלא נתנה להם הבחירה בין טוב או ר. הם נבראו כפי שנבראו, אך אנחנו נבראנו עם יכולת הבחירה, יכולת ההבנה. אני אישית מנסה לגמול את חבריי ואת הזרים ממני באהבת חינם, אך זה לא תמיד קל... שכן אני אדם חופשי בעל מטרות משלי , אני יכול להעלב, אני יכול לשמוח , כמו כל אדם אני עולם ומלואו. ישנה דעה שגורסת כי הגזמה באהבת חינם עלולה להוליד בעיות בדרך שכן עם אדם יאהב עד כדי השטתות הוא עלול למצוא את עצמו נדרך על ידי אלה אשר אינם חשים כמוהו. אסור גם להתעלם מהיצרים של האדם, אותם יצרים שהופכים אותנו כביכול ל"פרמיטיבים" בכתבה המצויינת לעליל, שכן התעלמות מוחלטת מהם בשם ההתקדמות הרוחנית תיצור רמה גבוהה מאוד של תסכול בקרב הכלל. מסקנה, אהוב את עצמך ואהוב את אחרים אך תמיד תשמור מקום להגיון בריא. ---------------------------------- יום טוב, דורון צור

דורון צור יקר,

קראתי ואהבתי את תגובתך, נשלח אליך מייל בדואר של וואלה לעיונך, אור ואהבה לכולנו, גילי פרי מחייכת:-)))))

שבוע טוב חברים. הצעה לדיון - משבר רוחני

דיון הערב אתמול בין החברים, נסב סביב שאלת המקום של כל אחד מאיתנו כפרט באיחוד הגדול בדרך לשלום. חלק מאיתנו אמרו שאין הם יכולים לעשות דבר כנגד מה שקורה בעולם ובארץ בתקופה האחרונה, חלק אחר אמר כי אין הדבר בידנו, "אנחנו ברגים קטנים במערכת גדולה יותר", כאילו שום דבר לא תלוי בנו אלא הכל תלוי במנהיגים, וכל זמן שהם כאלה או כאלה, אין דרך לגשר. במילים אחרות, חסרה מודעות הנובעת מ"אהבת חינם" כאשר לעומתה קיימת "שנאת חינם" בשפע. אינני מתכוונת להעלות פה דיון פוליטי, אולם הייתי מבקשת לקרוא את דעתכם חברים יקרים באשר לסוגייה זו מבחינה רוחנית, אם אפשר לקרוא לזה כך. מה יכול כל אחד מאיתנו "כבורג קטן" במערכת הגדולה, על מנת לכונן שלום. מאין זה אמור להתחיל? האם אכן הכל תלוי במנהיגות? מה המקום שלנו, של כל אחד שאיכפת לו? אני מצרפת כתבה שמצאתי ב ynet באשר למשבר הרוחני הזה. המשקפת דרך של "חשיבה רוחנית", ובה בעצם הייתי מבקשת להתמקד. מה דעתכם? ======================================= המשבר הרוחני הכניעה לאינסטינקטים הפרימיטיביים ביותר שלנו, שמכתיבים לנו התעלמות מהסובב וחיים במעגל מצומצם ומנוכר, מבטאת את המשבר הרוחני שבו אנחנו שרויים. אפשר גם אחרת יגאל מוריה המשברים שהעולם שרוי בהם כיום – משבר בטחוני, משבר כלכלי, משבר מדיני, משבר חברתי – הם תוצר לוואי של משבר אחד: המשבר הרוחני. כה עמוק הוא המשבר הזה, עד שרובנו איננו מודעים כלל לקיומו. מעטים הגדירו זאת טוב יותר מאשר אלברט אינשטיין: "בן אדם הוא חלק בתוך שלמות, בתוך אחדות, שאנו מכנים אותה 'יקום'. אך הוא חלק שמוגבל בזמן ובמרחב. הוא חווה את עצמו, את מחשבותיו ואת הרגשותיו כמשהו נפרד מן השאר – מעין אשליה אופטית של תודעתו. אשליה זו מהווה מעין בית-סוהר עבורנו, המגביל אותנו לשאיפותינו האישיות ולחיבה שאנו חשים לאנשים הספורים הקשורים לנו". רובנו איננו מבינים כלל מה כאן הבעיה. "ברור שאני אוהב את בני-משפחתי יותר מאשר את בני-משפחתו של השכן. זה טבעי שאני מצר על מותם של ישראלים יותר משאני מצר על מותם של פלסטינים, או ברזילאים, או יפנים". כן, זה טבעי אם אני קוף, או ארנבת, או סוס, אבל הכניעה הזו לאינסטינקטים הפרימיטיביים ביותר שלנו וחוסר יכולתנו לראות ולשאוף מעבר להם היא-היא המשבר הרוחני שבו אנו שרויים, והיציאה ממנו היא תמצית העבודה הרוחנית, כמאמר אינשטיין: "משימתנו היא לשחרר את עצמנו מכלא זה על-ידי שנרחיב את מעגל החמלה שלנו כך שיקיף את כל היצורים החיים ואת כל הטבע על כל יופיו". האתגר של האנושות בציניות הרווחת היום נהוג לבטל שאיפות אציליות כאלה כבלתי מציאותיות. אך האמת היא שהיכולת להרחיב את מעגל החמלה, ליישם את "ואהבת לרעך כמוך", מובנית בתוך יצורים אנושיים ועולה מתוכם, מפעם לפעם, בעתות משבר. כשעולמנו מתערער, כש"האשליה האופטית של התודעה" מתנפצת ואנו שוקעים, ולו לזמן קצר, לחוסר ידיעה. במצב פגיע כזה קורסות החומות הפנימיות שהצבנו כדי לחצוץ בינינו לבין העולם, ולפתע כולנו אחים. כך קורה לרבים בעת מלחמה או אסונות טבע, בעת משבר כלכלי או חברתי חריף, או בשעה שהם כורעים תחת מעמסה של שלטון עריץ. כך קרה, למשל, לרבים לאחר רצח רבין, וכך לאחרונה ברחובות ניו-יורק, שהפכה, באופן פרדוכסלי, מאחד ממרכזי הפשיעה העירונית המסוכנים ביותר לעיר של אחוות תושבים, שבה אנשים עוזרים זה לזה בפתיחות ובאמון הדדי שלא נראו בה במידה כזו אי פעם. זוהי המחשה עד כמה חמור המשבר הרוחני, שרק בעתות צרה אנחנו בוקעים מהתרדמה הרוחנית שלנו, מההתמכרות שלנו לעולמנו הצר והמצומצם, ומגלים את האנושיות שלנו. ופרט למקרים בודדים, איננו נשארים במקום שפוי זה זמן רב. לו היינו נשארים שם, באותו מקום שבו "מעגל החמלה" התרחב, לו היה לנו האומץ לא לזחול בחזרה אל הצינוק המצחין של עולמנו הפרטי, האם לא הייתה זו התגובה הראויה ביותר של כל אחד מאתנו למעשי הזוועה? כי השאלה אם צריך להפציץ את אפגניסטן או לא היא שאלה סבוכה, שגם אם הייתי יודע את התשובה לה, הרי שההחלטה אינה בידי. אני יכול לכל היותר להביע את דעתי במכתב או במאמר לעיתונות. לעומת זאת, ביכולתי להגיב לרוע בכך שאצא מהמעגל, בכך שאבסס את חיי באופן שלא גורם נזק לאחרים מתוך אנוכיות. ואם זה יכול לקרות בעת צרה, זה יכול לקרות. כמובן שהעבודה הדרושה כדי להגשים אידיאל זה אינה קלה, אבל בעידן הפוסט-מודרניסטי, שבו כל הביצות כבר יובשו, זהו האתגר הבא שעומד בפני האנושות. זהו המפתח לעולם של שפיות והתשובה הנחרצת לבין לאדן ודומיו. יגאל מוריה, עוסק ברוחניות שנים רבות =============================================== בברכת שבוע בהיר לכולנו הרבה אור ואהבה, גילי פרי מחייכת :-)))))

אני מגיבה לנושא שהעלית, אכן נושא גדול החובק בתוכו

עולם ומלואו, את עולמנו הפנימי והכל, כי בכל המיקרים הקשים ביותר אנו מוזמנים לשאול את עצמנו "מה האהבה הייתה עושה במיקרה זה" ואילו היינו פועלים על פי התשובה שהייתה עולה אני מניחה שלא היה כל כך הרבה כאב ואלימות בעולם. כי מה שמכשיל אותנו זה הפחד. וזה תמיד הפחד, אפילו ביקרה זה של אהבה אנו פוחדים לאהוב בדיוק כפי שאנו פוחדים שלא לאהוב או שלא יאהבו אותנו, וזה נותן המון כוח לפחד. ולכן עלינו לשאול את עצמנו לפעמים מה הכי גרוע יקרה אם... מקרה זה או אחר יתרחש, ייתכן ונגיע למסקנה עגומה או קשה וגם אז להמשיך ולשאול מה עוד הכי גרוע יקרה אם... ובסופו של דבר נגיע למסקנה שלא יקרה כלום. וזה ממש נכון כי לפחד חוקים משלו, והפחד נוהג להזין את עצמו. וזה נכון לגבי כל מה שקורה בעולם, כל עוד יש כל כך הרבה פחד, יהיה מרחק מהאהבה וזה יביא עוד סיבות וגרמים לפחדים נוספים. להצעתי עלינו להיצמד יותר ויותר לחוקי הלב, ללמוד לוותר, לאהוב את כולם, ולכ הזמן. באהבה בלה
עבור לעמוד
בחזרה לפורום
כרגע בפורום זה: גילה בויום
עבור לפורום:
מיסטיקה ואסטרולוגיה
בחר
בחר