אז לאן אנו פונים עם ערוב החיים- גברים ונשים

לפני כשבוע הזמינו אותי להרצות בחוג בית. אמרו לי שמודבר בבני 60 פלוס, הגיל הטוב, הגיל היפה, גיל הפנסיה, הגיל בו אתה כבר יכול להגיע למנוחה ולנחלה, אחרי שנים כה רבות של עמל ועבודה קשה. שמחתי. חשבתי שאמצא אנשים פנויי מחשבה ומלאי עניין, ושאולי אוכל להצית גם אותם באש הלהבה הבוערת בי, ללמוד עוד, להבין עוד, לדעת עוד, אש שאינה יודעת שובעה, תיאבון לחיים שרק הולך וגואה, יצירתיות ששואפת לעבור על גדותיה. ובאתי לשם, והיו שם כ-20 איש. מאוד מנומסים, לבושים היטב, במיוחד הנשים, בית שהשקיעו בו את מיטב כספי הפנסיה והפיצויים, ובהחלט עשו אותו מחודש ונעים... ואני מתחילה בהרצאתי, שכללה כמובן נומרולוגיה, ודורשת חשבון של כיתה ד`, ומתחיל להיות לי קשה. יש קשיי תפיסה, יש בדיחות קרש באמצע, של חוכמולוגיים, שלא בדיוק מצחיקות אף אחד, ואפילו מטרידות. נוסח, היא מזל בתולה, "לא היא כבר מזמן לא בתולה".... וכו` וכו`... ויש הפרעות כמו של ילדים בבית ספר, והנשים סותמות להם את הפה, חשות אפילו קצת בושה. וכשמגיעים לשלב השאלות אני מעדיפה שישאלו על הילדים, כי מה כבר יש להם לשאול, אותי בפרט ואת החיים בכלל. כי תבינו, החיים שלנו נמשכים, והם מרתקים מיום ליום כל עוד יש שאלות, וכשנגמרות השאלות, אז כבר החיים גם שוקעים להם לתוך האבק. ואני מתבוננת בקהל הזה, ואני בסך הכל רחוקה מהם פחות מעשור שנים, ואני שואלת את עצמי, איפה הם ואיפה אני. ואני שואלת את עצמי, במיוחד לגבי הגברים שבחבורה, אז לאן אנו פונים עם ערוב החיים? הנה, כל אחד מהם היה נמר. עובדי בנק, פקידים, עובדי מפעלים וחברות ציבוריות, לאן הם פונים בערוב הימים? ואין מי שישיב לי על שאלתי!!! כי אני מוצאת שם אנשים כבר חלשים, הגוף מתחיל לבגוד, בעיות הבריאות מתגברות, וחוסר האונים משתלט על הנשמה. אז אני שואלת את עצמי, אדם בסך הכל מהו? רק העבודה שלו, זה מה שמרכיב ובונה את כל האישיות שלו, את כל האגו שלו, וכשזה הולך, אז נשארים רק עם הבילוי בקופת חולים, עם בעיות בריאות לא קריטיות אבל שמאוד מציקות, עם עישון אולי שקשה להיפרד ממנו, עם תלותיות כזו באישה, שאחרי שהילדים עזבו את הבית, הפכה את הבעל לילד מגודל שלה? עם מה נשארים? האמת היא שזה קצת הדאיג אותי, ואפילו הפחיד. הפחיד כי במידה מסוימת שאלתי את עצמי, וגילה מה יהיה איתך בעוד 10 שנים, האמנם זו מראת העתיד שלך? אולי לגיל יש השפעה מאגית כזו, אין מה לעשות. תילחמי, תעשי שרירים, מה זה כבר יעזור לך? אולי הזמן הוא כמו נהר, ואת שוחה בניגוד לזרם? אז תוותרי, תשקעי לך לתוך החיים השקטים... אז מי כאן עושה את מי? הגיל את האדם, או האדם את הגיל? אז אני שואלת את עצמי, הנה גם אני מתקרבת לערוב החיים, ואיפה זה בדיוק זה מתחיל? איפה מתחילה הזקנה? באיזה רגע? · כשהגוף בוגד, והכאבים מלווים אותך מדי יום ביומו? · כאשר אתה יוצא לפנסיה ומרגיש שאינך נחוץ עוד, ואז כל הערך העצמי שלך בעיני עצמך יורד, כי אינך עוד נחוץ, כי כל האגו שלך היה בנוי על מה אתה שאתה עושה ועד כמה אתה מביא תועלת? · מריקנות שנוצרה כתוצאה מחלל ריק, אחרי שהעבודה נפסקה? · אולי האיבר כבר לא הכי מתפקד ואז כל עטרת האגו נופלת לך? · מנשים דומיננטיות, ששולטות ורודות בילדים ובבעל ביד רמה, עד כדי מילים כמו, "נו טוב, אתה כעת שב בשקט ותן לה לדבר". ולומדות אצלי מספר נשים מעבר לגיל 60. והם מלאות שמחת חיים, התלהבות, מוכנות לספוק כפיים בהתלהבות למשל על כל רעיון חדש, ותמיד חשבתי, שהנה המיסטיקה והרוחניות תעשיר במיוחד שכבת גיל זו. אז האם אלה שלומדות הנן מתי מעט? איפה טעיתי? ובכלל גם לא ברור לי, מדוע ההבדל בין המינים הולך וגודל דווקא בשכבת גיל זו. וזאת למה? האמנם הנשים מנסות לשמור עד כמה שאפשר על כל חזות כמה שיותר צעירה ואקטיבית, על חשבון בן הזוג, אותו הן כבר הופכות למגומד. הלא נשים רבות הביעו פחד עצום מפני הפנסיה של הבעל במילים, "מה אני הולכת לעשות עם זה שהוא ישב לי בבית כל היום על הראש ויטריד אותי". ואז אני שואלת את עצמי, אז מה שווה כל הביחד שלהם, משך כל כך הרבה שנים, כי הנה כעת בערוב הימים, הם הופכים למטרד אחד לשני. ולכן אני מפנה כאן שאלות אליכם הקוראים, שאולי חלקכם בשנות העשרים המאוחרות ואפילו ה-30, ויש לכם אולי הורים בגיל ה-50 ואפילו ה-60, או שמתוך ניסיון של חברים או קרובי משפחה שלכם. ספרו לי, האם זהו המצב? כיצד ההורים שלכם, או אחרים שאתם מכירים, שכבר בפנסיה, מעסיקים את עצמם, וכיצד הם ממלאים את החיים שלהם תוכן, ואלה מכם שמתקרבים לגיל זה, כיצד מתמודדים עם החרב המאיימת של הפנסיה, ובכלל של השנים האלה הנוקפות ללא רחמים ולפתע אתה בגיל 50 ומיד אתה בגיל 60 וכו`. איך מתמודדים כדי לא לשקוע, דווקא עם ערוב החיים, כי שקיעה זה דווקא דבר יפה, רומנטי, מלא הוד, ממש לפני שיורד הלילה הגדול.

 


גילה בויום


אסטרולוגית, נומרולוגית, מתקשרת ופותחת בטארוט.


www.oryada.com/kartis.htm

בנוגע לפרישה

לדעתי זה די אינדיוידואלי ותלוי באישיות האדם. אילו שהיו בעלי תפקידים בכירים/מעמד בעבודתם ונאלצו לפרוש - במקרים בהם העבודה היתה מרכז חייהם באמת קשה להם להתמודד עם הריקנות הזו ששואבת אותם פנימה. אלה שרוצים לעבוד כפנסיונרים מוצאים ששום מעביד פוטנציאלי לא מתעניין בכישורים שלהם וזה גורם להם להרגיש כחסרי ערך. לדעתי ההתמודדות קלה יותר למי שתיכנן בקפידה מה יעשה אחרי הפרישה, או לאלה שיש להם תחביבים ותחומי עניין מגוונים, ועכשו יש להם יותר פנאי לעשות את מה שהם באמת אוהבים, כמו התלמידות שלך; בתל אביב יש שפע אפשרויות לבני הגיל השלישי ללמוד במיגוון קורסים ולהיות נוכח בהרצאות. ברמת גן תוקם בקרוב מכללה לגימלאים. אני זוכר שאמי פוטרה מעבודתה לפני 12 שנה בגיל 67 . היא היתה מוכנה להמשיך לעבוד כפקידה, אך לא היה כל דורש לכישוריה, במיוחד עקב חוסר שליטתה בתוכנות אופיס. למרות שבמהלך השנים נאלצה להתמודד עם בעיות בריאות שונות, בין לבין היא מצאה עניין רב במיגוון תחומים: למדה 2 שפות זרות, לקחה קורסים בציור, נרשמה לקורסים והרצאות, הלכה להצגות תיאטרון, מוזיאונים ואירועי תרבות, וגם שהתה תקופות של מספר חודשים בחו"ל עם אחי בשנים בהם הקים משפחה וסייעה לגדל את הנכדים מגיל אפס. כרגע, לרוע מזלה היא מנוטרלת עקב תאונה שעברה ובעקבותיה נזקקה לניתוח ואישפוז שיקומי, אבל אני מאוד מקווה שלמרות מכאובי הגיל והבריאות היא תמשיך לחוות את מה שמעניין אותה בחיים.

גילה, בכל אדם טמון הפוטנציאל לחיים מלאים

הכל מצוי בנו, הבריאות, החולי השמחה והעצב, השאלה היא למה אנו נותנים לבוא לידי ביטוי, במה אנו מאמינים. את מבינה על כל אחד שויתר והזדקן אני יכולה להראות לך אחר שפעיל ובריא ושולט היטב בשריריו וחושיו. גם את גילה יכולה להמשיך הלאה, בכל יום להמשיך כאילו אין מחר, במלא כוחך, חשיבתך והשמחה שבך. לראות את הקשה ולהישאב אליו זה חבל, כי קשה תמיד יהי ותמיד יהיה, כמו שאמר קוהלת "מה שהיה הוא שיהיה ואין חדש תחת השמש" אז מה בכל זאת התחדש? רק הגישה שלנו לדברים, החשיבה שלנו. הסיסמה היא קדימה, קרדימה, קדימה. באהבה בלה

אז לאן אנו פונים עם ערוב החיים- גברים ונשים

לפני כשבוע הזמינו אותי להרצות בחוג בית. אמרו לי שמודבר בבני 60 פלוס, הגיל הטוב, הגיל היפה, גיל הפנסיה, הגיל בו אתה כבר יכול להגיע למנוחה ולנחלה, אחרי שנים כה רבות של עמל ועבודה קשה. שמחתי. חשבתי שאמצא אנשים פנויי מחשבה ומלאי עניין, ושאולי אוכל להצית גם אותם באש הלהבה הבוערת בי, ללמוד עוד, להבין עוד, לדעת עוד, אש שאינה יודעת שובעה, תיאבון לחיים שרק הולך וגואה, יצירתיות ששואפת לעבור על גדותיה. ובאתי לשם, והיו שם כ-20 איש. מאוד מנומסים, לבושים היטב, במיוחד הנשים, בית שהשקיעו בו את מיטב כספי הפנסיה והפיצויים, ובהחלט עשו אותו מחודש ונעים... ואני מתחילה בהרצאתי, שכללה כמובן נומרולוגיה, ודורשת חשבון של כיתה ד`, ומתחיל להיות לי קשה. יש קשיי תפיסה, יש בדיחות קרש באמצע, של חוכמולוגיים, שלא בדיוק מצחיקות אף אחד, ואפילו מטרידות. נוסח, היא מזל בתולה, "לא היא כבר מזמן לא בתולה".... וכו` וכו`... ויש הפרעות כמו של ילדים בבית ספר, והנשים סותמות להם את הפה, חשות אפילו קצת בושה. וכשמגיעים לשלב השאלות אני מעדיפה שישאלו על הילדים, כי מה כבר יש להם לשאול, אותי בפרט ואת החיים בכלל. כי תבינו, החיים שלנו נמשכים, והם מרתקים מיום ליום כל עוד יש שאלות, וכשנגמרות השאלות, אז כבר החיים גם שוקעים להם לתוך האבק. ואני מתבוננת בקהל הזה, ואני בסך הכל רחוקה מהם פחות מעשור שנים, ואני שואלת את עצמי, איפה הם ואיפה אני. ואני שואלת את עצמי, במיוחד לגבי הגברים שבחבורה, אז לאן אנו פונים עם ערוב החיים? הנה, כל אחד מהם היה נמר. עובדי בנק, פקידים, עובדי מפעלים וחברות ציבוריות, לאן הם פונים בערוב הימים? ואין מי שישיב לי על שאלתי!!! כי אני מוצאת שם אנשים כבר חלשים, הגוף מתחיל לבגוד, בעיות הבריאות מתגברות, וחוסר האונים משתלט על הנשמה. אז אני שואלת את עצמי, אדם בסך הכל מהו? רק העבודה שלו, זה מה שמרכיב ובונה את כל האישיות שלו, את כל האגו שלו, וכשזה הולך, אז נשארים רק עם הבילוי בקופת חולים, עם בעיות בריאות לא קריטיות אבל שמאוד מציקות, עם עישון אולי שקשה להיפרד ממנו, עם תלותיות כזו באישה, שאחרי שהילדים עזבו את הבית, הפכה את הבעל לילד מגודל שלה? עם מה נשארים? האמת היא שזה קצת הדאיג אותי, ואפילו הפחיד. הפחיד כי במידה מסוימת שאלתי את עצמי, וגילה מה יהיה איתך בעוד 10 שנים, האמנם זו מראת העתיד שלך? אולי לגיל יש השפעה מאגית כזו, אין מה לעשות. תילחמי, תעשי שרירים, מה זה כבר יעזור לך? אולי הזמן הוא כמו נהר, ואת שוחה בניגוד לזרם? אז תוותרי, תשקעי לך לתוך החיים השקטים... אז מי כאן עושה את מי? הגיל את האדם, או האדם את הגיל? אז אני שואלת את עצמי, הנה גם אני מתקרבת לערוב החיים, ואיפה זה בדיוק זה מתחיל? איפה מתחילה הזקנה? באיזה רגע? · כשהגוף בוגד, והכאבים מלווים אותך מדי יום ביומו? · כאשר אתה יוצא לפנסיה ומרגיש שאינך נחוץ עוד, ואז כל הערך העצמי שלך בעיני עצמך יורד, כי אינך עוד נחוץ, כי כל האגו שלך היה בנוי על מה אתה שאתה עושה ועד כמה אתה מביא תועלת? · מריקנות שנוצרה כתוצאה מחלל ריק, אחרי שהעבודה נפסקה? · אולי האיבר כבר לא הכי מתפקד ואז כל עטרת האגו נופלת לך? · מנשים דומיננטיות, ששולטות ורודות בילדים ובבעל ביד רמה, עד כדי מילים כמו, "נו טוב, אתה כעת שב בשקט ותן לה לדבר". ולומדות אצלי מספר נשים מעבר לגיל 60. והם מלאות שמחת חיים, התלהבות, מוכנות לספוק כפיים בהתלהבות למשל על כל רעיון חדש, ותמיד חשבתי, שהנה המיסטיקה והרוחניות תעשיר במיוחד שכבת גיל זו. אז האם אלה שלומדות הנן מתי מעט? איפה טעיתי? ובכלל גם לא ברור לי, מדוע ההבדל בין המינים הולך וגודל דווקא בשכבת גיל זו. וזאת למה? האמנם הנשים מנסות לשמור עד כמה שאפשר על כל חזות כמה שיותר צעירה ואקטיבית, על חשבון בן הזוג, אותו הן כבר הופכות למגומד. הלא נשים רבות הביעו פחד עצום מפני הפנסיה של הבעל במילים, "מה אני הולכת לעשות עם זה שהוא ישב לי בבית כל היום על הראש ויטריד אותי". ואז אני שואלת את עצמי, אז מה שווה כל הביחד שלהם, משך כל כך הרבה שנים, כי הנה כעת בערוב הימים, הם הופכים למטרד אחד לשני. ולכן אני מפנה כאן שאלות אליכם הקוראים, שאולי חלקכם בשנות העשרים המאוחרות ואפילו ה-30, ויש לכם אולי הורים בגיל ה-50 ואפילו ה-60, או שמתוך ניסיון של חברים או קרובי משפחה שלכם. ספרו לי, האם זהו המצב? כיצד ההורים שלכם, או אחרים שאתם מכירים, שכבר בפנסיה, מעסיקים את עצמם, וכיצד הם ממלאים את החיים שלהם תוכן, ואלה מכם שמתקרבים לגיל זה, כיצד מתמודדים עם החרב המאיימת של הפנסיה, ובכלל של השנים האלה הנוקפות ללא רחמים ולפתע אתה בגיל 50 ומיד אתה בגיל 60 וכו`. איך מתמודדים כדי לא לשקוע, דווקא עם ערוב החיים, כי שקיעה זה דווקא דבר יפה, רומנטי, מלא הוד, ממש לפני שיורד הלילה הגדול.

"לגילה "בערוב חייהם"

גילה שלום קראתי בעיון את הודעתך בנוגע לפגישתך האחרונה. קבוצת האנשים בפגישתך האחרונה, אכן מייצגת חתך די גדול של אנשים רוויים בנסיון חיים "ארצי", ספוגים ביידע שנרכש במשך השנים (טכני,כלכלי,ועל החיים בכלל), ומן הסתם,מתוחמים בלו"ז די מוכר של בוקר-צהריים וערב,וצמאים לשינויים שיטלטלו אותם מהקו הרשמי השולט בחייהם (זו דעתי). והנה, את מופיעה לפניהם עם מבט שונה של החיים, בנסיון להעשירם בידע חדש-ישן של דברים החורגים גבולות של זמן ומקום,וזה להערכתי,מוביל אותם למבוכה ומכאן הצחוקים,בדיחות הקרש וכו'. אבל גילה, יש אחרים, ואני מאמין כמו אנשי הפורום הזה, ששחררו את מוחם ותודעתם לדברים אחרים וזה מוביל אותם למקום אחר,לטעמי גם מעניין יותר ומעשיר. אני רואה, על פי דרכי,שבערוב חיינו (וכאן אנני מציין גבולות גיל,משום שיש אנשים שערוב חייהם מתחיל בגיל צעיר יותר)אנחנו מתקדמים לעבר חיים מעניינם יותר,לזוגיות יותר עשירה ואוהבת בשל ההבנה והפתיחות שמחייבת אותנו התודעה המשוחררת,אנחנו מתקלפים מדעות קדומות, ונוטים יותר להקשיב לאיש-אישה שממולנו,ואז גם נפתחים בפנינו תחומים חדשים שהעיסוק בהם מעשיר אותנו כל יום,כל רגע. כאבי הגוף שציינת,האגו המפוחד, כל אלו אמנם מלווים אותנו בחיינו,אבל הן הולכים ומתבטלים ככל שאנחנו מבינים יותר את מהות חיינו. אני מאד מבין את הרגשתך בעומדך מול הקבוצה, כאילו נחתת על פלנטה אחרת ותהום עמוקה פעורה בינך לבינם,וכל מה שחשוב פתאום ,זה איך ליצור את המתח והענין. משהו אישי,בשנים האחרונות,נחשפתי לתופעת ה11:11,(לעיתים תכופות העניים קולטות מספרים כפולים בשעון,במכשירים חשמליים,ברדיו באוטו,בשלטים וכו') התחלתי לקרוא חומר בנושא באינטרנט ומצאתי שזה מאד מרתק, גיסתי מאידך,גילתה לפתע שהיא מתקשרת,והמידע שהיא מספרת לי,פשוט מדהים,מרתק,הייתי נסחף ואומר אפילו עוצר נשימה. במחשבה רחבה יותר, שמתי לב שהרבה אנשים בשנים האחרונות החלו לספר יותר ויותר על דברים שהם חווים בפתיחות מעניינת, וזה כנראה תחיתו של עידן חדש יותר, ואולי זוהי תשובתי לשאלתך בסוף ההודעה, ואני מקווה שזו רק התחלה ברוכה לחיים יותר טובים. אם נסחפתי קצת מעבר למקובל, התנצלותי גילה, ואני מברך את כולכם בשבת שלום ושמש חמימה על כולכם.

תודה לך ברוך על מה שכתתבת

אני רואה שזה לך הפעם הראשונה בפורום, ואשמח אם תמשיך לכתוב בפורום זה. אתה מבין. פעם אמרו לי, גילה אם לא היו לאנשים צרות, הם היו ממציאים אותם... והצרה הכי גדולה זה כסף, או יותר נכון חוסר כסף!!! הרי מן הידוע הוא שלא יותר מאחוז אחד עד 5 אחוז, הם אלה היוזמים העמצאיים, היצירתיים, והשאר פשוט שרויים ברוטינה יומיומית, בקושי מסיימים את החודש וגם אין סיכוי שיעשו זאת, כי נסחפו למעגל של חריגת יתר, ואין להם אפשרות ןשנות זאת, ואז מקטרים על כל אותם דברים שלא יעשו בחיים, כי אין להם את הכסף וכמובן אין להם את הזמן.. ואז כאשר מגיעה הפנסיה הנכספת רואים שכבר אין אם מי ואין בשביל מה!!! אני חייבת לציין שנשים תמיד היו נגד ריקנות זו, וניסו להילחם בה, ואז יוצר ברוך, שבמקום שיהיה להם סוף סוף כיף האחד עם השני יש הטרדה האחד של השני. ואז כשבאתי לעמוד בפניהם קיבלתי ממש שוק, כי אני מכירה את הצד שהשני של המטבע, אל אלה שבאים אלי. וחוץ מזה חבל לי שזה יותר הגברים מאשר הנשים. מה דעתכם? מה דעתך? כמה גברים בגיל הפנסיה אתם מכירים שמצאו עניין חדש בחיים? בברכה גילה

 


גילה בויום


אסטרולוגית, נומרולוגית, מתקשרת ופותחת בטארוט.


www.oryada.com/kartis.htm

בנוגע לפרישה

לדעתי זה די אינדיוידואלי ותלוי באישיות האדם. אילו שהיו בעלי תפקידים בכירים/מעמד בעבודתם ונאלצו לפרוש - במקרים בהם העבודה היתה מרכז חייהם באמת קשה להם להתמודד עם הריקנות הזו ששואבת אותם פנימה. אלה שרוצים לעבוד כפנסיונרים מוצאים ששום מעביד פוטנציאלי לא מתעניין בכישורים שלהם וזה גורם להם להרגיש כחסרי ערך. לדעתי ההתמודדות קלה יותר למי שתיכנן בקפידה מה יעשה אחרי הפרישה, או לאלה שיש להם תחביבים ותחומי עניין מגוונים, ועכשו יש להם יותר פנאי לעשות את מה שהם באמת אוהבים, כמו התלמידות שלך; בתל אביב יש שפע אפשרויות לבני הגיל השלישי ללמוד במיגוון קורסים ולהיות נוכח בהרצאות. ברמת גן תוקם בקרוב מכללה לגימלאים. אני זוכר שאמי פוטרה מעבודתה לפני 12 שנה בגיל 67 . היא היתה מוכנה להמשיך לעבוד כפקידה, אך לא היה כל דורש לכישוריה, במיוחד עקב חוסר שליטתה בתוכנות אופיס. למרות שבמהלך השנים נאלצה להתמודד עם בעיות בריאות שונות, בין לבין היא מצאה עניין רב במיגוון תחומים: למדה 2 שפות זרות, לקחה קורסים בציור, נרשמה לקורסים והרצאות, הלכה להצגות תיאטרון, מוזיאונים ואירועי תרבות, וגם שהתה תקופות של מספר חודשים בחו"ל עם אחי בשנים בהם הקים משפחה וסייעה לגדל את הנכדים מגיל אפס. כרגע, לרוע מזלה היא מנוטרלת עקב תאונה שעברה ובעקבותיה נזקקה לניתוח ואישפוז שיקומי, אבל אני מאוד מקווה שלמרות מכאובי הגיל והבריאות היא תמשיך לחוות את מה שמעניין אותה בחיים.

תודה על הסיפור שהבאת לנו כאן

אני מקווה שאמך תחזור לאיתנה.. וזה בהחלט סיפור אופייני לנשים. אז מה עם אבא שלך? הבה ונראה! מי רוצה לספר על עצמו או על ההורים שלו? וחוץ מזה, מי לדעתך ילד למכללה לגימאלים אשר תקום? יותר גברים, או יותר נשים? בברכה גילה

 


גילה בויום


אסטרולוגית, נומרולוגית, מתקשרת ופותחת בטארוט.


www.oryada.com/kartis.htm

גילה, בכל אדם טמון הפוטנציאל לחיים מלאים

הכל מצוי בנו, הבריאות, החולי השמחה והעצב, השאלה היא למה אנו נותנים לבוא לידי ביטוי, במה אנו מאמינים. את מבינה על כל אחד שויתר והזדקן אני יכולה להראות לך אחר שפעיל ובריא ושולט היטב בשריריו וחושיו. גם את גילה יכולה להמשיך הלאה, בכל יום להמשיך כאילו אין מחר, במלא כוחך, חשיבתך והשמחה שבך. לראות את הקשה ולהישאב אליו זה חבל, כי קשה תמיד יהי ותמיד יהיה, כמו שאמר קוהלת "מה שהיה הוא שיהיה ואין חדש תחת השמש" אז מה בכל זאת התחדש? רק הגישה שלנו לדברים, החשיבה שלנו. הסיסמה היא קדימה, קרדימה, קדימה. באהבה בלה

בלה אהובתי שלי, אני מקבלת את דברייך

בהחלט נכון להמשיך הלאה קדימה ולהיות מרוצים מעצם הדהירה קדימה. אבל בכל זאת, את לא מדייקית. את חושבת שנגד כל אחד שויתר יש אחד שמלא חיים ועוד שאיפות. כלומר את מדברת על 50 אחוז!! את לא מגזימה קצת? בברכה גילה

 


גילה בויום


אסטרולוגית, נומרולוגית, מתקשרת ופותחת בטארוט.


www.oryada.com/kartis.htm

אוי גילה, ממש לא כך, אני אומרת את זה

רק כדוגמה, הלוואי וזה היה כך, ומי יודע אולי עוד נגיע לזה, חמישים חמישים דווקא נראה לי טוב ביחס למה שיש עכשיו, מה שאני כן אומרת זה שיש אנשים חזקים שלא ויתרו ואני מכירה אותם ומאוד מכבדת אותם. אז שבת שלום באהבה בלה

תודה על הסיפור שהבאת לנו כאן

אני מקווה שאמך תחזור לאיתנה.. וזה בהחלט סיפור אופייני לנשים. אז מה עם אבא שלך? הבה ונראה! מי רוצה לספר על עצמו או על ההורים שלו? וחוץ מזה, מי לדעתך ילד למכללה לגימאלים אשר תקום? יותר גברים, או יותר נשים? בברכה גילה

תגובה

כפי שנראה עכשיו, לאמא צפויה תקופה די ממושכת של השתקמות; מצבה מחייב עזרה מקצועית (פיזיותרפיה אינטנסיבית וסיוע בפעולות חיוניות אחרות), המוראל שלה ירוד וקרן האור היחידה היא ביקורם הצפוי של אחי ובנו הקטן לעודד את רוחה ולהיות לצידה בבדיקות רפואיות שעליה לעבור לקראת אמצע החודש הבא. בקשר לאבא, הוא לא זכה להגיע לגיל פרישה, כי נפטר מסרטן לפני 29 שנה. גם כאן, ההתאוששות של אמא היתה מאוד ממושכת והדרגתית, אך שובה המיידי לעבודתה סייע לה בזמנו להמשיך ולקיים שיגרה. בנוגע למכללה לגימלאים שתוקם ברמת-גן, יש לי הרושם שרוב התלמידים יהיו נשים; גם בהרצאות שאמא היתה פוקדת לפני התאונה היה רוב מוחץ לנשים.
עבור לעמוד
בחזרה לפורום
כרגע בפורום זה: גילה בויום
עבור לפורום:
מיסטיקה ואסטרולוגיה
בחר
בחר