,
האם אני שווה 500 ש"ח לפגישה- מכתב מהשודד...
לפני שאתן תשובה אספר סיפור: אחד בא למהנדס לקבל עיצה לגבי בעיית סדקים בבית. המהנדס בדק את התכניות של הביית ותוך 10 דקות פתר את הבעייה. הוא הגיש חשבון על 10000 ש"ח- הלקוח סירב לשלם אלף שקל לדקה והם הלכו לביהמ"ש כששאל השופט את המהנדס "כמה זמן הקדשת לפתרון הבעייה?" ענה המהנדס עשר דקות ושלושים שנות לימודים וניסיון... הפונים אלי באופן פרטי באים מתוך בחירה. במקרה שלי הם מקבלים את מרבית כספם חזרה מהביטוח המשלים, אבל גם לפני זה היו באים ומשלמים מבלי לקבל כל החזר. מהכסף שאני מקבל אני משלם מייד 17% למעמ 50% מס הכנסה ועוד כ8 % לביטוח לאומי+מס בריאות, מכסף זה אני מממן גם את עלות הקליניקה. אני חושב ששעה מזמני החופשי שווה את המחיר שאני גובה, אני הרבה פעמים חש שהתשלום הזה אינו מפצה את משפחתי על הזמן שאני מוציא. יש לזכור שמעבר לפגישה אני יושב וכותב לי מה היה בה, עונה לטלפונים וביפרים וכו'- למדתי שבע שנים עשיתי התמחות וחצי ולמדתי בחו"ל על חשבוני הפרטי, הייתי בטיפול הדרכתי על חשבוני, עכשיו כשיש לי את הידע והניסיון אני מוכר את מרכולתי ודי בזול, מתוך התחשבות בלקוחותי- וגם על זה אני נקרא שודד. אני מטפל באותה מידה של רצינות גם למי שפונה לביה"ח. אם מוכנים לחכות בתור ולפעמים לקבל טיפול ממתלמד במרפאה שלי, תחת פיקוח שלי- אין הדבר עולה פרוטה. אחרי שעה חמש בערב אני אדם פרטי, שמנסה להתפרנס בכבוד. רק לידיעתך משכורתי מביה"ח עומדת על 6000 ש"ח נטו- אני מוכן להציג התלושים שלי, כי בד"כ לא מאמינים לי. העבודה הפרטית ממנת את משפחתי אבל גם את הספרים הרבים שאני קורא, את הירחונים המקצועיים, את הכנסים שבהם אני משתתף (האוניברסיטה ממנת רק חלקית) ואת קו הטלפון והגישה לאינטרנט שבאמצעותם אני עונה פה. אני חושב שלקרוא לי שודד זה יותר ממעליב.
ועכשיו תורי להתנצל. נכון? 
לא! אין לי כל כוונה להתנצל.
הכי נוח היה להצטרף להסבריו של דר' בן ציון. אבל, האמת היא שמחירי הטיפול המקצועי מכל סוג שהוא הם תוצאה של היצע וביקוש. ככה נהוג במדינה חופשית. זו זכותי הבלעדית לקבוע את המחיר עבור העבודה שלי. מי שרוצה - ישלם, ומי שלא - לא. אני מבינה שזה נשמע לא טוב, אבל זו האמת. כך נוהג האינסטלטור שלי וכך נוהג מנתח ראש.
ובאופן תיאורטי כל אדם. אנשים עוברים ממקום עבודה אחד לשני כדי להשתכר יותר ומשאירים מאחוריהם ודאי מעסיק נעלב שהשקיע בהם כל כך הרבה. ככה אנשים מתקדמים בחיים.
האם אני מטפלת טובה יותר בגלל המחיר? לא בטוח. המטופלים שלי טוענים שכן (והם ודאי לא אובייקטיבים). רוב המטופלים שלי מגיעים בהמלצת חברים שהיו בטיפול (וגם זה לא אומר הרבה).
מישהי שאלה האם מטפלת עם נסיון של 20 שנה טובה יותר מזו שיש לה רק 5 שנות נסיון. כל המטפלים שאני מכירה שהשקיעו בעצמם השביחו עם השנים. לנסיון מקצועי יש משקל עצום. אבל מטפל לא מוצלח באופן בסיסי ישאר כזה גם אחרי 20 שנים.
השאלה היא למה אנשים הולכים לטיפולים פרטיים?
אולי מהחשש שמא המערכת הציבורית לא תטפל בהם כמו שצריך? זה די לא נורמלי, כי הרי כאשר כואב לנו הגרון אנחנו הולכים לרופא משפחה של קופת החולים ולא לרופא משפחה פרטי. אותו הדבר עם כאב בטן, גב וכו'. הולכים בדרך כלל לרופאי שיניים פרטיים ולרופאי נפש פרטיים. אולי הם נושאים כאובים יותר? אולי לרופאי נפש הולכים בשעת משבר? יש התחסדות בדברים שלך ד"ר בן ציון. למה 500 ש"ח ולא 750? למה לא 1000? אתה לא שווה 1000 ש"ח לפגישה? כיצד אתה מעריך כמה אתה שווה? זה לא חלק ממנגנון שוק? וסיפור כנגד סיפור. פעם הלכתי לפסיכולוג בת"א. הוא לקח ממני רק 320 ש"ח לפגישה. זה היה לפני חמש שנים והוא היה פסיכולוג נורא נחשב.... אמרתי לו - אני אשלם לך כל פגישה אם בסוף הפגישה ארגיש באמת יותר טוב. האמת שהייתי מוכנה לשלם לו רטרואקטיבית אם הטיפול שלו היה עוזר לי... כמובן שזה לא הצחיק אותו. גם אותי זה לא הצחיק וגם הטיפול שלו לא עזר. עכשיו אני בשוק של הדרום. פה פסיכולוגים לוקחים רק 250 ש"ח לפגישה. האם בגלל זה שווים פחות? ממש לא. בקיצור "טיב הטיפול" לא תלוי בתפיסת המטפל את עצמו בערכי השוק, אלא, בכימיה שבין המטפל והמטופל. אני מאמינה שישנם מטופלים שלך שהטיפול בהם כל כך היטב עימם שהיו מוכנים לתת לך את הירושה של הסבתא שלהם.. לעומת אחרים, שאולי הטיפול לא ממש עזר ולכן עיצבן אותם לשלם לך 500 ש"ח לפגישה. ואל תעלב. יש הרבה שודדי דרכים מבין הפרופסיות השונות. מוסכניקים שודדים אותנו עוד יותר. :-)
טיפול פסיכולוגי אינו תרופת פלא
אם את מצפה לשיפור במצבך הנפשי בתום כל פגישה, ברור שאינך מבינה טיפול פסיכולוגי מהו.
זאת ועוד. הגישה הבסיסית שלך לתשלום עבור הטיפול הפסיכולוגי שעברת, גוררת באופן טיבעי כישלון. זכותך לבחור בטיפול פרטי או ציבורי. בדרום או בצפון. גבר או אישה. יקר או זול. ברגע שאינך שלמה עם ההחלטה שלך, אין סכוי לטיפול. תמיד תחושי שאת משלמת הרבה מידי ומקבלת מעט מידי (בטיפול, במוסך, במסעדה וכו').
האם מטפלים בדרום פחות טובים מאלו שבמרכז? לא בטוח. תלוי במטפל עצמו. אבל, אותה שאלה ניתן לשאול לגבי מחירי הדירות בדימונה לעומת רמת אביב ג'. הכל שאלה של תחרות חופשית והבחירה בידיך.
נכון שרוב המטופלים שלי מגיעים מהמרכז, אבל יש גם כאלה שנוסעים שעתיים לכל כוון.
ובכן... הנה אני מחזירה לך את הלב שלך. נורא מצטערת אבל הילד שלי זרק אותו לאסלה, (זה גיל כזה שהם זורקים הכל לאסלה) והוא נרטב ונשבר. 
1. הסיפור הובא כאנקדוטה עם חיוך. איני מצפה לשיפור בסוף כל פגישה, אבל לאחר תקופה, אני כן מצפה לשיפור ועל כן כתבתי, גם כן בחצי קריצה, שהייתי מוכנה לשלם לו רטרואקטיבית.
2. אני עכשיו בטיפול פסיכותרפי ומרגישה שאני משלמת בדיוק כמה שאני צריכה ואין לי שום בעיה עם התשלום עבור הטיפול כי אני מרגישה שהוא אכן עוזר לי והקשר שנוצר עם המטפלת הוא נכון ועובד.
3. אני רחוקה מלהרגיש שאני משלמת הרבה מדי על כל דבר. (לדוגמא, המטפלת של הילד שלי מקבלת שכר מינמום, בעוד שרוב המטפלות באיזור שאני גרה מקבלות מחצית משכר מנימום, וזאת משום שאני חושבת שטיפול בתינוק הוא עבודה קשה המצריכה תשומת לב ואין צורך לעשוק את מי שמטפל בילד שלך במשך כל כך הרבה שעות ביום).
4. כמובן שמטפלים בדרום לא פחות טובים מאילו שמרכז. אבל השוק במרכז יותר גדול, יש יותר מטופלים ויותר מטפלים.
5. אני מסכימה איתך שהכל עניין של תחרות חופשית ועל כן, כתבתי - אני משלמת למטפל לפי איך שהוא תופס את עצמו ביחס לשוק, (לעומת קני מידה "מעודנים" יותר שהציע הרופא הוטרינר כמו "ניסיון" ו"הכשרה". אני משלמת על "הפרסטיז'ה" שהמטפל תופס את עצמו על פיה, ו"פרסטיז'ה" היא בעיקר משאב סמלי הנשען על תפיסה עצמית ועל הצגה עצמית ביחס לעולם, שהעולם מקבל או דוחה.
6. מגיעים לך גם מטופלים בטיסות צ'רטר מחו"ל? ואת זה אני כותבת עם קריצה, שלא תעלבי חס וחלילה.
7. הבעיה עם טיפולים פסיכותרפים, שהם הרבה פעמים לא עובדים. ואני למודת טיפולים פסיכותרפים שלא עבדו, לעומת הנוכחי שכן עובד. מטפל כנה היה אומר בתום תקופה מסויימת - "אני רואה שהטיפול לא מתקדם ולא הצלחנו ליצור קשר בונה אמון המאפשר לך לעבוד באמת", במקום לעשוק אותי במשך חודשים ולהיות רק "רפלקטיבי" ב"תקווה" או "באדישות" שיום אחד הכל ישתנה...
ועכשיו תורי להתנצל. נכון?
לא! אין לי כל כוונה להתנצל. הכי נוח היה להצטרף להסבריו של דר' בן ציון. אבל, האמת היא שמחירי הטיפול המקצועי מכל סוג שהוא הם תוצאה של היצע וביקוש. ככה נהוג במדינה חופשית. זו זכותי הבלעדית לקבוע את המחיר עבור העבודה שלי. מי שרוצה - ישלם, ומי שלא - לא. אני מבינה שזה נשמע לא טוב, אבל זו האמת. כך נוהג האינסטלטור שלי וכך נוהג מנתח ראש. ובאופן תיאורטי כל אדם. אנשים עוברים ממקום עבודה אחד לשני כדי להשתכר יותר ומשאירים מאחוריהם ודאי מעסיק נעלב שהשקיע בהם כל כך הרבה. ככה אנשים מתקדמים בחיים. האם אני מטפלת טובה יותר בגלל המחיר? לא בטוח. המטופלים שלי טוענים שכן (והם ודאי לא אובייקטיבים). רוב המטופלים שלי מגיעים בהמלצת חברים שהיו בטיפול (וגם זה לא אומר הרבה). מישהי שאלה האם מטפלת עם נסיון של 20 שנה טובה יותר מזו שיש לה רק 5 שנות נסיון. כל המטפלים שאני מכירה שהשקיעו בעצמם השביחו עם השנים. לנסיון מקצועי יש משקל עצום. אבל מטפל לא מוצלח באופן בסיסי ישאר כזה גם אחרי 20 שנים.
הגברת רוזמן -סקסולוגית
אני בטוחה שגם באמתחתך היו או ישנם טיפולים שלא הצליחו.
או שאת למודה רק הצלחות?
לא מזלזלת בניסיון של אף אחד, גם לא בשל המטפלים שלא הצלחתי איתם. רק אומרת שזה עניין של התאמה אישית.
אני בטוחה שהמטפל שלי שהיה לו "שם", באמת עזר להמון אנשים. לי, לא והרגשתי מתוסכלת להשאיר אצלו 320 ש"ח כל שבוע על משהו שלא עובד.
ולגבי המטופלים שלך - קוראים לזה רציונליזציה, הצדקה של הגיון לאחר מעשה. כמובן שיטענו שאת המטפלת המוצלחת ביותר בעולם, אחרת כיצד יצדיקו בעיני עצמם את זה שהם משאירים אצלך כל כך הרבה כסף?
יש משהו בסיטואציה של הטיפול של גבולות זמן ומקום שאינו טבעי ואף אחד לא ישכנע אותי אחרת.
כאשר אדם חושף את עצמו ואת הפגיעות שבו ומתפרק באופן האינטימי ביותר מול אדם אחר, זר לו, יש לשעון ולגבולות המקום השפעה מאוד מנכרת.
זוהי המציאות של הסיטואציה הטיפולית, אבל היא רחוקה מלהיות טבעית ביחסים שבין אנשים ועל כן לא עובדת הרבה פעמים ועל כן גם מקוממת לפעמים.
ושכחתי עוד דבר אחד
למרות שאת מציגה את זה כאילו אנחנו חיים על פי משנתו של אדם סמית בשוק קפיטליסטי פרוע אין הדבר ממש כך. אנחנו, תודה לאל, חיים במדינה שמכירה בזכויות הסוציאליות של אזרחיה ועל כן קיים בה מה שנקרא - השירות הציבורי. ובלעז - civil service, שמשמעותו שירות למען האזרח. דמוקרטיה לא נשענת רק על משטר קפיטליסטי, היא גם נשענת על הרעיון של שיוויון. השירות הציבורי מנסה להאחז ברעיון הזה ולקיים אותו. שירות רפואי המגיע לכל אדם באשר הוא אדם. גם אם הוא גר בדימונה. לדוגמא בבריטניה מאוד האמינו, ועדין מאמינים בטלוויזיה ציבורית איכותית, וה bbc מנסה לקיים את זה גם היום. בפרופסיות כמו עריכת דין, רפואה, פסיכולוגיה וגם אחרות ישנם כאילו ששותלים איקונים קטנים של אדם סמית על הלוגו של החשבונית שלהם, לעומת אחרים שמאמינים ברעיון של השירות הציבורי כרעיון אידאולוגי. ויש המשלבים ונמצאים במאבק פנימי עם עצמם... אני יודעת שנוטים לזלזל במדינת הרווחה ולהגיד שזה לא ממש מצליח, אבל כאשר מאמינים באמת באתוס של שיוויוניות זה כן מצליח, לראייה הסקנדינביות. יש לך את חוקי המשחק שלך, שאת מאמינה בהם וזה בסדר גמור, אבל אל תצפי שלא יתקוממו כנגד התפיסה שלך.
הבהרות לליאתג'י
מצטערת, אבל אינני יודעת מהיכן לקחת את המסקנות הללו מדברי?
אני אמרתי שאני בעד שוק קפיטליסטי? להיפך. אני נמצאית כאן כדי לעודד אנשים לפנות לשרות הציבורי. יותר מכך, מידי פעם אנחנו מזהירים כאן את המשתתפים מתשלום לגורמים פרטיים עבור טיפולים מיותרים או לא מקצועיים. לוא היית עוקבת אחר המלצותי היית ודאי רואה שבכל המלצה לטיפול אני מפנה קודם לשרות הציבורי ואח"כ לפרטי.
אני פשוט לא מוכנה לקבל הערות צדקניות שמורות לי מה המחיר שעלי לגבות עבור השרותים שאני מעניקה. מדוע את, או מישהו אחר חייב לקבל דווקא את שרותי? יש הרבה מטפלים בשוק ומגוון המחירים הוא עצום. משום מה הרושם שלי שהדיון מקורו בקינאה ולא באיזו אידאולוגיה צרופה. לוא הייתי מונופול, ברור שמישהו (המדינה) חייב לקבוע תנאים שיאפשרו לכל אחד להנות משרותי המונופול. אבל במוצר חופשי, כמו טיפול פסיכולוגי, שנמצא בשוק בשפע ובמחירים משתנים?
זאת ועוד. לא נולדתי עם קליניקה פרטית. במשך שנים ארוכות עבדתי בשרות הציבורי. במשך שנים נאלצתי לעבוד בהתנדבות משום שהמדינה לא העניקה תקנים לעובדים חדשים. זה כמובן לא הפריע לתחנה הטיפולית בה עבדתי לגבות מהפונים מחיר נאה עבור שרותי. בשנים אחרות עבדתי בשכר שהיה מוציא לרחובות אפילו את עובדי "בגיר". אבל, אלו התנאים שהיו ואותם נאלצתי לקבל כדי לרכוש נסיון. היום, לשמחתי אני יכולה לעבוד באופן פרטי ולגבות כמה שנראה לי לנכון. וגם לתת שרות וטיפול שלא הייתי יכולה להעניק במסגרת ציבורית. אז נכון שלא כל אחד יכול להרשות לעצמו את שרותי, אבל לשם כך יש את השרות הציבורי או שרות פרטי מוזל.
ורק לידיעתך, העבודה שלי כאן בפורום, נעשית בחינם, ואני מקווה שרבים נעזרים בה.
הגברת רוזמן -סקסולוגית
אני בטוחה שגם באמתחתך היו או ישנם טיפולים שלא הצליחו. או שאת למודה רק הצלחות? לא מזלזלת בניסיון של אף אחד, גם לא בשל המטפלים שלא הצלחתי איתם. רק אומרת שזה עניין של התאמה אישית. אני בטוחה שהמטפל שלי שהיה לו "שם", באמת עזר להמון אנשים. לי, לא והרגשתי מתוסכלת להשאיר אצלו 320 ש"ח כל שבוע על משהו שלא עובד. ולגבי המטופלים שלך - קוראים לזה רציונליזציה, הצדקה של הגיון לאחר מעשה. כמובן שיטענו שאת המטפלת המוצלחת ביותר בעולם, אחרת כיצד יצדיקו בעיני עצמם את זה שהם משאירים אצלך כל כך הרבה כסף? יש משהו בסיטואציה של הטיפול של גבולות זמן ומקום שאינו טבעי ואף אחד לא ישכנע אותי אחרת. כאשר אדם חושף את עצמו ואת הפגיעות שבו ומתפרק באופן האינטימי ביותר מול אדם אחר, זר לו, יש לשעון ולגבולות המקום השפעה מאוד מנכרת. זוהי המציאות של הסיטואציה הטיפולית, אבל היא רחוקה מלהיות טבעית ביחסים שבין אנשים ועל כן לא עובדת הרבה פעמים ועל כן גם מקוממת לפעמים.
חוקי המשחק כפי שליאתג'י לא מכירה
נתחיל מהסוף. אני מסכימה שיש משהו מלאכותי בהקצאת זמן לשיחה טיפולית. יש מטפלים שמקציבים 30 דקות, הרוב 45 דקות. לפי שיטות טיפוליות מסויימות, השיחה אמנם נקטעת בתום הזמן המוקצב. שיחה טיפולית שלי נמשכת 60 דקות. לפחות. לפעמים יש צורך להאריך. כאן גם בא לידי ביטוי אחד היתרונות של הטיפול הפרטי. אני יכולה להאריך בפגישה. אני מאפשרת שיחות בטלפון במידת הצורך וכד'.
אבל, לתהליך הטיפולי יש חוקים. ובדרך כלל אין צורך בזמן מעבר לזמן המוקצב. זה לא אומר שמותר למטפל לשלוח מישהו הביתה במצב של "התפרקות". ואני גם לא מאמינה שמישהו עשה לך את זה. מטפל מיומן מתכנן ומנווט את השיחה כך שהזמן יספיק להתאוששות. אבל, שיחה טיפולית אינה אמורה להשאיר את המטופל בסופה עם שיר בלב. לעיתים קרובות המטופל עוזב בתחושה קשה אותה הוא אמור, בהדרכת המטפל, לעבד בבית. בטיפול פסיכולוגי יש המון "שעורי בית".
ואכן, מטופלים רבים מתקשים דווקא בחלק הזה ומוותרים על המשך הטיפול. וזה מביא אותי לתחילת דבריך.
נכון שאני מתגאה בהצלחות שלי. לגבי כשלונות העניין מורכב יותר. יש מטופלים שעוזבים את הטיפול בלי שהשיגו את מטרותיהם המוצהרות. יש לכך הרבה סיבות. כימיה בין המטפל למטופל חיונית אבל בשום מקרה אינה מספיקה. מי שאין לו כימיה עם המטפל, נפרד ממנו כבר בשלבי הטיפול הראשונים.
מטופלים רבים פשוט אינם מבינים את מהות התהליך הטיפולי. הם מצפים שמישהו ימלמל כמה מילות קסם שישנו את חייהם. מדובר בעבודה קשה מצד המטופל. לעיתים אפילו מאיימת. וכשמתבררת להם האמת, הם פשוט נעלמים.
אחרים, למרות הרצון שלהם לטפל בעצמם, פשוט אינם מסוגלים לגייס את המחוייבות האישית הנדרשת. גם הם נעלמים במהירות.
מטופלים אחרים אינם מעיזים לצעוד את הצעדים שיאפשרו להם להגיע לשינוי אותו הם מבקשים. האם זו אשמת המטפל? כאן בהחלט יש חשיבות למיומנות של המטפל.
מטופלים אחרים אינם יכולים, בגלל תנאים אובייקטיבים, להשיג את המטרות שלהם. למשל, מישהו מבקש ממני ללמד אותו כיצד להשתחרר מהסגירות שלו, משום שהוא רוצה להיות אלי יאצפן. אבל, מבחינת הנתונים הטיבעיים שלו, המקסימום שאנחנו יכולים להשיג זה יאיר לפיד. הרי לא כולם יכולים להיות אלי יאצפן. האם גם כאן זה כשלון של המטפל? ודאי שלא.
ויש גם מטופלים שפשוט לא זוכרים את המצב שבו נמצאו בתחילת הטיפול. רק עיון בתיעוד המדוייק שאני מנהלת מאפשר להם להזכר בנתוני הפתיחה.
ולסיום הערת ביקורת אליך, אם תסלחי לי על הבוטות. במהלך חיי המקצועיים טיפלתי בכמה אלפי אנשים. האם את באמת חושבת שכולם טיפשים גמורים ומצדיקים את הטיפול הכושל שלי, רק בגלל הכסף שהם הוציאו? טיפול הוא תהליך מתמשך ומידי פעם אנחנו מסכמים את מידת השינוי בתקופה שעברה. לעיתים השינוי ברור ובולט, ולעיתים הוא עדין. לעיתים באמת אין שינוי לאורך זמן. אבל אף אחד לא מטומטם להמשיך בתהליך עקר. ההערה שלך רק מעליבה ומזלזלת בי, בפרופסיית הטיפול הנפשי ובקהל הרחב שאת מתיימרת כאן לייצג או לדאוג לרווחתו הסוציאלית.
ובכל זאת עניתי להערותיך. ובאריכות. וב-ח-י-נ-ם !!!
עבור לעמוד
,