שאלה לדתיי הפורום
כבר אלפי שנים שבני אדם משתמשים בסיפורי אגדות כדי לחנך את ילדיהם.
דרך סיפורי אגדות כגון כיפה אדומה, מיץ פטל, הנמלה והחרגול וכו´ מעבירים ההורים לילדיהם מסרים וערכים אשר חשובים בחברה בה הם חיים.
הרי זה ברור לכול כי לא באמת היה זאב שבלע את סבתא והתחזה לה, ולא היה ארנב שחי בבקתה ביער ואף נמלה לא ניהלה דיון עם חרגול על התועלתיות שבעבודה.
אבל זה שאותם יצורים לא באמת היו קיימים אלא רק בדימיון יוצרי, מספרי ושומעי הסיפורים לא מוריד מערכם של אותם אגדות.
למעשה, בגלל היות אותם אגדות, סיפורים טובים, מספרים אותן עד היום.
אבל זה מאוד תמוה בעיני כיצד מצד אחד אנשים שמכירים ואף מספרים את סיפורי האגדות האלה יודעים כי הם בידיוניים אבל עדיין מעריכים אותם אבל מצד שני מאמינים כי אכן פעם היה נחש מדבר.
הכיצד אתם מסוגלים באותה נשימה לומר כי נחש מדבר זה בסדר ו"הגיוני" ואילו ארנב מדבר זה לא?
מדוע וכיצד אתם ממשיכים להשלות את עצמם בצורה התמוהה הזו?
מדוע אינכם מסוגלים לקבל, להבין ולהפנים כי סיפור גן העדן שבתורה איננו היסטוריה אלא בסך הכל אגדה, בדיוק כמו סיפור 3 החזירים, אגדה/משל שנוצר כדי ללמד ערכים מסויימים?
נחש מדבר?! בחייכם אנשים! היכן השכל הישר? ההיגיון הבריא?
למה אתם מעדיפים לעשות שמיניות באויר ולהתעלם מן הברור מאליו? למה סתם להשלות את עצמכם? כיצד פעולת הרמיה העצמית הזו מביעה לכם ולאנושות תועלת?