יום שישי בערב

יום שישי בערב, קבלת שבת, חזרתי מהפגישה וחשתי שאני לא מסוגלת! אני לא מסוגלת להכיל את עצמי, אני לא מסוגלת להיות לבד, אני פשוט לא יכולה! הריקנות, הבדידות, הלבד והכאב הכו בי כמכת ברק ישר לבטן הרכה. אלוהים מה את רוצה ממני? מה אני יכולה לעשות? איך אפשר להתמודד עם כאלו עוצמות של רגשות ותחושות? התחלתי לבכות, והבכי התגלגל לו להתייפחות הדמעות שטפו את פניי והחלו להציף את הקושי ממצבי הפרידה השונים שאני כעת חווה בחיי, את הפחד הכלכלי, את עומס המבחנים, את הכעס על עצמי שלא "התפרצתי" והרמתי את היד להתחלקות, את תחושת הבדידות, הרייקנות, והכאב. אך אט אט הקליפות שמסביב נשרו ויכולתי לראות את האמת. שורש הכאב נבע מהערכה העצמית הנמוכה שלי על עצמי. לאחרונה החיים באמצעות מצבים שונים משקפים לי אותה. עברתי בשנה האחרונה המון התמודדויות: בחסד אלוהים עליתי על ניקיון ואני חצי שנה נקייה!!! עברתי דירה, התחלתי שתי עבודות חדשות במקביל, התחלתי ללמוד באוניברסיטה, אמצתי כלב ואחי התחתן. כמכורה שמתקשה להתמודד עם שינויים, כל אחד מהדברים הללו הוא "תיק" מספיק גדול ומכובד להפיל אותי ולעורר בי רצון לבלמס ולאכול אכילת יתר כפייתית. אבל אני מתמודדת, אני נקייה! למחלה שלי ההתמודדויות הללו "לא נחשבות"- אני עדיין לא שווה. אז המחלה שלי שוב תוקפת כי אני בת 36 רווקה ומעולם לא חוויתי מערכת יחסים ( אני השמנה הקלאסית מתביישת בגופה ובעצמה). והרי אין בי כלום כי אני רווקה. טוב עם זה קצת יותר קשה להתמודד. אבל התוכנית אומרת לי לא להקשיב למחלה- ועם הניקיון, כוחות גדולים ועבודת הצעדים אני בכלל לומדת לזהות את האמירות של המחלה שלי, ולנסות לא לפעול עליהם. ושוב היא מנסה איתי את הדיאלוג: היי את? אני?! כן את! אומרת המחלה שלי. הרי את לא שווה שום דבר, ובעבודה- אין לך חלק בצמיחה ובשינוי של תלמידייך. זה הכל בגלל המורה השנייה... את המכורה תרמת משהו? הרי מה יש לך לתת? אילו ערכים, תכונות אופי נעלים יש לך שאת יכולה להעביר לסובבים אותך? ולא עוזר מילות הערכה של התלמידים וההורים סביבי, לא חודרים מילות הוקרת התודה והאהבה שנאמרים לי – המחלה שלי בשלה- והיא כל כך משכנעת... הילדה הקטנה שבי מתבוננת על הדיאלוג הזה מהצד, וכואב לה. כל כך כואב לה שלא מקשיבים לה, ולא אוהבים אותה ומבטלים אותה כל כך בקלות. והיא כל כך עצובה שם לבד... אלוהים, תני בי את השלווה לקבל את הדברים שאין ביכולתי לשנותם, האומץ לשנות והתבונה להבחין בין השניים. התקשרתי לאלוהים, דרך כוחות גדולים ופשוט התייפחתי. נתתי לילדה הקטנה שבי מקום. כבר לא יכולתי להשאיר אותה בצד, אני כבר לא יכולה להתעלם ממנה, היא חיה בועטת ובזכות הדרך- היא מביעה את קולה. הקשיבו לנו, שמעו אותנו, האזינו לנו, חיבקו אותנו דרך הטלפון, והעניקו לנו אמפתיה ואהבה, ואכן משהו בי ובילדה הקטנה שבי נרגע. הכילו אותי ואת כאבי, היו שם בשבילי אך קיבלתי הנחייה מאוד ברורה! אסירות תודה! איך אפשר במצב כזה לומר תודה? על מה? הרי אני באמת מתמודדת עם קשיים אמתיים, אני חווה באמת את אותם רגשות קשים, והכי גרוע –עם כל הכבוד לאלוהים- אני צריכה חיבוק אמיתי, אחד כזה מגבר... אז ההחלמה מזכירה לעצמי: מה ההחלטה שלי להיום? למסור את חיי ורצונותיי בידייך אלוהים. עשיתי צעד 1- חווית חוסר אונים עשית צעד 2- שיתפת כוחות גדולים וכי הגעתי לאמונה שרק כוח גדול יכול להשיב לי את שפיות דעתי ועכשיו צעד 3- למסור את חיי ורצונותיי בידייך- ולמסור- זה למסור! קיבלת הנחייה מכוח גדול! וזה אומר – שפה באה לידי ביטוי הכנות, הכניעה והוויתור שלי- בלא לעשות מה בא לי, אלא לקחת את הצאנס מתוך האמונה- שלבד אני מגיעה עד לארון המטבח, מקסימום למקרר. ולבד- זה השימוש, ורק לערב הזה- אני בוחרת לא להיות שם.... אז אני רושמת את דברי, מתחלקת וממשיכה באסירות תודה שאני נקייה, שאני לא בבולמוס, שלמעלה מחצי שנה לא אכלתי אכילת יתר כפייתית, שלא נגעתי בחומרים, שקיבלתי את ההחלטה הזאת- מתוך הכניעה, למסור את חיי ורצונותיי בידי אלוהים. אני מודה על הזכות לא להישאר לבד עם הדברים. על הזכות לבכות ולחלוק דברים כל כך פרטיים ואינטימיים עם המשפחה שלי- המאמנת שלי וכוחות גדולים. אני מודה לך אלוהים שיש בעולם הזה אנשים שמקבלים אותי כמו שאני, שלא שופטים אותי ועוד מבינים אותי ויכולים להזדהות איתי ברגעים הללו. אני מודה לך אלוהים על כוחות גדולים ש"לא מוותרים לי" ועם האהבה ללא תנאי מוליכים אותי לעבר הפתרון, לעבר ההחלמה ולא נותנים לי להישאר ברחמים העצמיים ובמסכנות. אני מודה לך אלוהים על המשפחה הביולוגית שלי, על הורים אוהבים ותומכים, על משפחה חמה ואוהבת, על הדירה הקטנה שאני שוכרת שהיא הבית שלי, הרכב שלי, העבודה שלי, הכלב המתוק שלי על כל השפע החומרי שיש סביבי. אני מודה לך אלוהים על האמון שאת מעניקה לי- שאת ממלאה את חיי בהתמודדויות והתנסויות- ובחסד להיום אני צולחת אותם וחווה בהם הצלחה,הערכה. תודה

ותודה לך ששיתפת כל כך בכנות.

מי יתן שתהיי השראה לרבות ורבים אחרים.

חיבוק חם,

מריוס

עבור לעמוד
בחזרה לפורום
כרגע בפורום זה: אין משתמשים רשומים
עבור לפורום:
הפרעות אכילה
בחר
בחר