לא יודעת אם פה זה המקום..

אבל אני מרגישה שיש לי די הרבה בבטן, ואי אפשר להגיד את זה לאף אחד קרוב בלי 'לזכות' בתגובות ומבטים ונזיפות. בשנה שעברה , כתה י"ב, התחלתי לפתח הפרעות אכילה קלות. מה זה קלות? פשוט שלא אכלתי בבית ספר. קמתי בבוקר, שתיתי כוס תה (אם בכלל), ועד שחזרתי הביתה לא אכלתי כלום. לפעמים זה היה בארבע, ואז זה נורמלי, ולפעמים גם בעשר וחצי ולא אכלתי שום דבר. יום אחד בסוף השנה חברה טובה גילתה את זה, ואז היא ידעה להכריח אותי לאכול וגם לא לעשות מזה עניין ולהשאיר את זה בינינו, וכשנגמרו הלימודים זה נפתר וזהו. השנה יצאתי מהבית, שירות לאומי, ובתחילת השנה ממש השתדלתי להקפיד על ארוחות מסודרות, אבל העיסוק הזה נעשה לי אובססיבי ומגעיל ולאט לאט חזרתי לאכול ארוחה אחת ביום, ארוחה וחצי לפעמים.. עם הזמן גם זה התמעט. התחילה לי תקופה ממש לא טובה בשירות ובמקביל גם עניין האכילה הלך והתדרדר. הרגשתי שאני לא שולטת בשום דבר, אז לפחות שבזה אשלוט. וכל החברות המודאגות מסביבי רק דירבנו אותי לאתגר את עצמי עוד יותר, ובסוף כל שבוע הייתה שבת בבית שנתתי לרסן לרדת גם קצת לצד השני, לבולמוסי אכילה מגעילים שהובילו לצמצום של מה שאכלתי בשבוע שאחריהם. וכל התקופה הזאת נגמרה בהחלטה לעזוב את מקום השירות, ובשבועיים שבהם לא הייתי בבית ואפילו את סוף השבוע הזה לאכול לא היה לי, ויום רביעי אחד שבכיתי לחברה שלי אחרי שקלטתי שעברו יומיים וכל מה שאכלתי היה גזר אחד קטן. (לא יודעת כמה זה דרמטי, בשבילי זה היה. אני באה מבית שאוכל הוא ממש עניין משמעותי. ארוחות שבת תמיד ממש מושקעות, כל אירוע יוצאים לאכול.. דברים כאלה. עוד דבר שחשוב לציין, נראה לי, שהייתי ילדה שמנה. במהלך ההתבגרות שלי רזיתי מאוד, אבל עדיין יש מה להוריד..) עברתי למקום שירות אחר, בלי להגיד לאף אחד על כל מה שהיה, עם ארוחות מסודרות ואנשים שמסתכלים אז צריך לאכול, ודירה שבה האוכל הוא לא כזה אישו היסטרי כמו שהיה בדירה הקודמת, אז די חזרתי לאכול. עד שבוקר בהיר אחד הסתכלתי במראה ושנאתי את מה שראיתי, אז התחלתי לחזור לשם. אבל חברה שלי ממש נבהלה ואמרה שעדיף שאעשה דיאטה נורמלית כדי לא לחזור לשם. אז התחלתי לעשות דיאטה נורמלית, ובשבוע הראשון ירדתי יפה והייתה מוטיבציה לשבוע שאח"כ. כלומר, השבוע. אז יצאתי להליכה כל יום ובעיקרון ממש הקפדתי על התפריט שוב, עד שיום אחד הלכתי עם חברה וממש התחשק לה שנאכל גלידה. מתוך רצון שלא להעמיד את עצמי בפינה של "זאת שלא אוכלת" או "זאת שעושה דיאטה" שוב, לא אמרתי להן שזה המצב. ולכן גם לא ממש יכולתי להגיד לא בלי להיכנס למקומות מיותרים.. אז ביום שאחרי צמצמתי את התפריט משמעותית, וראיתי שזה לא נורא.. אז שוב התצטמצם התפריט, למרות שהקפדתי שלא, וביום שישי עליתי על המשקל.. וירדתי 200 גרם. מה שהתבטא בהתקף של אכילה של דברים שאסרתי על עצמי בשבועיים האחרונים, ובשבת שהייתה הרבה פחות מרוסנת משהייתה צריכה להיות. והנה אני פה, במוצ"ש, לפני שבוע חדש.. וממש תוהה מה הלאה. נמאס לי שזה מעסיק אותי כ"כ. זה מגעיל אותי. אני גם ממש לא אוהבת את איך שאני נראית. והשילוב בין השניים.. איכס. תודה על ההקשבה והמקום. לא חושבת שיש לי עוד מקום אחר שבו אני יכולה להגיד את הדברים בכזאת ישירות ופתיחות. שבוע טוב ומוצלח!

זה בדיוק המקום

אני מבין כמה גדול הסבל שאת עוברת. מה שהכי גרוע הוא שזה לא הולך להשתפר מעצמו. הרי את רואה בעצמך שאיך שאת לא מנסה, זה לא הולך. ומאחר ואת מבינה שיש לך הפרעת אכילה - לא סתם נכנסת לפורום הזה בטעות - אני רוצה להרחיב קצת בעניין: הפרעות האכילה למיניהם (בעיקר אנורקסיה ובולימיה) הן מחלות קשות מאוד, גם מבחינת הסבל של מי שחלה/חלתה, וגם מבחינת המאמץ הדרוש כדי להבריא. אינני יכול להדגיש זאת מספיק: (א) את חולה באחת משתי המחלות הללו. אינני מתיימר לאבחן בדיוק דרך הפורום, אבל למי שמכיר (לצערו) את התחום, הדברים ברורים כשמש בצהריים (ב) המחלות הללו בשום אופן לא עוברות מעצמן! הן דורשות טיפול מקצועי מורכב וממושך. אלו בוודאי בשורות איוב בשבילך, ולא נעים לי להביא אותן, אבל הן האמת. אבל אם תביני שמדובר במחלה, את כבר עשית צעד משמעותי בכיוון הנכון. אי רוצה גם להסביר: חלק מהמחלה/ות הללו שנקראות "הפרעת אכילה" הן גם "הפרעת חשיבה". המחלה משתלטת על המח ושותלת בו מחשבות אופייניות ("כגון: יש לי ירכיים ענקיות, אני שמנה, הבטן שלי כמו כדור"), והמחשבות הללו נתפסות כמחשבות רגילות, אובייקטיביות. העיניים מביטות במראה וכביכול רואות את המציאות הזאת. אבל זה לא כך. המחלה פועלת בעיקר (לא רק, אבל בעיקר) במח, והיא "משתלטת" על המח כמו איזה חייזר, ומשדרת לך מחשבות שהן של המחלה, ולא שלך. אז מעבר לחיבוק חם שאני שולח לך, אני גם מייעץ לך: לכי לשיחה עם פסיכולוג שמבין בהפרעות אכילה. זה יפתח את עינייך. ובעיקר, אל תחיי בתקוות שווא שעם פטנט אכילה כזה או אחר זה יעבור. כל הפטנטים הללו הם מראש המצאה של המחלה. מאחל לך בריאות ואושר וכל טוב, ותמיד פה להמשך התכתבות, מריוס

לנא

ראשית אני שמחה שמצאת את הפורום הזה ושיתפת... כי זה מטרתו של הפורום.

אני לא אחזור על דברי מריוס, אך בתור אחת שמכורה לאוכל-  ומכירה טוב מאוד את המקומות שתיארת-אין לי ספק שיש לך הפרעות אכילה.

בין אם את אנורקסית, בולמית או אכלנית יתר כפייתית- המחלה היא אותה מחלה- התעסקות בלתי פוסקת עם אוכל, התעסקות בלתי פוסקת עם מחשבות על אוכל, התעסקות ומחשבות  בלתי פוסקות על הגוף שלי- איך אני נראית, אם אני שמנה/ רזה, כמה השמנתי/רזיתי ומה חושבים עליי.

לצערי זו מחלה קצת מבלבלת ולא רגילה וההתעסקות הזאת באוכל/גוף אובססיבית וכפייתית- ולכן קוראים לה "מחלת ההתמכרות". היא מחלה קצת מוזרה ולא מובנית, כי על פניו יש תקופות שאני בסדר, ופתאום יש תקופות שהיא מתפרצת- והמחלה נעשית גרועה יותר ויותר שהיא מופיעה.

את צעירה! והמאבק באוכל ובמחשבות עליו ועל הגוף שלך רק ילכו ויחמירו- ולכן מניסיון אישי של התמודדות בכל דרך אפשרית- הדבר היחיד שעזר לי הוא קבוצות תמיכה של OA- אכלני יתר כפייתיים.(תחפשי את האתר בגוגל)  שם בפעם הראשונה פגשתי גם אנורקסיות, בולמיות ואכלניות כפייתיות- נדהמתי לשמוע אותם מדברות מגרוני!

אחרי המון מאבקים, מלחמות, אישפוזים שכבר לא יכולתי יותר הסכמתי לקבל עזרה. שסוף סוף נכנעתי והבנתי שזאת מחלה- כמו סוכרת ואין לי מה להפסיד פניתי למי שהרגיש כמוני והבנתי שאני לא לבד, שזאת מחלה-- ואני צריכה עזרה- לי היה יותר קל לשתף  משהיא שמבינה אותי ויכולה לשתף אותי במה שעבר עליה- אין חכם כבעל ניסיון!!!

ומאוחר יותר דרך הקבוצות נעזרתי גם בעזרה מקצועית- טיפולים, דיאטנית, פסיכולוג וכו'

אני מאחלת לך בהצלחה

ואת מוזמנת להעלות ולשתף על כל מה שבא לך

עבור לעמוד
בחזרה לפורום
כרגע בפורום זה: אין משתמשים רשומים
עבור לפורום:
הפרעות אכילה
בחר
בחר