שלום לכם.... על האהבה שלי, תהיות.

התעוררתי הבוקר והמחשבות לא נתנו לי מנוח. הרגשתי שאני חייבת לפרוק את המטענים הרגשיים שלי ואולי, אם יתמזל מזלי, אף אזכה לתגובה או שתיים מנקודת מבט רעננה. כבד לי. כבד לי בגלל האהבה הגדולה ביותר שיצא לי לחוות. האהבה הזו, במשך ארבעה חודשים שנמשכים נצח, השתלטה לאט לאט על חיי. הגעתי למצב בו רגעי האושר היחידים שאני מסוגלת לחוות, הם הרגעים שאני מבלה במחיצתו של אהובי. כל השאר דוהה ונעלם - לא רק ברגעים אלה, תמיד. הוא הדבר היחיד עליו אני מסוגלת לחשוב ואותו אני רוצה. התעסקות אובססיבית. איבדתי את הטעם בכל דבר אחר בחיי. חבר של חברה שלי אמר לה: "אני כבר לא יודע מה אני אוהב, לא יודע במה אני טוב, אני רק יודע שאני טוב בלאהוב אותך". כך בדיוק אני מרגישה. בגלל נסיבות חיינו והפאזות השונות בהן אנחנו נמצאים (עובדה מעיקה בפני עצמה), אנו נפגשים רק בסופי שבוע. סופי השבוע האלה נמשכים עידנים ושניות בו זמנית, אך שאר הימים ריקים לחלוטין. אני מודעת לחלוטין שזה לא בריא. זה גם לא הדדי - לאהובי תחומי עניין רבים אחרים ואילו אני לא מסוגלת להעביר 4 שעות מבלי לשמוע את קולו. אני יודעת שזה מכביד עליו, מפחיד אותו. אני חוששת שזה יהפוך להיות גורם מרתיע ביחסים הכביכול-מושלמים שלנו. אני אדם שקשה לו להיפתח בדרך כלל. כאשר אני נפתחת אני נותנת את כל כולי, טוטאלית, ובגלל זה יצא לי גם להישרף לא פעם. איני רוצה להישרף שוב. איני יודעת כיצד להתייחס לכל העניין בצורה מאוזנת ובריאה יותר. כי הרי - זה הדבר המדהים ביותר שקרה לי מעודי, כיצד אני יכולה לעצור את דמעות האושר כשאני מביטה בעיניו?.. איני רוצה להיות פחות מאוהבת. איפה אוכל למצוא את האיזון?.. זה הסיפור שלי. אשמח אם תחלקו איתי את מחשבותיכם לגבי העניין...

תגובה

אל תתני לאהבה להישתלט עליך אל תתבלבלי בין אהבה ו סקס אולי זה מה שדוחף אותך להית אובססיט לגביו

לא ממש מבינה...

מה הקשר לסקס?

שלום לכם.... על האהבה שלי, תהיות.

התעוררתי הבוקר והמחשבות לא נתנו לי מנוח. הרגשתי שאני חייבת לפרוק את המטענים הרגשיים שלי ואולי, אם יתמזל מזלי, אף אזכה לתגובה או שתיים מנקודת מבט רעננה. כבד לי. כבד לי בגלל האהבה הגדולה ביותר שיצא לי לחוות. האהבה הזו, במשך ארבעה חודשים שנמשכים נצח, השתלטה לאט לאט על חיי. הגעתי למצב בו רגעי האושר היחידים שאני מסוגלת לחוות, הם הרגעים שאני מבלה במחיצתו של אהובי. כל השאר דוהה ונעלם - לא רק ברגעים אלה, תמיד. הוא הדבר היחיד עליו אני מסוגלת לחשוב ואותו אני רוצה. התעסקות אובססיבית. איבדתי את הטעם בכל דבר אחר בחיי. חבר של חברה שלי אמר לה: "אני כבר לא יודע מה אני אוהב, לא יודע במה אני טוב, אני רק יודע שאני טוב בלאהוב אותך". כך בדיוק אני מרגישה. בגלל נסיבות חיינו והפאזות השונות בהן אנחנו נמצאים (עובדה מעיקה בפני עצמה), אנו נפגשים רק בסופי שבוע. סופי השבוע האלה נמשכים עידנים ושניות בו זמנית, אך שאר הימים ריקים לחלוטין. אני מודעת לחלוטין שזה לא בריא. זה גם לא הדדי - לאהובי תחומי עניין רבים אחרים ואילו אני לא מסוגלת להעביר 4 שעות מבלי לשמוע את קולו. אני יודעת שזה מכביד עליו, מפחיד אותו. אני חוששת שזה יהפוך להיות גורם מרתיע ביחסים הכביכול-מושלמים שלנו. אני אדם שקשה לו להיפתח בדרך כלל. כאשר אני נפתחת אני נותנת את כל כולי, טוטאלית, ובגלל זה יצא לי גם להישרף לא פעם. איני רוצה להישרף שוב. איני יודעת כיצד להתייחס לכל העניין בצורה מאוזנת ובריאה יותר. כי הרי - זה הדבר המדהים ביותר שקרה לי מעודי, כיצד אני יכולה לעצור את דמעות האושר כשאני מביטה בעיניו?.. איני רוצה להיות פחות מאוהבת. איפה אוכל למצוא את האיזון?.. זה הסיפור שלי. אשמח אם תחלקו איתי את מחשבותיכם לגבי העניין...

אהבה אובססיבית לא תוביל אותך לשום מקום.... כנסי

להשתגע מאהבה הוא דבר נפלא, אם רק יודעים לא לאבד את הראש לחלוטין. מערכת יחסים ללא הגיון ושכל היא מערכת יחסים הרסנית ומסוכנת, שמורידה אנשים מהפסים וגורמת להם לעשות דברים מאוד הרסניים לעצמם ולבני זוגם. נסי לחשוב מהלב ולהרגיש את הראש.. אל תהיי אובססיבית יותר מידיי כי את עלולה לאבד את החבר שלך.. אף אחד לא אוהב שמלחיצים אותו. את מבטלת את עצמך..בשבילו. הוא רואה שאין לך תחומי עינין.. תחביבים.. ולו יש. הוא עלול לחשוב שאת משעממת... תראי לו שגם את עסוקה..שגם לך יש מה לעשות אחרי שעות העבודה\לימודים. תני לו קצת לחפש אותך. תני לו גם להתקשר.. תני לו להבין שאת לא מובנת מאליו. גברים (בדכ) אוהבים קצת אתגר בבחורה.. את מודעת לבעיה שלך וזה כבר חצי פתרון של הבעיה. אבל קשה לך להתנהג אחרת. או שתלכי לשיחה אחת אצל פסיכולוגית...שתתן לך את הכלים להתמודד עם האובססיה הזו.... או שפשוט תתחילי להתנהג איך שכתבתי לך.. כי כך צריך להיות.. תנסי לאט לאט.... תני לו להרגיש בשינוי .... ותראי שיהיה לך טוב והקשר יהיה אחרת. הוא ירצה בך יותר ויותר.. קרן בהצלחה !

ואיך היו חייך לפניו?

האם היה להם טעם? האם היו לך הרבה חברים..ועיסוקים..ותחביבים? האם יש לך/היו לך חיים לפניו? אם לא..אז הוא נקלע למצב שהוא ממלא את כל מה שאין לך..וזה באמת לא טוב! כדי שאדע אם אני בכיוון.. עני בבקשה קודם על השאלות הנ"ל..

החיים לפני...

קודם כל, תודה לכן על התגובות את וקרן העליתן את כל השאלות הנכונות... אני יודעת שבחלקה התלות הזו שלי נובעת מחסכים רגשיים מסויימים שיש לי (אבא שלי שנפטר, החברה הכי טובה שנהרגה), אותם אני כביכול מספקת במערכת היחסים, אך רובה של התלות נובע מהרצון העז שלי *באמת* להיות עם אותו אדם. אני תופסת מערכת יחסים כשאיפה מתמדת להתמזגות, לאיחוד עם אדם קרוב. כנראה שרב האנשים לא תופסים זאת כך, אני יודעת שהחבר שלי כן אבל לא בעוצמה כמו שלי. אולי רב חיי הרגשתי לא שלמה לגמרי, אך כשהקשר הנוכחי התחיל הבנתי פתאום בבירור שאני "חצי". ואני צריכה את החצי שלי. יש לי, ותמיד היו לי תחומי עניין וחברים, אך במצבי כרגע אין לי כוח לשום דבר ולאף אחד. לא מעניין אותי. נראה לי שולי לחלוטין לעומת-... עד לתקופה האחרונה, אמנות היתה חלק בלתי נפרד מהחיים שלי. לאחר משבר (שלא קשור ליחסים) הפסקתי ליצור כמעט לגמרי וכעת אני מתקשה לחזור, מה גם שאני יודעת שזה יהיה דבר שירחיק ביני לבין חברי, גם מנסיון אישי, גם בגלל שהוא גם כן עוסק באמנות ואני רואה כיצד המוזיקה שלו גונבת אותו ממני למקומות רחוקים בהם הוא לא רואה ולא שומע אותי. זה מספיק מכאיב ולא הייתי רוצה ליצור חומה כזו גם מצדי. למרות שאני יודעת שאני צריכה את זה בשביל איזון ביחסי הכוחות ביננו. זהו... אני יודעת שהמצב לא בריא, אך יהיה לי קשה כל כך לשלם את המחיר של השינוי...

אני רוצה להציע לך נקודות למחשבה...

הזכרת דברים שקרו לך בחיים..ש'עזרו' למצבך הנפשי להתדרדר.. הפסקת לעסוק באמנות..דבר שמילא את חייך..וזה כנראה מה שהכי חסר לך.. והנה מצאת לך אדם שיש לך איתו קשר מיוחד..והוא גם כן עוסק באמנות.. אלא שאצלו היא ממלאת את חייו..ואת מוסיפה את הדובדן שבקצפת.. הוא עוסק במלאכה ומצליח..וזה נותן לך הרגשה שהוא מתרחק ממך..אך זאת את שמתרחקת! לו היתה האמנות עדיין בחייך..היית יכולה להרגיש את הסיפוק ממנה..להרגיש שלמה גם בלעדיו.. אך מאושרת ביצירה שלו גם כן.. והיית מרגישה הרבה יותר קרובה אליו..מתוך הבנה של מה שממלא את חייו..שממלא גם את חייך.. את חצי..כי הוא משלים את מה שחסר לך.. אך לא כך צריכה להיות זוגיות.. את צריכה להיות שלמה..ומתוך השלמות הזאת..להיות איתו..השלם... זוגיות היא שני שלמים.. שני חצאים יוצרים רק אדם אחד..אדם אחד אינו זוגיות.. מה שאת מחפשת בקשר זוגי..הוא אותו הדבר לו כולם שואפים..זאת לא רק את.. אך את צריכה להגיע אליה ממקום שאת שלמה בו..הזוגיות אכן ממלאת אותך..אך לא בצורת סתימת חורים..אלא מוסיפה את הקצפת..והדובדבנים...על עוגת החיים שאמורה להיות פריחה וטעימה.. את לא אובססיבית לגביו..אם היית מאושרת בחייך..והם היו מלאים..אז היית מאושרת איתו..והאהבה לא היתה פוחתת..אלא להיפך..גדלה! הצעתי היא..לעבוד על עצמך.. להחזיר לעצמך את מה שמילא את חייך קודם.. את הרי יודעת מה הדבר הזה.. יתכן ואת מבלבלת בין הזוגיות למה שאת זקוקה לו.. אז הזוגיות היא תוספת.. העיקר הוא את. יתכן והציעו לך בעבר לגשת לפסיכולוג/ית לעזרה... ויתכן וזאת הצעה נבונה..אם את לא מצליחה לעמוד על הרגליים לבד..לפעמים קצת עזרה מאדם אובייקטיבי עושה את כל ההבדל.. ואולי תנסי לחזור לאמנות.. חפשי השראות..אולי אם רק תתחילי בקצת....תרגישי בהבדל..

שלום לכם.... על האהבה שלי, תהיות.

התעוררתי הבוקר והמחשבות לא נתנו לי מנוח. הרגשתי שאני חייבת לפרוק את המטענים הרגשיים שלי ואולי, אם יתמזל מזלי, אף אזכה לתגובה או שתיים מנקודת מבט רעננה. כבד לי. כבד לי בגלל האהבה הגדולה ביותר שיצא לי לחוות. האהבה הזו, במשך ארבעה חודשים שנמשכים נצח, השתלטה לאט לאט על חיי. הגעתי למצב בו רגעי האושר היחידים שאני מסוגלת לחוות, הם הרגעים שאני מבלה במחיצתו של אהובי. כל השאר דוהה ונעלם - לא רק ברגעים אלה, תמיד. הוא הדבר היחיד עליו אני מסוגלת לחשוב ואותו אני רוצה. התעסקות אובססיבית. איבדתי את הטעם בכל דבר אחר בחיי. חבר של חברה שלי אמר לה: "אני כבר לא יודע מה אני אוהב, לא יודע במה אני טוב, אני רק יודע שאני טוב בלאהוב אותך". כך בדיוק אני מרגישה. בגלל נסיבות חיינו והפאזות השונות בהן אנחנו נמצאים (עובדה מעיקה בפני עצמה), אנו נפגשים רק בסופי שבוע. סופי השבוע האלה נמשכים עידנים ושניות בו זמנית, אך שאר הימים ריקים לחלוטין. אני מודעת לחלוטין שזה לא בריא. זה גם לא הדדי - לאהובי תחומי עניין רבים אחרים ואילו אני לא מסוגלת להעביר 4 שעות מבלי לשמוע את קולו. אני יודעת שזה מכביד עליו, מפחיד אותו. אני חוששת שזה יהפוך להיות גורם מרתיע ביחסים הכביכול-מושלמים שלנו. אני אדם שקשה לו להיפתח בדרך כלל. כאשר אני נפתחת אני נותנת את כל כולי, טוטאלית, ובגלל זה יצא לי גם להישרף לא פעם. איני רוצה להישרף שוב. איני יודעת כיצד להתייחס לכל העניין בצורה מאוזנת ובריאה יותר. כי הרי - זה הדבר המדהים ביותר שקרה לי מעודי, כיצד אני יכולה לעצור את דמעות האושר כשאני מביטה בעיניו?.. איני רוצה להיות פחות מאוהבת. איפה אוכל למצוא את האיזון?.. זה הסיפור שלי. אשמח אם תחלקו איתי את מחשבותיכם לגבי העניין...

הייתי באהבה

אני הייתי במצב הזה. למעשה אני עדיין די שבויה ואין לי תחומי עיניין נוספים. את צודקת שצריך למצוא איזון בין החיים לאהבה. קשה אבל כדי בשביל הרגשה טובה. תתאמצי להרגיש טוב עם עצמך כל הזמן ולפעמים תתקשרי לחברה ולא לחבר. כל טוב
עבור לעמוד
בחזרה לפורום
כרגע בפורום זה: אין משתמשים רשומים
עבור לפורום:
אהבה ורומנטיקה
בחר
בחר