הסיפור שכתבתי (אולי לא להתעלם ממני הפעם???)

טוב, בפעם שעברה שפחתי דיון לא הבאתי קישור ישיר לסיפור, אז כולם התעלמו ממני (אפילו מחקתם את הדיון). אז עכשיו הסיפור פה לפניכם, מקווה שלא יהיו עוד פעם סנובים ושלא יתעלמו ממני... לסיפור קוראים: "סיפור דמיוני-מציאות מדומה-אהבה אמיתית" אני שוכב על רצפת האספלט אצלה בחנייה, מתבוסס בדם שלא מפסיק לצאת מהחור בלבי. אני שומע אותה בוכה לצדי, מתייפחת, אומרת לעצמה שזה לא קרה. שוכב, גוסס, שומע את הסירנות המייללות של האמבולנסים ושל המשטרה. אני שוכב גוסס, שומע אותה אומרת "אני..." ואז הכל משחיר... "למה התעוררת כל כך מוקדם היום?" השאלה ששמעתי יותר מידי בזמן האחרון מאימא שלי. "אני הולך לפגוש את דניאל הבוקר" עניתי כמו שאני תמיד עונה לה וכמו שהיא יודעת שתהיה התשובה. ואז היא אמרה לי מה שידעתי שהיא תגיד לי "אבל ראית אותה כבר שלשום, אתה..." קטעתי אותה במהירות "אני הולך להיפגש איתה אני אחזור עוד כמה שעות ביי" ויצאתי במהירות. רצתי אליה כדי להגיע אליה יותר מהר, וכדי שאני אראה אותה יותר. כשהגעתי צלצלתי באינטרקום למטה. שמעתי "אני יורדת למטה חכה שניה" וחיכיתי. אחרי שתי דקות לערך (מי סופר? אני סופר, כי אני מצפה לראות אותה כמה שיותר מהר) היא ירדה למטה בבגדים יפים (היא אוהבת להגיד שאלו בגדים פשוטים), שיערה חלק אסוף, ריח נפלא נודף מגופה - פשוט מושלמת. נתתי נשיקה ללחייה הרכה, ואמרתי "שלום דניאל, מה שלומך?". "בסדר, מה שלומך?" היא ענתה לי "יש לי משהו להגיד לך, בוא נמצא מקום ונדבר." כמו ילד טוב הלכתי אחריה, מתבונן בה בזמן שהיא הולכת, חושב על כמה זמן עוד אצטרך להתבונן בה מרחוק. היא הובילה אותי לחניה מתחת לבית שלה. חיכיתי שהיא תשב ואז התיישבתי לידה קרוב ככל שאפשר, בלי שתרגיש או תחשוב שאני פולש אל תחום אסור. התבוננתי בפניה המדהימות, וחייכתי אליה "על מה רצית לדבר איתי?" "אתה יודע שאני מחבבת אותך מאוד, ומה שיש בינינו זאת חברות, יותר גדולה מידידות פשוטה, אבל..." מילים אלו גרמו למעיי להתכווץ, ללבי לעבור את מחסום המהירות. "אבל מה?" שאלתי. אולי ברוגז, אולי בפחד מהדבר עלי לבוא. "אבל, אני לא חושבת שמה שיש בינינו יכול להימשך לקשר בעתיד. אני לא מרגישה כלפייך אהבה, רק חיבה חזקה. ומשיכה אולי היא מתקיימת איפה שהוא אך עדיין לא יצאה ללבי." "אז מה שאת אומרת בעצם זה שאנחנו לא נהיה יותר מידידים ששומרים על קשר מאוד חזק?" "כן, כל עוד אתה תישאר כשאתה ואני כשאני." היא ענתה. הדם מפני אזל, ניסיתי להסתיר זאת. דמעות מעיני החלו ליזול, ניסיתי להסתיר גם זאת. אך את הכאב, את הכאב האמיתי, הפגיעה, לא יכולתי להסתיר מפניה. הוצאתי מהכיס האחורי של הג'ינס שלי את האקדח שאני שומר להגנה עצמית. היא ראתה את האקדח, וראתה אותו מכוון ללבי. לפני שהייתה תגובה מצידה צעקתי "אני אוהב אותך", ואז השתחרר כדור אחד שהפסיק קו חיים יחיד. נפלתי על רצפת האספלט, צופה בפניה היפות, עצובות. וזה כאב, שרף אותי בכל הגוף. אני שוכב על רצפת האספלט אצלה בחנייה, מתבוסס בדם שלא מפסיק לצאת מהחור בלבי. אני שומע אותה בוכה לצדי, מתייפחת, אומרת לעצמה שזה לא קרה. שוכב, גוסס, שומע את הסירנות המייללות של האמבולנסים ושל המשטרה. דם כבר מזמן החל בוקע מהחור בלבי, גורם לגופי לגסוס. דם יצא מהחור בלבי, אך באמת לבי היה שלם. לבי היה שלם ותמיד יהיה באהבתי אל דניאל, דניאל שלי.

איך אפשר שלא להתייחס ?

וכבר אמרו גדולים ממני "אין דבר יותר שלם מלב שבור..." שנדע רק לאהוב..

אני דווקא ראיתי וקראתי.

קראתי את הסיפור שהוספת בהודעה הנוכחית וגם עוד כמה שפירסמת בבמה, ויש לי 2 דברים להגיד לך. הראשון הוא שאתה כותב מצוין וממש נהנתי לקרוא מה שיצא לי לקרוא. השני, הוא שמשום מה כל יצירה שפירסמת בבמה רק נתנה לי עוד תחושה של מערכת יחסים שבה צד אחד אוהב יותר. רציתי להגיב מיד בתגובות של הבמה, אבל אז חשבתי על זה רגע והבנתי שהמסקנה שהגעתי אליה נבעה מניסיון אישי שלי ולא בהכרח קשורה אליך, וחשבתי על האפשרות המאוד מתקבלת על הדעת שאתה פשוט מבטא את זה בצורה שונה (במקרה הזה- כתיבה) ולכן אפשר לטעות ולחשוב כך. בכל מקרה, כששתי האפשרויות פתוחות, אני מאחלת לך שטעיתי באבחנה הראשונה, וגם שתמשיך לכתוב ולאהוב.

חבל שפספסת...

כי לא היתה התעלמות..רק ביקשתי שתשאיר את הסיפור כפי שעשית עכשיו..ולא כפרסומת לאתר מרוחק.. (שאגב, ללא קשר..נורא איטי...) ונתתי להודעתי להשאר ללילה..ואז מחקתי.. ואכן..בלי ששמת לב..בכל זאת עשית כבקשתי..ועל זאת אני מודה.. תמשיך לרשום סיפורים..בצורה זאת..ונשמח..במיוחד אם הסיפורים יהיו יותר שמחים... לא שאין מעלות בסיפורים עצובים..או מוסר השכל.. אבל ..הסיפור הזה..מעורר בי רחמים.. לב שלם באהבה..לא היה בוחר למות... זה פשוט לא מתיישב אצלי בלב כמו שצריך..

איך אפשר שלא להתייחס ?

וכבר אמרו גדולים ממני "אין דבר יותר שלם מלב שבור..." שנדע רק לאהוב..

תגובה

ריטה, סורי, לא ראיתי שהשארת לי תגובה, נכנסתי למחרת לפורומים והדיון נעלם מעיני... דבר שני לכל מי שקרא את הסיפור, אני חושב שאולי לא כולם הבינו את משמעות הסיפור (משמעות הסיפור שאני התכוונתי, כי ידוע שאתם יכולים לראות אותו בצורה שונה...) הסיפור לא נועד להיות עצוב, הוא נועד לעורר שמחה ואושר בקרב המאוהבים והקוראים. מדובר שם על אהבה, לא על המוות, זה לא העיקרון של הסיפור. נכון שסיצנת המוות קצת עצובה אבל שימו לב שיש דגש על הפרולוג (שהוא בעצם הסוף) ועל הסוף עצמו (הפסקה האחרונה). שמח שהיו כאלו שאהבו (וגם שמישהו נכנס לעמוד שלי בבמה)! ניתי

הסיפור שכתבתי (אולי לא להתעלם ממני הפעם???)

טוב, בפעם שעברה שפחתי דיון לא הבאתי קישור ישיר לסיפור, אז כולם התעלמו ממני (אפילו מחקתם את הדיון). אז עכשיו הסיפור פה לפניכם, מקווה שלא יהיו עוד פעם סנובים ושלא יתעלמו ממני... לסיפור קוראים: "סיפור דמיוני-מציאות מדומה-אהבה אמיתית" אני שוכב על רצפת האספלט אצלה בחנייה, מתבוסס בדם שלא מפסיק לצאת מהחור בלבי. אני שומע אותה בוכה לצדי, מתייפחת, אומרת לעצמה שזה לא קרה. שוכב, גוסס, שומע את הסירנות המייללות של האמבולנסים ושל המשטרה. אני שוכב גוסס, שומע אותה אומרת "אני..." ואז הכל משחיר... "למה התעוררת כל כך מוקדם היום?" השאלה ששמעתי יותר מידי בזמן האחרון מאימא שלי. "אני הולך לפגוש את דניאל הבוקר" עניתי כמו שאני תמיד עונה לה וכמו שהיא יודעת שתהיה התשובה. ואז היא אמרה לי מה שידעתי שהיא תגיד לי "אבל ראית אותה כבר שלשום, אתה..." קטעתי אותה במהירות "אני הולך להיפגש איתה אני אחזור עוד כמה שעות ביי" ויצאתי במהירות. רצתי אליה כדי להגיע אליה יותר מהר, וכדי שאני אראה אותה יותר. כשהגעתי צלצלתי באינטרקום למטה. שמעתי "אני יורדת למטה חכה שניה" וחיכיתי. אחרי שתי דקות לערך (מי סופר? אני סופר, כי אני מצפה לראות אותה כמה שיותר מהר) היא ירדה למטה בבגדים יפים (היא אוהבת להגיד שאלו בגדים פשוטים), שיערה חלק אסוף, ריח נפלא נודף מגופה - פשוט מושלמת. נתתי נשיקה ללחייה הרכה, ואמרתי "שלום דניאל, מה שלומך?". "בסדר, מה שלומך?" היא ענתה לי "יש לי משהו להגיד לך, בוא נמצא מקום ונדבר." כמו ילד טוב הלכתי אחריה, מתבונן בה בזמן שהיא הולכת, חושב על כמה זמן עוד אצטרך להתבונן בה מרחוק. היא הובילה אותי לחניה מתחת לבית שלה. חיכיתי שהיא תשב ואז התיישבתי לידה קרוב ככל שאפשר, בלי שתרגיש או תחשוב שאני פולש אל תחום אסור. התבוננתי בפניה המדהימות, וחייכתי אליה "על מה רצית לדבר איתי?" "אתה יודע שאני מחבבת אותך מאוד, ומה שיש בינינו זאת חברות, יותר גדולה מידידות פשוטה, אבל..." מילים אלו גרמו למעיי להתכווץ, ללבי לעבור את מחסום המהירות. "אבל מה?" שאלתי. אולי ברוגז, אולי בפחד מהדבר עלי לבוא. "אבל, אני לא חושבת שמה שיש בינינו יכול להימשך לקשר בעתיד. אני לא מרגישה כלפייך אהבה, רק חיבה חזקה. ומשיכה אולי היא מתקיימת איפה שהוא אך עדיין לא יצאה ללבי." "אז מה שאת אומרת בעצם זה שאנחנו לא נהיה יותר מידידים ששומרים על קשר מאוד חזק?" "כן, כל עוד אתה תישאר כשאתה ואני כשאני." היא ענתה. הדם מפני אזל, ניסיתי להסתיר זאת. דמעות מעיני החלו ליזול, ניסיתי להסתיר גם זאת. אך את הכאב, את הכאב האמיתי, הפגיעה, לא יכולתי להסתיר מפניה. הוצאתי מהכיס האחורי של הג'ינס שלי את האקדח שאני שומר להגנה עצמית. היא ראתה את האקדח, וראתה אותו מכוון ללבי. לפני שהייתה תגובה מצידה צעקתי "אני אוהב אותך", ואז השתחרר כדור אחד שהפסיק קו חיים יחיד. נפלתי על רצפת האספלט, צופה בפניה היפות, עצובות. וזה כאב, שרף אותי בכל הגוף. אני שוכב על רצפת האספלט אצלה בחנייה, מתבוסס בדם שלא מפסיק לצאת מהחור בלבי. אני שומע אותה בוכה לצדי, מתייפחת, אומרת לעצמה שזה לא קרה. שוכב, גוסס, שומע את הסירנות המייללות של האמבולנסים ושל המשטרה. דם כבר מזמן החל בוקע מהחור בלבי, גורם לגופי לגסוס. דם יצא מהחור בלבי, אך באמת לבי היה שלם. לבי היה שלם ותמיד יהיה באהבתי אל דניאל, דניאל שלי.

פזית

מה אתה רוצה

תגובה

ריטה, סורי, לא ראיתי שהשארת לי תגובה, נכנסתי למחרת לפורומים והדיון נעלם מעיני... דבר שני לכל מי שקרא את הסיפור, אני חושב שאולי לא כולם הבינו את משמעות הסיפור (משמעות הסיפור שאני התכוונתי, כי ידוע שאתם יכולים לראות אותו בצורה שונה...) הסיפור לא נועד להיות עצוב, הוא נועד לעורר שמחה ואושר בקרב המאוהבים והקוראים. מדובר שם על אהבה, לא על המוות, זה לא העיקרון של הסיפור. נכון שסיצנת המוות קצת עצובה אבל שימו לב שיש דגש על הפרולוג (שהוא בעצם הסוף) ועל הסוף עצמו (הפסקה האחרונה). שמח שהיו כאלו שאהבו (וגם שמישהו נכנס לעמוד שלי בבמה)! ניתי

אם זה היה סיפור אמיתי...

הייתי אומרת לאותו אדם ששלם באהבתו.. שהוא פשוט מפחד...מפחד להשאר בחיים ושאהבתו תדעך עם הזמן.. כשאהובתו תתרחק ממנו..כשלא יוכל להשיג את כולה.. הוא מפחד להשאר בחיים..אז הוא חושב שהוא יוכל לעצור את הזמן ואת הרגע ואת האהבה בשלמותה..לפחות אצלו בלב.. הרי היש מישהו מאיתנו שיודע מה קורה לליבנו אחרי המוות..?לנשמה? חבל..כי אותו אדם יכול היה לתת את ליבו לאחרת..שתחזיר לו אהבה.. וביחד היו יוצרים צאצאים לאהבה גדולה יותר... כך אני רואה את הסוף..
עבור לעמוד
בחזרה לפורום
כרגע בפורום זה: אין משתמשים רשומים
עבור לפורום:
אהבה ורומנטיקה
בחר
בחר