אבד לי הרצון והתקווה לזוגיות
(נכתב אמש)
איבדתי את היכולת להתאהב בגבר
איבדתי את האמון ביכולת שלי
להתאהב,
איבדתי את האמון ביכולת שלי
להיות נאהבת
איבדתי את האמון בעצמי
איבדתי את האמון בזוגיות
מרגישה שאיחרתי את הרכבת
מרגישה שנידונתי להיות לבדי
אני עם דמעות וגרון חנוק מכאב
לא מרגישה נחשקת
לא משקיעה בעצמי
לא מאמינה בעצמי
כאילו שחיי הזוגיות והאהבה תמו
ונותרנו רק אני ושני בניי הקטנים
כאילו שזה הייעוד שלי בחיים
עליי לגדלם, לחנכם, לפרנס
להיות לצידם בטוב וברע -
לא נותר מקום לבן זוג -
לא נותר פנאי לחפש אותו -
לא נותר פנאי להשקיע בעצמי -
הוי זה כ"כ כואב וכ"כ עצוב
אני מרחמת על עצמי כמעט,
אני מרגישה שהגעתי כ"כ למטה
ללא טיפת יכולת לעלות ולטפס
מה קורה לי?
התגרשתי לפני שנה מזוגיות שהיתה מאוד לא טובה.
והאמת שאלו גירושיי השניים.
בעבר נישאתי כשהייתי בת 21, אז התגרשתי בת 22 לאחר הפלה.
כיום אני בת 43 - פצועה
כואבת - מאוכזבת - לא רוצה אף אחד -
רוצה לבדי -
לא מאמינה יותר באף אחד
לא רוצה לתת מעצמי יותר
לא רוצה להתאהב
לא רוצה לכאוב
לא רוצה להיות נאהבת
ולהרגיש עם אחריות גדולה על כתפיי -
לשמור על האהבה פן תברח
פן תעלם ותתמוסס.
הדמעות עדיין מציפות אותי
מה קורה לי ?
למה אני מרגישה את כל הדברים הנוראיים האלה?
למה אני לא יכולה להיות סתם אדם נורמלי, שיוצאת לבלות, פוגשת בחור נאה, מתאהבת בו והוא בה....
האם זו עייפות נפשית?
האם זו חופשה ארוכה ארוכה לה אני זקוקה, שלא עשיתי אף פעם?
מחר אקום לעוד יום של עבודה
לעוד שגרה "מבורכת"
לעוד יום שיעבור ללא האהבה, ללא הזוגיות, ללא הנשיקה החמה והלוהטת,
אני, שיש לי כ"כ הרבה יכולת הענקה, נותרתי לבדי.
עם תחושה חזקה של רצון ל- ויחד עם זאת חשש גדול והעדפה שלא יקרה.. התחושה הזו של הניגודים והסתירה - האם ייתמו יום אחד?