שוב

שוב

שוב מוצאת את עצמי אוכלת בלי הפסקה. כבר התייאשתי. החלטתי לעשות דיאטה עד יוני אבל אני יודעת שזה לא יילך. מתביישת ללכת לים. כל הגוף שלי די רזה והבטן כמו אישה בהריון. אני כבר לא קונה בגדים המון זמן כי נמאס לי ששואלים אותי בחנויות אם אני בהריון. לא מאמינה שמשהו יעזור. לא מסוגלת נפשית ללכת לאו. איי. ואני כל הזמן רוצה להיות רזה. אמרו לי פעם שכל מה ששמן רוצה זה להיות רזה. לא יודעת אם משהו יוכל לעזור. אני מיואשת. בטן כל הזמן נפוחה, ואין לי מוטיבציה לעשות כושר. לא יודעת כבר מה לעשות.

לורד היקרה!

אני רוצה כל כך לעודד אותך, לומר לך עד כמה אני מזדהה איתך, עד כמה זה קשה להיפרד מאוכל שהוא לא רק אמצעי הקיום שלנו, אלה החבר הכי טוב שלנו. מיד אני נזכרת במאבק שלי באוכל, שהוא יום יום, ולעיתים כל דקה, מיד הרחמים העצמיים שלי לא רק שהם מקיפים אותי,אלא הם גם רוצים לקפוץ עליך. הרי זה לא פייר שאני שמנה וזה לא פייר שאני צריכה להתמודד עם המחלה הזאת. אני מרגישה שאף אחד לא מבין אותי, שום דבר לא יכול לעזור לי-כי אני מתה על אוכל (דו משמעי). אבל האוכל שאני מתה עליו-הורג אותי. הוא רוצח לי את הנשמה. במקום לשמוח בחלקי אני עצובה, במקום להנות מהחיים ולצאת עם כולם לים ולבריכה-אני מסתגרת בבית, במקום להנות מגופי ולהיות שלמה עם עצמי-אני שונאת את המראה שלי ואני אומללה. 27 שנה נלחמתי בעצמי, נלחמתי במחלה הזאת והרגשתי כישלון. אני מעולם לא עשיתי דיאטות, לא גלולות וכל השטויות האלה-ואת יודעת למה? כי כל כך אהבתי אוכל(אני עדיין אוהבת אותו), שהמחשבה שיום אחד אני לא אוכל את מה שאני אוהבת גרמה לי לוותר מראש. אני הערצתי אנשים שהצליחו להתמיד בדיאטות בזק-אפילו אם זה לכמה ימים-קינאתי בהם שהם הצליחו לראות את עצמם-ולו רק פעם אחד, במשקל שהם שאפו להגיע אליו, אני מעולם לא עשיתי זאת-ואני אף פעם לא הגעתי למשקל היעד שלי, אני לא יודעת מה זאת מידה 38-40. אני עדיין לא שם, אך לראשונה בחיי יש לי תקווה שדברים יראו אחרת. אני לא עושה דיאטה מטורפת, והמטרה שלי היא לא רק להוריד במשקל-אלא לשנות את החיים שלי-ולקבל אותם בחזרה. אני בגיל 16 לא ידעתי מהי אהבה ראשונה, אני בגיל 17 לא ידעתי מה זה בילויים, ים חברות-כי אני הסתגרתי בבית, אני התחברתי לסירים,לספגטי,לבורקס ולשוקולד. אני היום בת 27 עם 35 ק"ג עודף וטונות על הכתפיים, ואני לומדת להיפרד מהם, לאט לאט, בקצב שלי, עם המון עבודה עצמית, התבוננות פנימה ותמיכה. האכילה הכפייתית היא מחלה לכל דבר-הראש הוא שמן-ואת הדיסק צריך לשנות. לא משנה עד כמה נברח, עד כמה נסתתר-המחלה היא בתוכינו ושום דיאטת בזק לא תשנה זאת. אכילת יתר כפייתית נובעת בדרך כלל מבדידות, מחוסר אהבה לעצמי, ופחדים. כל עוד הם שם בפנים, האוכל יהיה על גופך בחוץ. לנסות ו"לפתור" את הבעיה לבד-זו לדעתי התעללות בעצמך. כמו שחולה סוכרת, או אלכוהליסט לא יכול לעשות זאת לבד-כך אכלן יתר כפייתי. אפילו בכנס של קופת חולים בנושא , חילקו פליירים שנאמר בהם-שהבעיה היא פזיולוגית, אך הגורמים לה הם פיזיים, נפשיים, גורמים תורשתיים, סביבה,וגורמים רוחניים-אז כדאי שנאמין להם..... זה לא פעם ראשונה שאת מבקשת עזרה, ולבטח לא האחרונה. לבקש עזרה זה כוח! יש לך את הכוח הזה, את הרצון, אז למה לא להשקיע אותו במשהו שיכול לעזור לך. מה ההבדל לבקש עזרה מהפורום או קבוצת תמיכה? האם הפחד שיראו אותך אנשים שמרגישים בדיוק כמוך, וצריכים את העזרה בדיוק כמוך?, האם זה ההודעה בהיותך מכורה לאוכל וחסרת אונים מולו? גם אותי זה הפחיד, אבל לא היתה לי ברירה. הגעתי למצב שלא היה לי למה לקום בבוקר, הכאבים של בולמוסים התישו אותי, הרגשתי שאין לי עתיד-וזה רק עניין של זמן עד שאמות מאכילה. הייתי צריכה להגיע לתחתית שבתחתית כדי להיכנע ולנסות את הדבר הכי מטורף שיש-קבוצת תמיכה. היום אני מודה כל בוקר וכל לילה לזה שלמעלה שהוא הביא אותי לשם, כי למדתי שההתנהגויות הכי מטורפות שלי, הם התנהגויות שכיחות בקרב אכלני יתר כפיתיים, ואני לא אשמה בכל התהליך הזה. אני לומדת לבקש עזרה (זה מאוד מאוד מאוד קשה-אני מודה), אני לומדת להתמודד עם כאב, בדידות, פחד וחוסר אונים. היום ההתקפות אכילה הם לאין שיעור קטנות יותר, מימים עברו, היום גם אם אני נופלת אני "קמה" באותו היום, לא כועסת על עצמי- ומחפשת את הסיבה האמיתית לאכילה ומנסה לטפל בה. בעבר לא יכולתי לפנות לעזרה לחברים הבריאים שלי-כי הם לא בקטע, במשפחה שלי-אני אכלנית היתא הכפייתית היחידה, ולאלה שיכולתי לפנות, הרגשתי בושה לבכות להם על ספגטי-שאני לא יכולה לעמוד בפניו-ושאני אומללה. לא האמנתי שזה קורה לאנשים אחרים, לא האמנתי שאנשים יכולים לדבר על זה-זה היה הסוד שלי. את לא יודעת כמה בכיתי ששמעתי סיפורים של אחרים, כמה אושר הרגשתי שאני לא לבד, ועוד אנשים אוהבים אותי למרות שאני לא יכולה להפסיק לאכול. התרופה לשינאה עצמית-היא אהבה עצמית, התרופה להלקאה וסגירות היא פתיחות- וזה המתנה של קבוצת תמיכה. הפורום הוא כלי נהדר, הוא חשוב והוא כלי עזר-אך לראות הופעה חיה בטלביזיה ולהיות בהופעה חיה-הם שני דברים שונים לחלוטין יש לך יד מושטת לעזרה, את יכולה להמשיך להיאבק במים או לתפוס אותה וללמוד לצאת מהביצה בה את נמצאת-זה כבר תלוי בך. בהצלחה!!!!

רק להיום

רק להיום אני מתפללת ומייחלת שגם היום הזה יגמר טוב, ולא בבולמוס מטורף מול המקרר, המזווה וכן הלאה. רק להיום אני מקווה שאוכל להימנע מהמאכלים שכל כך מזיקים לי, ועושים לי טוב לרגע ואחר כך חרא לשבוע....... אני אכלנית כפייתית ומודה בזה בפה מלא....ריק מאוכל ....ומקווה שיהיה לי הכוח להמשיך בדרך שבחרתי הדרך היחידה שעובדת עליי, והיא ההימנעות מסוכרים ופחמימות וכן סדר יום קבוע של ארוחות על פי תוכנית קבועה מראש. כל רצוני הוא להמשיך לעד ולעשות את התוכנית. בברכת שלום

לורד היקרה!

אני רוצה כל כך לעודד אותך, לומר לך עד כמה אני מזדהה איתך, עד כמה זה קשה להיפרד מאוכל שהוא לא רק אמצעי הקיום שלנו, אלה החבר הכי טוב שלנו. מיד אני נזכרת במאבק שלי באוכל, שהוא יום יום, ולעיתים כל דקה, מיד הרחמים העצמיים שלי לא רק שהם מקיפים אותי,אלא הם גם רוצים לקפוץ עליך. הרי זה לא פייר שאני שמנה וזה לא פייר שאני צריכה להתמודד עם המחלה הזאת. אני מרגישה שאף אחד לא מבין אותי, שום דבר לא יכול לעזור לי-כי אני מתה על אוכל (דו משמעי). אבל האוכל שאני מתה עליו-הורג אותי. הוא רוצח לי את הנשמה. במקום לשמוח בחלקי אני עצובה, במקום להנות מהחיים ולצאת עם כולם לים ולבריכה-אני מסתגרת בבית, במקום להנות מגופי ולהיות שלמה עם עצמי-אני שונאת את המראה שלי ואני אומללה. 27 שנה נלחמתי בעצמי, נלחמתי במחלה הזאת והרגשתי כישלון. אני מעולם לא עשיתי דיאטות, לא גלולות וכל השטויות האלה-ואת יודעת למה? כי כל כך אהבתי אוכל(אני עדיין אוהבת אותו), שהמחשבה שיום אחד אני לא אוכל את מה שאני אוהבת גרמה לי לוותר מראש. אני הערצתי אנשים שהצליחו להתמיד בדיאטות בזק-אפילו אם זה לכמה ימים-קינאתי בהם שהם הצליחו לראות את עצמם-ולו רק פעם אחד, במשקל שהם שאפו להגיע אליו, אני מעולם לא עשיתי זאת-ואני אף פעם לא הגעתי למשקל היעד שלי, אני לא יודעת מה זאת מידה 38-40. אני עדיין לא שם, אך לראשונה בחיי יש לי תקווה שדברים יראו אחרת. אני לא עושה דיאטה מטורפת, והמטרה שלי היא לא רק להוריד במשקל-אלא לשנות את החיים שלי-ולקבל אותם בחזרה. אני בגיל 16 לא ידעתי מהי אהבה ראשונה, אני בגיל 17 לא ידעתי מה זה בילויים, ים חברות-כי אני הסתגרתי בבית, אני התחברתי לסירים,לספגטי,לבורקס ולשוקולד. אני היום בת 27 עם 35 ק"ג עודף וטונות על הכתפיים, ואני לומדת להיפרד מהם, לאט לאט, בקצב שלי, עם המון עבודה עצמית, התבוננות פנימה ותמיכה. האכילה הכפייתית היא מחלה לכל דבר-הראש הוא שמן-ואת הדיסק צריך לשנות. לא משנה עד כמה נברח, עד כמה נסתתר-המחלה היא בתוכינו ושום דיאטת בזק לא תשנה זאת. אכילת יתר כפייתית נובעת בדרך כלל מבדידות, מחוסר אהבה לעצמי, ופחדים. כל עוד הם שם בפנים, האוכל יהיה על גופך בחוץ. לנסות ו"לפתור" את הבעיה לבד-זו לדעתי התעללות בעצמך. כמו שחולה סוכרת, או אלכוהליסט לא יכול לעשות זאת לבד-כך אכלן יתר כפייתי. אפילו בכנס של קופת חולים בנושא , חילקו פליירים שנאמר בהם-שהבעיה היא פזיולוגית, אך הגורמים לה הם פיזיים, נפשיים, גורמים תורשתיים, סביבה,וגורמים רוחניים-אז כדאי שנאמין להם..... זה לא פעם ראשונה שאת מבקשת עזרה, ולבטח לא האחרונה. לבקש עזרה זה כוח! יש לך את הכוח הזה, את הרצון, אז למה לא להשקיע אותו במשהו שיכול לעזור לך. מה ההבדל לבקש עזרה מהפורום או קבוצת תמיכה? האם הפחד שיראו אותך אנשים שמרגישים בדיוק כמוך, וצריכים את העזרה בדיוק כמוך?, האם זה ההודעה בהיותך מכורה לאוכל וחסרת אונים מולו? גם אותי זה הפחיד, אבל לא היתה לי ברירה. הגעתי למצב שלא היה לי למה לקום בבוקר, הכאבים של בולמוסים התישו אותי, הרגשתי שאין לי עתיד-וזה רק עניין של זמן עד שאמות מאכילה. הייתי צריכה להגיע לתחתית שבתחתית כדי להיכנע ולנסות את הדבר הכי מטורף שיש-קבוצת תמיכה. היום אני מודה כל בוקר וכל לילה לזה שלמעלה שהוא הביא אותי לשם, כי למדתי שההתנהגויות הכי מטורפות שלי, הם התנהגויות שכיחות בקרב אכלני יתר כפיתיים, ואני לא אשמה בכל התהליך הזה. אני לומדת לבקש עזרה (זה מאוד מאוד מאוד קשה-אני מודה), אני לומדת להתמודד עם כאב, בדידות, פחד וחוסר אונים. היום ההתקפות אכילה הם לאין שיעור קטנות יותר, מימים עברו, היום גם אם אני נופלת אני "קמה" באותו היום, לא כועסת על עצמי- ומחפשת את הסיבה האמיתית לאכילה ומנסה לטפל בה. בעבר לא יכולתי לפנות לעזרה לחברים הבריאים שלי-כי הם לא בקטע, במשפחה שלי-אני אכלנית היתא הכפייתית היחידה, ולאלה שיכולתי לפנות, הרגשתי בושה לבכות להם על ספגטי-שאני לא יכולה לעמוד בפניו-ושאני אומללה. לא האמנתי שזה קורה לאנשים אחרים, לא האמנתי שאנשים יכולים לדבר על זה-זה היה הסוד שלי. את לא יודעת כמה בכיתי ששמעתי סיפורים של אחרים, כמה אושר הרגשתי שאני לא לבד, ועוד אנשים אוהבים אותי למרות שאני לא יכולה להפסיק לאכול. התרופה לשינאה עצמית-היא אהבה עצמית, התרופה להלקאה וסגירות היא פתיחות- וזה המתנה של קבוצת תמיכה. הפורום הוא כלי נהדר, הוא חשוב והוא כלי עזר-אך לראות הופעה חיה בטלביזיה ולהיות בהופעה חיה-הם שני דברים שונים לחלוטין יש לך יד מושטת לעזרה, את יכולה להמשיך להיאבק במים או לתפוס אותה וללמוד לצאת מהביצה בה את נמצאת-זה כבר תלוי בך. בהצלחה!!!!

מאיה, אהבתי כל מילה ומילה. מאחל לך הרבה הרבה הרבה הצלחה.

תודה, כיף לחזור ולשלוח את מסר ההחלמה!!!!!!!

עבור לעמוד
בחזרה לפורום
כרגע בפורום זה: אין משתמשים רשומים
עבור לפורום:
דיאטה
בחר
בחר