אוף עם האוכל הזה.....

האמת שלא בא לי לכתוב מה עובר עליי. לא בא לי לשתף את העולם בקשיים שלי, כי הם נראים לי רק שלי-וזר לא יבין אותם. אבל כנראה שאם החשק לא רוצה-אז אני צריכה לעשות זאת. אני כבר בבית יותר משבועיים כי שברתי את הקרסול ואני עם גבס. החוסר האונים הזה ימשך לפחות עוד חודש. יש סביבי שמנסים לעודד אותי שיש לזה מטרה, גם אם אני לא רואה אותה עכשיו-ולפעמים זה באמת מעודד ועוזר להעביר את היום. אך יש ימים שזה לא מספיק-ונמאס לי. נמאס לי חוסר האונים ולהיות תלויה בכולם, נמאסה עליי הקירבה לאוכל- והמאמץ לחתוך כולו סלט. אז לפעמים אני מוותרת לעצמי, ואת מקום הסלט תופסים שטויות-שרק צריך לפתוח ארון, ומקרר להוציא אותם, ולפעמים אני חזיקה מעמד. כל יום שעובר נראה כמו נצח, והימנעות של כמה שעות נוטעות בי תחושה שעברו מינימום שנים. אני מנסה לקרוא, לסדר תמונות מהטיול הגדול שלי לדרום אמריקה(מלפני 3-שנים), לכתוב, לגלוש במחשב מדי פעם-או סתם לראות סרטים ולהעביר את הזמן. מדי פעם אני מנצלת את הזמן להתבוננות פנימה, לעשיית חשבונות עם עצמי או לתת מרגוע לנפש-וזה קשה. "להיום" אני עדיין בהימנעות-ולא נגעתי בשוקולדים(יש לי סטוקים בבית), אוזני המן למיניהם ושאר קמחים למוצריהם שלא בשבילי. "להיום" הכרחתי את עצמי לכתוב ואני מקווה לחזור לפורום הזה ולפחות כמו פעם.

מאיה, קודם כל תהיי בריאה. שנית כנסי באינטנסיביות לפורום, זה ישמור אותך עם מודעות גבוהה יותר. שלישית

למה את מחזיקה בבית סטוקים של חומרים מסוכנים? שוקולד ואוזני המן? תעשי מהר משלוח מנות ותפטרי מהמכשלות הללו. יאללה, שיהיה לך בהצלחה והרבה בריאות.

מסכימה עם גידי

מאיה חמודה. קודם כל החלמה מהירה. דבר שני - להעיף כמה שיותר מהר את האסונות. אם רוצים לעזור לך - שיעזרו בזה שיהיו תבשילים מזינים ומשביעים. שומעת אותך "נמנעת". זה קשה גם בימים רגילים ועל אחת כמה וכמה במצבך. לכן רצוי להקפיד על 3 ארוחות מרכזיות וביניהן לאכול פרי או יוגורט. אם נחוץ לך מאוד מתוק אני ממליצה על כוס שוקו, מעדן שוקולד לייט (טוויגי, צוריאל), או כפית ריבה ללא סוכר המעורבבת ביוגורט כלשהוא. ובכל מקרה, ברגע שתוכלי לעמוד על הרגליים, אל תתפתי לשום "פוש" או דיאטה חדשה. המשיכי במסלול שקבעת לעצמך. ספורט - ברגע שיאשרו לך שאפשר. תרגישי טוב, אלוניס

אוף עם האוכל הזה.....

האמת שלא בא לי לכתוב מה עובר עליי. לא בא לי לשתף את העולם בקשיים שלי, כי הם נראים לי רק שלי-וזר לא יבין אותם. אבל כנראה שאם החשק לא רוצה-אז אני צריכה לעשות זאת. אני כבר בבית יותר משבועיים כי שברתי את הקרסול ואני עם גבס. החוסר האונים הזה ימשך לפחות עוד חודש. יש סביבי שמנסים לעודד אותי שיש לזה מטרה, גם אם אני לא רואה אותה עכשיו-ולפעמים זה באמת מעודד ועוזר להעביר את היום. אך יש ימים שזה לא מספיק-ונמאס לי. נמאס לי חוסר האונים ולהיות תלויה בכולם, נמאסה עליי הקירבה לאוכל- והמאמץ לחתוך כולו סלט. אז לפעמים אני מוותרת לעצמי, ואת מקום הסלט תופסים שטויות-שרק צריך לפתוח ארון, ומקרר להוציא אותם, ולפעמים אני חזיקה מעמד. כל יום שעובר נראה כמו נצח, והימנעות של כמה שעות נוטעות בי תחושה שעברו מינימום שנים. אני מנסה לקרוא, לסדר תמונות מהטיול הגדול שלי לדרום אמריקה(מלפני 3-שנים), לכתוב, לגלוש במחשב מדי פעם-או סתם לראות סרטים ולהעביר את הזמן. מדי פעם אני מנצלת את הזמן להתבוננות פנימה, לעשיית חשבונות עם עצמי או לתת מרגוע לנפש-וזה קשה. "להיום" אני עדיין בהימנעות-ולא נגעתי בשוקולדים(יש לי סטוקים בבית), אוזני המן למיניהם ושאר קמחים למוצריהם שלא בשבילי. "להיום" הכרחתי את עצמי לכתוב ואני מקווה לחזור לפורום הזה ולפחות כמו פעם.

מאיהל'ה, תמשיכי לכתוב, תתקשרי לאומנת, תמשיכי לעשות משהו אחר...

לא יכולה להמליץ על יותר מזה כי לפני מספר חודשים נפלתי באותה המלכודת ולא התמודדתי כל כך יפה. אז תהיי חזקה ותמשיכי ב"רק להיום" "רק להיום אשתדל לחיות ביום זה בלבד, ולא אנסה לפתור את כל בעיותי בבת אחת... רק להיום אהיה שמח... רק להיום אנסה להסתגל למה שקיים..." שלך באהבה חובבת החסה (היום מצאתי בחסה שלי כאלה חלזונות שבלוליים קטנים ומתוקים שהוציאו משושים זעירים כשניתקתי אותם מעל העלה. הם היו זעירים ומקסימים לקחתי אותם והעברתי בעדינות לחצר, מקווה שהם שורדים שם גם בלי החסה שלי)
עבור לעמוד
בחזרה לפורום
כרגע בפורום זה: אין משתמשים רשומים
עבור לפורום:
דיאטה
בחר
בחר