המחלה שלי

המחלה שלי

אכילת יתר כפייתית היא מחלה לכל דבר. היא בעלת סימנים ותסמינים כמו כל מחלה אחרת. היא מחלה ערמומית, מבלבלת ובעלת השלכות פיזיות- גופניות ונפשיות-רוחניות כאחד. המחלה מבוססת על אכילה עודפת ולא מבוקרת עד כדי אובדן שפיות. האוכל הוא בסיס הקיום של האדם לא ניתן להתקיים בלעדיו ולכן לא ניתן להימנע ממנו, מצד שני האוכל יכול להיות הוא הרסני, לא בריא, ממכר ולשמש כרעל לגוף. אכילה כפייתית היא התמכרות לכל דבר היא מורכבת משלושה היבטים-פיזיים, נפשיים ורוחניים ולכן טיפול בא צריך להכיל את השלושה. תקופה ארוכה של גמילה מאכילה כפייתית והימנעות לא מבטיחה "הבראה" מהמחלה, נהפוך הוא, מחשבה כזו בדרך כלל מובילה את אכלן הכפייתי שנפילה לאוכל. ה"שד" נמצא בפנים, אי אפשר לגרשו, ולעיתים מספיק ריח, גרגר של חומר או אף זיכרון והתנהגות ישנים כדי להעירו ולהחזירו לפעולה. לא משנה כמה זמן נשמור על הימנעות, לא משנה כמה שינינו הרגלים ודפוסי חיים, אם לא נשמור על כך-זה יחזור ובגדול. המחלה תמיד אתי, היא בתוכי, היא אתי ברחוב, בסופר, בלימודים, בעבודה, בבית, במקלחת ובמיטה. היא אתי שאני שמחה, שאני עצובה, שאני במצב של "הי", במצב של "דאון" או סתם במצב רוח רגיל. היא לא עוזבת אותי והיא דואגת להזכיר לי זאת. כל דבר יכול להעיר אותה, כל דבר יכול לגרום לי להשתעבד אליה. ריח של אוכל בכלל ומאפיה בפרט מעוררים אצלי כמיהות. בחור אוכל סנדוויץ, פרוסת לחם, ארוחה של מישהו, דיבורים על אוכל, פרסומות על אוכל, משקאות אוכל רחוב ועוד יכולים להוביל אותי בקלות לאיבוד שליטה. רגשות, פחדים וכל התנהגות שלי ושל הסביבה יכולים גם כן לעורר בי זיכרונות מהעבר ולהביא אותי לכמיהות לאוכל. המחלה היא מחלה הדרגתית, היא לא שוקטת על שמריה, היא מתפתחת ומתחזקת עם כל ביס שאנחנו מכניסים לפה. כמויות האוכל שאנו מכניסים לגופינו רק הולכים וגדלים, תכיפות הנפילות הולכים ומתרבים, אי השליטה על הפה רק הולך ונחלש עד שהוא לא קיים. שאני משווה את הכמויות שאכלתי כדי להשביע את תאבוני בגיל שבע, שתיים עשרה, חמש עשרה ועשרים אני יכולה להבין את המשמעות הפרוגרסיבית של המחלה. ככל שגילי הלך וגדל כמויות האוכל ויכולת הנשיאה היו גדולים יותר. צורת האכילה שינתה את פניה מסתם זלילה לבולמוסים בלתי נשלטים, היכולת להתמודד עם החיים ללא האוכל הלך וקטן. להכיר בעובדה שאני אכלנית יתר כפייתית ושאכילת יתר היא מחלה זה לא קל. זה תהליך שאצלי התפרש לאורך שנים. ידעתי תמיד שהגישה שלי לאוכל-לא נורמלית אבל ייחסתי את הבעיה לחוסר הרצון שלי. אצלי הוא לא היה קיים, וחיי היו "בהמתנה" עד שהוא יגיע. ההמתנה נמשכה כ-25 שנה. באותם שנים חשתי בדידות, הופלתי לא מעט ע"י סביבתי בשל מראי החיצוני שלי ואף הייתה תקופה שנודיתי מהחברה בשל כך- אך אלו לא גרמו לי "להתפקח". הם רק גרמו לי לשנאה עצמית (על כך שאני שמנה) והתמכרות חזקה יותר לאוכל. רק שיחה אמיתית וכנה עם אכלנים כפייתיים והקשבה לצורכי גופי הביאה לי להתפקחות. רק כנות בחברת אנשים שהיו בבור השחור הזה כמוני, ועברו את מה שאני עברתי גרמו לי להיפתח ונסות לראשונה להתמודד עם הבעיה. קשה לי עדיין לקבל שאני אכלנית יתר כפייתית, לעיתים אני מנסה להשוות עצמי לאכלני יתר כפייתיים אחרים ולסיפוריהם כדי למצוא תירוץ למה מקומי לא צריך להיות שם למה אני לא אכלנית יתר כפייתית! ההכחשה היא חלק בלתי נפרד מהמחלה. יש לה כוח עצום והיא מקהה את הרגשות שאתם נמנעתי מלהתמודד. זה פן נוסף של המחלה ועליי לקבל זאת. לא רק בשביל עצמי, אלא בשביל אכלני יתר כפייתיים אחרים ואנשים נוספים שסביבי. כולנו התכחשנו למעשים, דרכי חשיבה והתנהגויות בעברנו= זה לא אומר שהם לא התקיימו או לא עשינו אותם. אני לא לוקחת אחריות על אף אחד, אני לא אשנה אף אחד-חוץ מעצמי. אני לוחצת על אף אחד לקבל את דרכי כי לא תמיד האחר עבר את שעברתי ונמצא במקום שבו אני נמצאת. אני עושה מה שטוב עבורי, מה שאני מאמינה לנכון שהוא הדרך המוצלחת בשבילי. אני לעיתים נופלת, מקבלת מכות ומתייאשת- אבל זה חלק מתהליך הלמידה. פעם האמנתי בשיר "אני ואתה נשנה את העולם", היום אני מאמינה שאם אשנה את החלקה הפרטית שלי מתוך כנות ואהבה, זו תפרוץ ותשגשג מעבר לגדר. הדשא של השכן תמיד ירוק יותר אבל זה לא נכון. הדשא שלי הוא ירוק, והוא ימשיך ויצמח אם אדשן אותו ואשקה אותו. יש לי מחלה שקמה שעה לפני כל בוקר, היא מלווה אותי לאורך כל היום, והולכת לישון הרבה אחרי- ועם זה עליי להתמודד.

קראתי את דבריך ושוב קראתי ושוב קראתי

את כותבת מהלב. אולי הכתיבה כמו הדיבור על זה הוא חלק מהיכולת להתמודד? כך היה אצלי. ובנוסף, למדתי על עצמי שמסיבות שפה אין המקום לפרט אותן, ההשמנה ללא גבולות שלי הגיע ממקום של בדיקת גבולות."עד הקצה...." והיום מינוס 50 קילו אני יכולה לומר שלשמור על גבולות שפויים למרות התובנות שנוספו לי בדרך זה קשה . בטירוף. כי טבוע בנו משהו הרסני כנראה. אבל זאת אני (-: ותמשיכי לכתוב מאיה, כי איך סיגל אומרת "כשהפה עסוק בדיבורים אין לו זמן לאכול" (-:

הזדהיתי עם כל מילה

המחלה שלי

אכילת יתר כפייתית היא מחלה לכל דבר. היא בעלת סימנים ותסמינים כמו כל מחלה אחרת. היא מחלה ערמומית, מבלבלת ובעלת השלכות פיזיות- גופניות ונפשיות-רוחניות כאחד. המחלה מבוססת על אכילה עודפת ולא מבוקרת עד כדי אובדן שפיות. האוכל הוא בסיס הקיום של האדם לא ניתן להתקיים בלעדיו ולכן לא ניתן להימנע ממנו, מצד שני האוכל יכול להיות הוא הרסני, לא בריא, ממכר ולשמש כרעל לגוף. אכילה כפייתית היא התמכרות לכל דבר היא מורכבת משלושה היבטים-פיזיים, נפשיים ורוחניים ולכן טיפול בא צריך להכיל את השלושה. תקופה ארוכה של גמילה מאכילה כפייתית והימנעות לא מבטיחה "הבראה" מהמחלה, נהפוך הוא, מחשבה כזו בדרך כלל מובילה את אכלן הכפייתי שנפילה לאוכל. ה"שד" נמצא בפנים, אי אפשר לגרשו, ולעיתים מספיק ריח, גרגר של חומר או אף זיכרון והתנהגות ישנים כדי להעירו ולהחזירו לפעולה. לא משנה כמה זמן נשמור על הימנעות, לא משנה כמה שינינו הרגלים ודפוסי חיים, אם לא נשמור על כך-זה יחזור ובגדול. המחלה תמיד אתי, היא בתוכי, היא אתי ברחוב, בסופר, בלימודים, בעבודה, בבית, במקלחת ובמיטה. היא אתי שאני שמחה, שאני עצובה, שאני במצב של "הי", במצב של "דאון" או סתם במצב רוח רגיל. היא לא עוזבת אותי והיא דואגת להזכיר לי זאת. כל דבר יכול להעיר אותה, כל דבר יכול לגרום לי להשתעבד אליה. ריח של אוכל בכלל ומאפיה בפרט מעוררים אצלי כמיהות. בחור אוכל סנדוויץ, פרוסת לחם, ארוחה של מישהו, דיבורים על אוכל, פרסומות על אוכל, משקאות אוכל רחוב ועוד יכולים להוביל אותי בקלות לאיבוד שליטה. רגשות, פחדים וכל התנהגות שלי ושל הסביבה יכולים גם כן לעורר בי זיכרונות מהעבר ולהביא אותי לכמיהות לאוכל. המחלה היא מחלה הדרגתית, היא לא שוקטת על שמריה, היא מתפתחת ומתחזקת עם כל ביס שאנחנו מכניסים לפה. כמויות האוכל שאנו מכניסים לגופינו רק הולכים וגדלים, תכיפות הנפילות הולכים ומתרבים, אי השליטה על הפה רק הולך ונחלש עד שהוא לא קיים. שאני משווה את הכמויות שאכלתי כדי להשביע את תאבוני בגיל שבע, שתיים עשרה, חמש עשרה ועשרים אני יכולה להבין את המשמעות הפרוגרסיבית של המחלה. ככל שגילי הלך וגדל כמויות האוכל ויכולת הנשיאה היו גדולים יותר. צורת האכילה שינתה את פניה מסתם זלילה לבולמוסים בלתי נשלטים, היכולת להתמודד עם החיים ללא האוכל הלך וקטן. להכיר בעובדה שאני אכלנית יתר כפייתית ושאכילת יתר היא מחלה זה לא קל. זה תהליך שאצלי התפרש לאורך שנים. ידעתי תמיד שהגישה שלי לאוכל-לא נורמלית אבל ייחסתי את הבעיה לחוסר הרצון שלי. אצלי הוא לא היה קיים, וחיי היו "בהמתנה" עד שהוא יגיע. ההמתנה נמשכה כ-25 שנה. באותם שנים חשתי בדידות, הופלתי לא מעט ע"י סביבתי בשל מראי החיצוני שלי ואף הייתה תקופה שנודיתי מהחברה בשל כך- אך אלו לא גרמו לי "להתפקח". הם רק גרמו לי לשנאה עצמית (על כך שאני שמנה) והתמכרות חזקה יותר לאוכל. רק שיחה אמיתית וכנה עם אכלנים כפייתיים והקשבה לצורכי גופי הביאה לי להתפקחות. רק כנות בחברת אנשים שהיו בבור השחור הזה כמוני, ועברו את מה שאני עברתי גרמו לי להיפתח ונסות לראשונה להתמודד עם הבעיה. קשה לי עדיין לקבל שאני אכלנית יתר כפייתית, לעיתים אני מנסה להשוות עצמי לאכלני יתר כפייתיים אחרים ולסיפוריהם כדי למצוא תירוץ למה מקומי לא צריך להיות שם למה אני לא אכלנית יתר כפייתית! ההכחשה היא חלק בלתי נפרד מהמחלה. יש לה כוח עצום והיא מקהה את הרגשות שאתם נמנעתי מלהתמודד. זה פן נוסף של המחלה ועליי לקבל זאת. לא רק בשביל עצמי, אלא בשביל אכלני יתר כפייתיים אחרים ואנשים נוספים שסביבי. כולנו התכחשנו למעשים, דרכי חשיבה והתנהגויות בעברנו= זה לא אומר שהם לא התקיימו או לא עשינו אותם. אני לא לוקחת אחריות על אף אחד, אני לא אשנה אף אחד-חוץ מעצמי. אני לוחצת על אף אחד לקבל את דרכי כי לא תמיד האחר עבר את שעברתי ונמצא במקום שבו אני נמצאת. אני עושה מה שטוב עבורי, מה שאני מאמינה לנכון שהוא הדרך המוצלחת בשבילי. אני לעיתים נופלת, מקבלת מכות ומתייאשת- אבל זה חלק מתהליך הלמידה. פעם האמנתי בשיר "אני ואתה נשנה את העולם", היום אני מאמינה שאם אשנה את החלקה הפרטית שלי מתוך כנות ואהבה, זו תפרוץ ותשגשג מעבר לגדר. הדשא של השכן תמיד ירוק יותר אבל זה לא נכון. הדשא שלי הוא ירוק, והוא ימשיך ויצמח אם אדשן אותו ואשקה אותו. יש לי מחלה שקמה שעה לפני כל בוקר, היא מלווה אותי לאורך כל היום, והולכת לישון הרבה אחרי- ועם זה עליי להתמודד.

!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

תתקשר/י 054-615162 נעזור לך פעם אחד ולתמיד עמך עד לקבלת תוצאה
עבור לעמוד
בחזרה לפורום
כרגע בפורום זה: אין משתמשים רשומים
עבור לפורום:
דיאטה
בחר
בחר