פוס מפסיקים ולא משחקים!!!!

לגידי, לחנה, לדינה ושאר המתעניינים!!! תודה על שמירת הקשר, זה באמת מחמם את הלב שמשהו דואג לך, זורק תשומת לב ומתעניין!!! האמת...שהמצב אצלי הוא על הקנטים! אין לי עבודה, אין לי שיגרה והמקרר קרוב מתמיד(דו משמעי).מצד אחד אני רוצה לעודד ולהתעודד ולהגיד זה יעבור, אבל מצד שני אין לי כוח. לא בה לי לחנטרש שיהיה בסדר, ונחזור להימנעות, הבדידות תעלם ונמצא את אהבת חיינו והכל יהיה טוב בלה בלה בלה בלה בלה. בא לי לצעוק על מישהו, בעיקר על זה שלמעלה שהוא לא עוזר לי, לא מקשיב לי ואני הכי בודדה בעולם והוא לא בסדר שהוא הביא אותי לעולם עם "המחלה הזאת". האמת שאני כבר תקופה ארוכה ללא מאמנת, אני לא מוצאת את מה שאני רוצה, אני ארבעה ימים מחזיקה מעמד, אוכלת שלוש ארוחות ביום בלי שטויות באמצע, הולכת לחדר כושר ארבע פעמים בשבוע, הולכת לפגישות ואז מגיע היום החמישי ..............ואני מאבדת כל שפיות. פתאום אני מחסלת מתוק, חמוץ, מלוח ושוב מתוק ושוב מלוח וזה לא נגמר. עד שאני לא מתפוצצת!!! עד שאני לא יכולה לעמוד על הרגליים מרוב אוכל אני לא מפסיקה. לא משנה שהאוכל כבר עומד לי בגרון לא משנה שאני כבר חשה כאב פיזי מרוב עומס אוכל, לא משנה כמה אמרתי לעצמי להפסיק , לא משנה כמה אני אצטער על כך למחרת-זה לא עוזר. אני פשוט מאבדת את הראש. אז מצד אחד לא בא לי להתבכיין ולא בא לי לשמוע-יהיה טוב כי קשה לי ברגעים אלה ממש להאמין בכך. אני מרגישה שאין לי כוח להתחלק בפורום, אין לי מה לתת לאנשים, לא בא לי לשמוע "התחלקויות" של אחרים, ולא בא לי לזרות פאסימיות. אני חשה שאף אחד לא מבין אותי, אני חשה בדידות, חוסר ערך, שנאה עצמית וחוסר אונים. הראש יודע לדקלם שזה בדיוק הזמן שאסור לי להסתגר, ואני צריכה להיפתח ולקבל עזרה וכו' וכו' וכו'-אבל הלב מרגיש אחרת וכל טיפת הגיון נכנסת מאוזן אחת ויוצאת מהשניה. אז מה בא לי לעשות? כדורים, דיאטות בזק, מלתעות, בלון, קיצור קיבה כל פתרון מהיר שיפתור את הבעיה. אני לא יודעת אם זה פחדנות , טיפשות , או חוסר אומץ שמנע ממני מלעשות את הדברים הללו. אני לא יודעת אם זה לזכותי או לטובתי אני רק יודעת שכרגע אני עייפה, מתוסכלת ומחפשת כיוון, ואני אשמח למצוא אותו.

למאיה

מאיה שלום קראתי את המכתב שלך,אני רוצה, אם תסכימי להתכתב איתך. אני לא קוסמת אבל אולי משהו ישתנה אם תאמיני חזק.

למאיה ......מאת סמדר פרגר

הי מאיה, זו אני סמדר פרגר, שאמורה להתארח היום בערב בפורום שלכם... נכנסתי כדי לקרוא קצת מה קורה אצלכם ולהכיר מעט את המשתתפים - את יודעת , להתכונן... בכל מקרה - נגעת לליבי מאוד מאוד, והיתי שמחה לעזור לך ולו במעט. אם אפשר היה הייתי רוצה לתת לך חיבוק חזק חזק ולגרום לך להגיש שיש אהבה בעולם , ושיש אהבה גם עבורך - אני אוהבת אותך למרות שאני לא מכירה אותך בכלל ! אני מכירה כל כך מקרוב את התקפות האכילה האלה שאת חווה... כל כך מוכר , כל כך מפחיד... גם אני גרתי בחדר הזה פעם - בתא הזה שאת נמצאת בו עכשיו - והייתי שמחה לומר לך שזה עובר, ושזה לעולם לא חוזר - אבל זו לא תהיה האמת. האמת היא - שכל מה שאנחנו, כל מה שיש בנו - נשאר איתנו לתמיד, השאלה היא רק האיזון בינם לבין ההרגלים החדשים שלנו. כמה מזה וכמה מזה לאורך היום, השבוע, החודש , השנה... השאלה היא כמה חדרים יש לך עוד בבית, וכמה את חופשיה להלך בינם ולבחור באיזה חדר את רוצה להיות, וכמה הוא גדול, מאוורר, מואר ומזמין... כמה זה שולט על התפקוד היומיומי שלנו, על מי שאנחנו ומה שאנחנו... ומה שאנחנו זה תמיד יהיה גם זו שאוכלת בלי הכרה ודוחסת עד כאב - אולי כי הכאב המגיע מעודף מזון עדיף על תחושת הכאב האחרת ממנה אנחנו מנסות לברוח, להתחמק, להימנע להתעלם... אולי כי התרגלנו להתמודד עם הרגשות שלנו רק כך ... ואנחנו לא מכירות דרך אחרת להתמודד איתם. אולי אם נבין שאנחנו יצורים של הרגלים המפחדים פחד מוות משינוי - נהיה סובלניים וסבלניים יותר עם עצמנו ונאפשר לעצמנו לצבור חוויות וניסיון אחר , בעצם - לפתוח לעצמנו אופציות נוספות להתמודד עם העולם הזה ועם הרגשות שלנו. (עוד חדרים !?) שאפשר יהיה גם כך וגם אחרת - ולא רק כך... את מבינה? אם תשימי את חייך על כפות המאזניים, תראי שהחוויות שצברת עד עכשיו, ההרגלים שלך - זה מה שאת מכירה, נכון? הם מהווים את כל המשקל על כף אחת של המאזניים. ומה על הכף השניה? מעט חוויות בודדות של אחרת... לא מספיק משקל שיתן ביטחון לנטוש או להעדיף הרגלים אחרים על אלה שהקיפו אותך בחומת מגן של ביטחון שנותן משהו מוכר - וגם אם הוא מזיק - הוא לפחות זמין , הוא שם, הוא שלך, הוא מנחם , הוא מרגיע - הוא שלך.. בכל יום שאת עוברת וצוברת לעצמך חוויות חדשות והרגלים חדשים, את מוסיפה משקל לכף השניה של המאזניים - עם הזמן , בתהליך ארוך וסבלני של החלמה (של ניסוי וטעייה, של , UPS & DOWNS, של שני צעדים קדימה ורבע צעד אחורה...) , תגלי יום אחד, שכשזה תוקף - "פתאום" את יכולה לבחור גם אחרת... ואת תוכלי !!! ואולי לפעמים תעדיפי לבחור שוב בדרך הקודמת - וזה בסדר - צריך לזכור שהדרך הקודמת היא הדרך המוכרת, זו שמעניקה בטחון מעצם היותה מוכרת... את מבינה? בכל פעם שאת כועסת על עצמך שלא הצלחת להטמיע את ההרגלים החדשים - את עושה בדיוק את מה שאת רגילה: שונאת את עצמך. וכשאנחנו שונאות את עצמנו - נו?.... אנחנו אוכלות ! אז איך עזרנו לעצמנו? במה תרמנו לעצמנו להתקדם למקום חדש? איך שיפרנו את מצבנו בעולם הזה? אני יכולה להמשיך ולכתוב לך עוד המון , אני נורא פטפטנית... זה גם בגלל שהיום אני מאפשרת לעצמי להעסיק את הפה שלי גם בדברים אחרים חוץ מאשר בלעיסה....גם אם אחרים לא תמיד אוהבים לשמוע אותי או את מה שיש לי להגיד - היום אני פחות מפוחדת ומבוהלת מחוסר הקבלה של האחרים, ומבינה שזה נובע גם מהפחדים שלהם ולאו דווקא קשור ישירות אלי , למי שאני ולמה שאני... את מבינה? זה ביטחון שנרכש לא בגלל מידת המכנסיים שאפשר למצוא בכל חנות "רגילה" - אלא בגלל האהבה.... שלך סמדר נ.ב. 1. אם את רוצה את יכולה להעתיק את תוכן המסר שלי אליך לפורום עצמו - אני הרגשתי שמכיוון שעדיין איננו מכירות אחת את השניה עדיף יהיה שאפנה אליך קודם כל במקום פרטי. 2. הוספתי לך קישור לאתר שלי לעלון הרזיה שפויה מס. 1 שבו יש כמה מילים על העניין של השינוי...

מאיה, כל התרונות שמנית אינם פתרונות אמיתיים, חבל על הזמן ועל הכסף. הצעתי לך בעבר ואני מציע לך שוב לרכוש את הספר הרזיה שפויה

של סמדר פרגר. ההשקעה זו תשתלם לך. אגב. סמדר מתארחת הערב בפורום ואת מוזמנת להציג לה שאלות ולשמוע את דעותיה שהן בהחלט שונות מהמקובל.

למאיה ......מאת סמדר פרגר

הי מאיה, זו אני סמדר פרגר, שאמורה להתארח היום בערב בפורום שלכם... נכנסתי כדי לקרוא קצת מה קורה אצלכם ולהכיר מעט את המשתתפים - את יודעת , להתכונן... בכל מקרה - נגעת לליבי מאוד מאוד, והיתי שמחה לעזור לך ולו במעט. אם אפשר היה הייתי רוצה לתת לך חיבוק חזק חזק ולגרום לך להגיש שיש אהבה בעולם , ושיש אהבה גם עבורך - אני אוהבת אותך למרות שאני לא מכירה אותך בכלל ! אני מכירה כל כך מקרוב את התקפות האכילה האלה שאת חווה... כל כך מוכר , כל כך מפחיד... גם אני גרתי בחדר הזה פעם - בתא הזה שאת נמצאת בו עכשיו - והייתי שמחה לומר לך שזה עובר, ושזה לעולם לא חוזר - אבל זו לא תהיה האמת. האמת היא - שכל מה שאנחנו, כל מה שיש בנו - נשאר איתנו לתמיד, השאלה היא רק האיזון בינם לבין ההרגלים החדשים שלנו. כמה מזה וכמה מזה לאורך היום, השבוע, החודש , השנה... השאלה היא כמה חדרים יש לך עוד בבית, וכמה את חופשיה להלך בינם ולבחור באיזה חדר את רוצה להיות, וכמה הוא גדול, מאוורר, מואר ומזמין... כמה זה שולט על התפקוד היומיומי שלנו, על מי שאנחנו ומה שאנחנו... ומה שאנחנו זה תמיד יהיה גם זו שאוכלת בלי הכרה ודוחסת עד כאב - אולי כי הכאב המגיע מעודף מזון עדיף על תחושת הכאב האחרת ממנה אנחנו מנסות לברוח, להתחמק, להימנע להתעלם... אולי כי התרגלנו להתמודד עם הרגשות שלנו רק כך ... ואנחנו לא מכירות דרך אחרת להתמודד איתם. אולי אם נבין שאנחנו יצורים של הרגלים המפחדים פחד מוות משינוי - נהיה סובלניים וסבלניים יותר עם עצמנו ונאפשר לעצמנו לצבור חוויות וניסיון אחר , בעצם - לפתוח לעצמנו אופציות נוספות להתמודד עם העולם הזה ועם הרגשות שלנו. (עוד חדרים !?) שאפשר יהיה גם כך וגם אחרת - ולא רק כך... את מבינה? אם תשימי את חייך על כפות המאזניים, תראי שהחוויות שצברת עד עכשיו, ההרגלים שלך - זה מה שאת מכירה, נכון? הם מהווים את כל המשקל על כף אחת של המאזניים. ומה על הכף השניה? מעט חוויות בודדות של אחרת... לא מספיק משקל שיתן ביטחון לנטוש או להעדיף הרגלים אחרים על אלה שהקיפו אותך בחומת מגן של ביטחון שנותן משהו מוכר - וגם אם הוא מזיק - הוא לפחות זמין , הוא שם, הוא שלך, הוא מנחם , הוא מרגיע - הוא שלך.. בכל יום שאת עוברת וצוברת לעצמך חוויות חדשות והרגלים חדשים, את מוסיפה משקל לכף השניה של המאזניים - עם הזמן , בתהליך ארוך וסבלני של החלמה (של ניסוי וטעייה, של , UPS & DOWNS, של שני צעדים קדימה ורבע צעד אחורה...) , תגלי יום אחד, שכשזה תוקף - "פתאום" את יכולה לבחור גם אחרת... ואת תוכלי !!! ואולי לפעמים תעדיפי לבחור שוב בדרך הקודמת - וזה בסדר - צריך לזכור שהדרך הקודמת היא הדרך המוכרת, זו שמעניקה בטחון מעצם היותה מוכרת... את מבינה? בכל פעם שאת כועסת על עצמך שלא הצלחת להטמיע את ההרגלים החדשים - את עושה בדיוק את מה שאת רגילה: שונאת את עצמך. וכשאנחנו שונאות את עצמנו - נו?.... אנחנו אוכלות ! אז איך עזרנו לעצמנו? במה תרמנו לעצמנו להתקדם למקום חדש? איך שיפרנו את מצבנו בעולם הזה? אני יכולה להמשיך ולכתוב לך עוד המון , אני נורא פטפטנית... זה גם בגלל שהיום אני מאפשרת לעצמי להעסיק את הפה שלי גם בדברים אחרים חוץ מאשר בלעיסה....גם אם אחרים לא תמיד אוהבים לשמוע אותי או את מה שיש לי להגיד - היום אני פחות מפוחדת ומבוהלת מחוסר הקבלה של האחרים, ומבינה שזה נובע גם מהפחדים שלהם ולאו דווקא קשור ישירות אלי , למי שאני ולמה שאני... את מבינה? זה ביטחון שנרכש לא בגלל מידת המכנסיים שאפשר למצוא בכל חנות "רגילה" - אלא בגלל האהבה.... שלך סמדר נ.ב. 1. אם את רוצה את יכולה להעתיק את תוכן המסר שלי אליך לפורום עצמו - אני הרגשתי שמכיוון שעדיין איננו מכירות אחת את השניה עדיף יהיה שאפנה אליך קודם כל במקום פרטי. 2. הוספתי לך קישור לאתר שלי לעלון הרזיה שפויה מס. 1 שבו יש כמה מילים על העניין של השינוי...

מאיה, מה קורה כאן? את עונה לעצמך בשם סמדר פרגר, או שזו רק תקלה?

גידי, שים לב מה קורה כאן.

לסמדר בחזרה ממאיה מאיה

אחרי שהגבתי להודעה של מאיה אל תא הדואר הפרטי שלה והצעתי לה להוסיף את התשובה שלי אליה בפורום אם תרצה - ענתה לי מאיה בחזרה והציעה כנ"ל לשתף את כולם...: אני רוצה להגיד לך תודה!!!!לא היה לי קל לקרוא את תגובתך וכמה דמעות ביצבצו מהגרון.... תודה על ההתייחסות, על הכתיבה ועל ההבנה. ידעת היכן לתת את הדגש, ולצבוט במקומות הרגישים...... החברה שלנו "מחנכת אותנו" לעשות מעשים ולקבל את התוצאות כמה שיותר מהר. זמן=כסף ומהירות היא שם המשחק. מה לעשות שירידה טובה במשקל, ושינוי הרגלים הם תוצרים של עבודה עקבית, מתמדת ולאורך זמן. איך משנים את התפיסה שהסובלנות, ואמונה בדרך ותוצאות מיהמנות הם הפירות שנקטפים לאחר תהליך ארוך וממושך של גידול וטיפוח. שינוי התפריט הוא החלק הקל בכל המכלול, שינוי ההרגלים והחשיבה הוא המלחמה האין סופית עם עצמי!. הכף של ההרגלים הישנים במאניים שלי היא הרבה יותר כבדה מהכף של ההרגלים החדשים-קשה לי לראות ההרגלים החדשים שמתווספים לכף השניה. כל כך קשה לי לראות אותם-שלפעמים אני תמהה אם אני באמת מוסיפה אותם לכף או שאני תלושה מהמציאות? הכעס על הנפילות, על עצמי מחזיר אותי אחורה ושוב ההרגלים הישנים-מנצחים, ושוב הכף הכבדה רק נעשית כבדה יותר. אני באמת מודה לך על ההתייחסות, על הכנות והעידוד, כי זה מה שמונע ממני כרגע מללכת לאוכל וליפול על המקרר. אני לא אמרתי נואש, אני לא הרמתי עדיין ידיים, כי אני רוצה ללמוד לחיות, וקבל את חיי בחזרה . אני מנסה להחזיק מעמד, אני מנסה להתמיד בדרך שתאפשר לי להעביר רק עוד דקה, רק עוד שעה רק עוד יום של הימנעות(מקמח לבן וסוכר) ושפיות(אכילה שפויה ואורח חיים שפוי). אני שוב מודה לך-כי אני הייתי זקוקה "להטפה הזאת" ואם תרצי -את אפילו מוזמנת להעתיק אותה לפורום...תקווה שגם אחריםיוכלו להיעזר בה....

מאיה, מה קורה כאן? את עונה לעצמך בשם סמדר פרגר, או שזו רק תקלה?

גידי, שים לב מה קורה כאן.

צביה, סמדר, שלחה למאיה את המכתב כאימל אישי ואמרה לה שהיא יכולה לפרסמו בפורום. זה פשר העניין.

עבור לעמוד
בחזרה לפורום
כרגע בפורום זה: אין משתמשים רשומים
עבור לפורום:
דיאטה
בחר
בחר