הבולמוסים שעורבים בפינה! 
שלשום גם אני נפלתי על כמויות, אחרי הרבה זמן של שפיות. כנראה זה עוד סימן שהבולמוס תמיד עורב לנו בפינה. תמיד הוא מחכה שנמעד ונחזור אליו. לא משנה כמה זמן אני בהימנעות, לא משנה כמה זמן אני הייתי נקיה מקמח לבן וסוכר, תמיד הרצון לאכול קיים וטבוע בי. תמיד העיניים רוצות עוד, תמיד האוכל של השכן טעים וטוב יותר משלי.
אני לוקחת את הנפילה הזאת כשיעור. כי כנראה אני זקוקה לנפילה הזאת כדי "להזכיר " לעצמי, מי אני, מה מותר ומה אסור לי, ואיפה אני עומדת.
כנראה החלום של להיות טוויגי ושהאוכל לא ינהל אותי-הוא לא מציאותי.
הנפילה היא תמרור אזהרה, וסתירה לחלום-וזה כנראה מה שהייתי צריכה.
למרות הבאסה אחרי הנפילה יש לי שתי אופציות:להמשיך לאכול הכל מהכל, להמשיך בנפילה ולזרוק שלושה חודשיים של הימנעות ושפיות.
אופציה שניה היא להמשיך כאילו כלום לא קרה. להמשיך לאכול שלוש ארוחות ביום, להמשיך לאכול את האוכל שמותר לי, להמשיך לכתוב בפורום את שעובר עליי, ולמסור את הכל.
עיניים והלב-רוצים להמשיך לאכול את מה שאסור(זה בד"כ יותר טעים).
השכל והגוף יודעים שהתחושה היא נוראית אחרי כזה "התקף אכילה". הרגשתי צרבת, אי יכלות לזוז וגועל-שלא לדבר על רגשי אשמה, ושינאה עצמית שלא עמדתי מול הרצון לאכול.
אז השכל והגוף אומרים לי שכדאי לי לחזור-ומהר מאוד להימנעות, לשיגרה היומיומית של האכול-שבצידה הרגשת בריאות, שלווה-אהבה עצמית ובטחון עצמי!
לי ברור מהי הבחירה מבין שתי האופציות, מה איתך?