מה עושים....

מה עושים....

לאחר בולמוס אכילה נוראי? היום בארוחת ערב...ממקום לחשב ולתכנן מה אני אוכלת...אכלתי את כל המתוקים שראיתי באותו רגע. ככה זה נמשך בלי לחשב יותר מדי...מתוך מחשבה שכבר אכלנו לא כמו שצריך...אז לא ישנה עוד שוקולד או פחות שוקולד. מה לעשות עכשיו?!

כיון שהייתי שם, אני יכול לספר לך שכדי להתגבר על בעיה זו אצלי, שוחחתי עם

אשתי ועם בנותי על העניין, הסברתי להם שאני חייב "לנקות" את הבית משוקולדים, עוגות ממתקים וכל דבר מתוק אחר, לפחות לחודש. כולם קבלו את הבקשה בהבנה ובהסכמה וכך עשינו. המנעות מוחלטת מכל דבר מתוק ולוא למספר ימים מפחיתה מאוד את התשוקה למתוקים. היום (כבר מזמן) אני יכול לראות שוקולד בארון וזה כלל לא מזיז לי. פעם, לא הייתי עומד במראה זה. אני מכור לפחמימות, ואם הייתי לוקח קוביית שוקולד אחת או ממתק אחד או פרוסת עוגה אחת, הייתי מייד חייב לחסל את שכנתה, ואת שכנתה של השכנה וכו' וכו' עד תום. היום אני עדיין מכור, אבל איני נוגע בקוביה הראשונה... אגב, אם את כבר מנסה את העניין אציע לך להמנע באופן מוחלט גם מקמח לבן. אם תעברי למוצרים מקמח מלא בלבד תפחת גם תשוקתך לדברי מאפה ותוכלי לעמוד טוב יותר מול הפתויים. בהצלחה.

הבולמוסים שעורבים בפינה!

שלשום גם אני נפלתי על כמויות, אחרי הרבה זמן של שפיות. כנראה זה עוד סימן שהבולמוס תמיד עורב לנו בפינה. תמיד הוא מחכה שנמעד ונחזור אליו. לא משנה כמה זמן אני בהימנעות, לא משנה כמה זמן אני הייתי נקיה מקמח לבן וסוכר, תמיד הרצון לאכול קיים וטבוע בי. תמיד העיניים רוצות עוד, תמיד האוכל של השכן טעים וטוב יותר משלי. אני לוקחת את הנפילה הזאת כשיעור. כי כנראה אני זקוקה לנפילה הזאת כדי "להזכיר " לעצמי, מי אני, מה מותר ומה אסור לי, ואיפה אני עומדת. כנראה החלום של להיות טוויגי ושהאוכל לא ינהל אותי-הוא לא מציאותי. הנפילה היא תמרור אזהרה, וסתירה לחלום-וזה כנראה מה שהייתי צריכה. למרות הבאסה אחרי הנפילה יש לי שתי אופציות:להמשיך לאכול הכל מהכל, להמשיך בנפילה ולזרוק שלושה חודשיים של הימנעות ושפיות. אופציה שניה היא להמשיך כאילו כלום לא קרה. להמשיך לאכול שלוש ארוחות ביום, להמשיך לאכול את האוכל שמותר לי, להמשיך לכתוב בפורום את שעובר עליי, ולמסור את הכל. עיניים והלב-רוצים להמשיך לאכול את מה שאסור(זה בד"כ יותר טעים). השכל והגוף יודעים שהתחושה היא נוראית אחרי כזה "התקף אכילה". הרגשתי צרבת, אי יכלות לזוז וגועל-שלא לדבר על רגשי אשמה, ושינאה עצמית שלא עמדתי מול הרצון לאכול. אז השכל והגוף אומרים לי שכדאי לי לחזור-ומהר מאוד להימנעות, לשיגרה היומיומית של האכול-שבצידה הרגשת בריאות, שלווה-אהבה עצמית ובטחון עצמי! לי ברור מהי הבחירה מבין שתי האופציות, מה איתך?

כיון שהייתי שם, אני יכול לספר לך שכדי להתגבר על בעיה זו אצלי, שוחחתי עם

אשתי ועם בנותי על העניין, הסברתי להם שאני חייב "לנקות" את הבית משוקולדים, עוגות ממתקים וכל דבר מתוק אחר, לפחות לחודש. כולם קבלו את הבקשה בהבנה ובהסכמה וכך עשינו. המנעות מוחלטת מכל דבר מתוק ולוא למספר ימים מפחיתה מאוד את התשוקה למתוקים. היום (כבר מזמן) אני יכול לראות שוקולד בארון וזה כלל לא מזיז לי. פעם, לא הייתי עומד במראה זה. אני מכור לפחמימות, ואם הייתי לוקח קוביית שוקולד אחת או ממתק אחד או פרוסת עוגה אחת, הייתי מייד חייב לחסל את שכנתה, ואת שכנתה של השכנה וכו' וכו' עד תום. היום אני עדיין מכור, אבל איני נוגע בקוביה הראשונה... אגב, אם את כבר מנסה את העניין אציע לך להמנע באופן מוחלט גם מקמח לבן. אם תעברי למוצרים מקמח מלא בלבד תפחת גם תשוקתך לדברי מאפה ותוכלי לעמוד טוב יותר מול הפתויים. בהצלחה.

שאלה

איזה מאכלים יש מקמח מלא? ומה ההבדל? אני גם מכורה לפחמימות, ורוצה לעבור לקמח מלא ע"מ להגמל מקמח לבן.

קמח מלא- קמח פחות מעובד מהקמח הלבן, הוא כולל את קליפת גרעין החיטה שבה הרבה

סיבים ווטימינים חיונייים שאינם מצויים בקמח לבן. יש לחם, פיתות ומוצרי מאפה שונים העשויים מקמח מלא, והם טובים יותר.

ורד, יש היום פסטה מקמח מלא, לחמים מקמח מלא, או קמח שיפון (שזה דגן אחר).

רצוי לקרא על התווית, ביחוד של הלחמים השונים, אם הם מכילים קמח מלא או עשויים מקמח מלא, יש הבדל. רצוי כמובן "עשויים מקמח מלא".

הבולמוסים שעורבים בפינה!

שלשום גם אני נפלתי על כמויות, אחרי הרבה זמן של שפיות. כנראה זה עוד סימן שהבולמוס תמיד עורב לנו בפינה. תמיד הוא מחכה שנמעד ונחזור אליו. לא משנה כמה זמן אני בהימנעות, לא משנה כמה זמן אני הייתי נקיה מקמח לבן וסוכר, תמיד הרצון לאכול קיים וטבוע בי. תמיד העיניים רוצות עוד, תמיד האוכל של השכן טעים וטוב יותר משלי. אני לוקחת את הנפילה הזאת כשיעור. כי כנראה אני זקוקה לנפילה הזאת כדי "להזכיר " לעצמי, מי אני, מה מותר ומה אסור לי, ואיפה אני עומדת. כנראה החלום של להיות טוויגי ושהאוכל לא ינהל אותי-הוא לא מציאותי. הנפילה היא תמרור אזהרה, וסתירה לחלום-וזה כנראה מה שהייתי צריכה. למרות הבאסה אחרי הנפילה יש לי שתי אופציות:להמשיך לאכול הכל מהכל, להמשיך בנפילה ולזרוק שלושה חודשיים של הימנעות ושפיות. אופציה שניה היא להמשיך כאילו כלום לא קרה. להמשיך לאכול שלוש ארוחות ביום, להמשיך לאכול את האוכל שמותר לי, להמשיך לכתוב בפורום את שעובר עליי, ולמסור את הכל. עיניים והלב-רוצים להמשיך לאכול את מה שאסור(זה בד"כ יותר טעים). השכל והגוף יודעים שהתחושה היא נוראית אחרי כזה "התקף אכילה". הרגשתי צרבת, אי יכלות לזוז וגועל-שלא לדבר על רגשי אשמה, ושינאה עצמית שלא עמדתי מול הרצון לאכול. אז השכל והגוף אומרים לי שכדאי לי לחזור-ומהר מאוד להימנעות, לשיגרה היומיומית של האכול-שבצידה הרגשת בריאות, שלווה-אהבה עצמית ובטחון עצמי! לי ברור מהי הבחירה מבין שתי האופציות, מה איתך?

הימנעות -------טעם החיים ?!?!?

היי מאיה כנראה שהיום גם אני מבינה את הבולמוסים המטורפים האלה שפשוט הוציאו את הטעם מהחיים. האוכל מנהל וימשיך לנהל את חיי ההבדל הוא קטן היום האוכל שקול מדוד ומוגבל וההתעסקות עימו {האוכל כמובן} כנראה תמשך לנצח נצחים. לפעמים בארוחות הערב בעיקר שהם גדולות מדיי לטעמי הנקודה הזו עולה לי בראש, במחשבות שאני יכולה לוותר לחלוטין על ארוחת הערב רק בגלל שהיא כל כך גדולה, אבל מצד שני ברור לי שאין לי אופציה כזו, שהדברים חייבים להשאר שקולים מדודים וממוסגרים לחלוטין אען דרכי מילוט או דרכי ביניים. אני שוקלת ומודדת את ארוחותי שלוש פעמים ביום אני לא אוכלת בין הארוחות אני מוסרת תוכנית אוכל למאמנת ומודה ל כ ו ל ם !!!!!! על עוד יום של המנעות.

בטוח! תמשיכי ככה

אני בסך הכל שבוע בלי בולמוסים וזה מאד קשה, אבל אני זוכרת תקופות יותר קשות של הקאה, ואת ההרגשה כשזה נגמר לפני כשנה, אני מזהה את ההרגשה אחרי נפילה, אבל גם אם זה לוקח יותר מפעם אחת ההרגשה כשמתגברים ושוב מרגישים טוב בלי הכאב הזה והשנאה העצמית זה מדהים! תמשיכי ככה תהיי חזקה, גם אם זה תמיד שם עם הזמן זה הופך להיות יותר קל
עבור לעמוד
בחזרה לפורום
כרגע בפורום זה: אין משתמשים רשומים
עבור לפורום:
דיאטה
בחר
בחר