מאיה יקרה - כאילו שאני .....

כתבתי את זה. מזדהה איתך לחלוטין. אבל, דעי שיש דרך אחרת. ואני גם היתי תקופה מסוימת ב- O.A וזה נכון שהרבה מהענין הוא נפשי. אבל יום אחד כשתכנסי לזה עוד יותר תשימי לב גם שיש מאכלים מסוימים שגורמים לנו - האכלנים הכפייתים לרעב מוגבר והרבה פעמים לאכילה ללא שליטה. האנשים הכי מצליחים ב- O.A הם האנשים ש"נגמלו" מפחמימות כמעט לחלוטין. מה שאומר שאם תאכלי את האוכל הנכון עבורך גם אצלך יתמעטו הבולמוסים. אני הבנתי מרופאים שלא בריא לחיות ללא פחמימות, ואני עדיין מנסה למצוא את שביל הזהב, אחרי שירדתי 20 ק"ג ומנסה בכל כוחי לשמור על זה. מאחלת לך כל טוב. ואשמח להמשיך לדבר איתך ולעזור.

מאכלים שחורים, לבנים ואפורים...

כמו כל אכלן כפייתי גם לי יש מאכלים שחורים לבנים ואפורים. המאכלים השחורים-אין מה להרחיב-הם אסורים(שוקולדים, בורקסים וכו). הלבנים הם המותרים, הם "נחשבים" פחות טעימים(ירקות, מאכלים רזים וכו) והמאכלים האפורים. המאכלים האלה יכולים להיות מותרים-אך לי באופן אישי הם גורמים לי לבולמוסים. לדוגמא לחם מחיטה מלאה. אני לא יכולה להחזיק כיכר של לחם בבית-כי אני לא יכולה לאכול "רק" שתי פרוסות-אצלי זה או הכל או כלום. לכן אני קונה לחמניות מקמח מלא(כל פעם2-3) וכל אחת מציינת מנה. כנ"ל חתני השווארמה. אני יכולה לאכול שווארמה בצלחת-אך בראש השווארמה תמיד קשורה לאכילה הקודמת שלי, שהייתי עוצרת ברחוב כל שעתיים אצל דוכן אחר... לא תמיד קל לזהות את המאכלים האלה-ולכן אומרים שהמחלה היא ערמומית... אני גיליתי שאני כמו אלכוהליסטית-רק את הוודקה מחליפים הפחמימות. כמו שאלכוהוליסט לא מסתפק ב"כוסית"-זה נגמר בבקבוק, אני לא יכולה להסתפק בכוס ספגטי או 3 כפות אורז-זה לא עובד-זה תמיד נגמר בסיר שלם!!!! לכן אני אישית מעדיפה להימנע מקמח וסוכר אולי זה סוד התוכנית שכל אחד מגלה את צבעי השחור, לבן ואפור!!!!

הצבעים שלי זהים לאלה שלך ומה שאני מנסה לעשות, לשכנע את עצמי שהירקות הם הכי טעימים בעולם

במיוחד כשאני אוכלת אותם כסלט טרי ביחד עם קוביות גבינה מלוחה (עד 5%) כשאני מצליחה לרדת או להשאר רזה זה קורה כשאני מרבה לאכול אותם. (עכשיו עשו לנו באוסם מבצעים של קרקרים ולחמית עשירה בסיבים ותאית, אפילו לחמית עם טופו המוצר פריך וטעים באופן יוצא מהכלל ואני מוצאת את עצמי מחסלת חבילות שכאלה. אמרתי לעצמי יופי שאין יותר ופלים בבית, אז הנה יש "לחמית". ולמרות שפע הבריאות שהיא מכילה לכל קרקר שכזה בסביבות 50 קלוריות.כשמחסלים חבילות "בריאות" שכאלה "מתפתחים" יפה, גם בלי לצרוך ממתקים. ומכאן שמאכלי הבריאות יכולים להוות לשכמותנו מלכודת לא פחות מכל האויבים האחרים.)

הכפילות הזאת

את הכפילות אפשר לקלוט כבר מהניק שלך. פעמיים מאיה - למה? כי את חשה שאת שתיים בתוך אחת? זו שבסדר וזו שלא ולכן לא מגיע לה חיים טובים ובריאים? כפי שכבר הבנתי מזמן זו טעות נוראית לחשוב שהבעיה היא רק המשקל שלנו. זה נכון רק אצל אנשים שיש להם בעיה בריאותית שיצרה את עודף השומן - בלוטת התריס, לבלב וגנטיקה חזקה במיוחד ועוד צרות. אצל אנשים רבים זה שילוב של בעיה רפואית שלא עלו עליה והרגלים לא טובים. ואצל רבים לא פחות - זה שילוב של הרגלים רעים וסבל מיחסי אנוש איומים. אוכל הופך בקלות למנחם. כולנו יודעים את זה. התקשורת מלמדת אותנו שאנחנו טיפוסים לקויים אם יש לנו עודף משקל אפילו קליל (כל מה שלא תואם דוגמנית מורעבת ואנורקטית). האמת, לפחות אצלי, היא שהשומן הוא מעטפת הגנה מפני עולם שמאוד התאכזר אליי. וכבר יצא לי לכתוב על זה רבות (ראי ההודעה שלי בטאג ליין). אי אפשר לרזות סתם בלי ניסיון עמוק להבין למה אנחנו פונים לאוכל. צריך להיכנס לשדה המוקשים הרגשי הזה לפרק בעדינות מוקש אחר מוקש. וזה לא קל. מתי את אוכלת? שימי לעצמך שלט על המקרר ששואל "האם את רעבה עכשיו?". אני גיליתי שאני אוכלת בזמן דיווחים על פיגועים, כשאני פגועה מאנשים, כשאני משועממת, כשקר לי, כשאני רואה סרט מתח או סרט שבו הגיבור עובר חוויה לא טובה, או כשיש ממתקים או מאפים בבית. אז אני פשוט מרגישה דחף לגמור הכול מהארונות. לא נחה אחרת. זה כנראה בגלל החוסר שהיה בבית כשגדלתי. אם לא טעמתי לא היה נשאר שום דבר אחרי חצי שעה. רק בזכות טיפול (מתנה שנתתי לעצמי) הצלחתי לפרק חלק מהמוקשים האלה. על השאר אני עדיין עובדת. מה קרה אצלך בחיים? מי מרעיל לך את הנשמה? קחי זמן. הסתכלי עמוק ובדקי: האם את אוכלת ארוחות מסודרות? האם את קונה דברים שאת יודעת שיובילו לפרץ אכילה לא נשלט? מי מעצבן אותך? מי לוחץ על כפתורים שהתקין אצלך בעצמו? זה תהליך. ולכן את צריכה גם ללמוד לסלוח לעצמך. אני אתן לך דוגמא: לזוג הורים יש שני ילדים. אחד בן עשר ואחד בן עשרה חודשים. האם את חושבת שהם כועסים על התינוק בגלל שהוא לא מסדר את החדר שלו לבד? בטח שלא. כי הם יודעים שהוא עדיין לא יכול. גם את עדיין לא יכולה בכל מיני תחומים. אפילו שהמעטפת החיצונית אומרת לך שאת כבר ממש גדולה. אל תענישי את עצמך על כך שאת בתחילת הדרך. מבחינת הבנת הכאב הפנימי ואיך לשמור על ההישגים שיהיו לך וכבר יש לך - את בדיוק כמו התינוק. לכן ייתכן מאוד שאחרי שתתחזקי בפנים דיאטנית פתאום כן תתאים או כל דבר אחר שלא עבד קודם. עוד דבר שעזר לי לחוש טוב - לצאת להליכות. הפכתי את הספורט מעונש לתענוג. הכנתי קלטות של מוזיקה שעושה לי כיף בנשמה והתחלתי בקצב שלי, בלי שפיטה מיותרת והשוואה לאחרים. שנני כל יום: את מיוחדת. אין עוד כמוך בכל העולם. אז תני לעצמך צ'אנס ואל תשווי את עצמך לזרים שלא חוו רבע ממה שאת עברת. בואי לכאן מתי שאת צריכה - כשטוב וכשפחות טוב. ויופי שמצאת לך את התמיכה שאת צריכה. בהצלחה, אלוניס

הכפילות....

האמת היא שהכפילות(מאיה מאיה) היא במקרה(אני גרועה במחשבים) אבל שהעלת את רעיון הכפילות זה הצחיק אותי וגרם לי לחשוב. הכפילות הייתה איתי כל חיי-מאיה שהיא חברמנית כלפי חוץ, ותמיד שמחה, ואצלה הכל בסדר. והמאיה שהכילה בתוכה בור שחור ואכלה אתת הלב. בשקט בלילה, בלי שאף אחד יראה. היום את שני הניגודים אני הופכת לדמות אחד-שלוה יותר, רגועה יותר, ומחוברת יותר-לא עוד שתי פנים. אצלי המחלה נובעת משלושה גורמים:פיזי, נפשי ורוחני. זה לא רק הרגלי אכילה גרועים שנלמדו בילדות, או רק נטיה מראש-גופנית או נפשית או מאהבת האוכל בלבד-זה השילוב המנצח של כל החבילה. גם אצלי האוכל סיפק מע' הגנה-אומרים שהשמנים הם מאוד רגישים(נפשית)-ומרגישים כעלה נידף ברוח-ולכן הם צוברים משקל(פיזי) כדי להרגיש יציבות-אחיזה בקרקע. אני רגישה מטבעי-וכל דבר פגע בי. שיחקתי אותה חזקה, שמתי על פני מסיכה כבחורה שלוקחת הכל בקלות-אבל אכלתי בסתר במקום. רק היום אני מעיזה "לגלות את הקלפים"-הן להוריי והן לסביבה הקרובה-וגם להם קשה להאמין ולהבין. אבל היום אני שלמה עם מה שאני עוברת-עם התהליך(שהוא ארוך, מייגע ולא קל). אף אחד לא הבטיח לי פקניק-אף אחד לא מציב לי יעדים-רק אני. היעד הוא שינוי הרגלים, חשיבה ומאכלים-העשיה לא קלה-אבל אין לי ברירה אחרת-בחוץ הדברים לא יותר טובים...

הצבעים שלי זהים לאלה שלך ומה שאני מנסה לעשות, לשכנע את עצמי שהירקות הם הכי טעימים בעולם

במיוחד כשאני אוכלת אותם כסלט טרי ביחד עם קוביות גבינה מלוחה (עד 5%) כשאני מצליחה לרדת או להשאר רזה זה קורה כשאני מרבה לאכול אותם. (עכשיו עשו לנו באוסם מבצעים של קרקרים ולחמית עשירה בסיבים ותאית, אפילו לחמית עם טופו המוצר פריך וטעים באופן יוצא מהכלל ואני מוצאת את עצמי מחסלת חבילות שכאלה. אמרתי לעצמי יופי שאין יותר ופלים בבית, אז הנה יש "לחמית". ולמרות שפע הבריאות שהיא מכילה לכל קרקר שכזה בסביבות 50 קלוריות.כשמחסלים חבילות "בריאות" שכאלה "מתפתחים" יפה, גם בלי לצרוך ממתקים. ומכאן שמאכלי הבריאות יכולים להוות לשכמותנו מלכודת לא פחות מכל האויבים האחרים.)

אוהבת!!!!!

מאיה בהצלחה בהמשך הדרך

טוב לקרוא אותך. ענקון

אוהבת אותך ענקון!!!

אני מתחברת לכל מילה שכתבת.....גם לגבי או אי.....ותודה שאת כאן


תודה שאתם כאן!!!

הכפילות....

האמת היא שהכפילות(מאיה מאיה) היא במקרה(אני גרועה במחשבים) אבל שהעלת את רעיון הכפילות זה הצחיק אותי וגרם לי לחשוב. הכפילות הייתה איתי כל חיי-מאיה שהיא חברמנית כלפי חוץ, ותמיד שמחה, ואצלה הכל בסדר. והמאיה שהכילה בתוכה בור שחור ואכלה אתת הלב. בשקט בלילה, בלי שאף אחד יראה. היום את שני הניגודים אני הופכת לדמות אחד-שלוה יותר, רגועה יותר, ומחוברת יותר-לא עוד שתי פנים. אצלי המחלה נובעת משלושה גורמים:פיזי, נפשי ורוחני. זה לא רק הרגלי אכילה גרועים שנלמדו בילדות, או רק נטיה מראש-גופנית או נפשית או מאהבת האוכל בלבד-זה השילוב המנצח של כל החבילה. גם אצלי האוכל סיפק מע' הגנה-אומרים שהשמנים הם מאוד רגישים(נפשית)-ומרגישים כעלה נידף ברוח-ולכן הם צוברים משקל(פיזי) כדי להרגיש יציבות-אחיזה בקרקע. אני רגישה מטבעי-וכל דבר פגע בי. שיחקתי אותה חזקה, שמתי על פני מסיכה כבחורה שלוקחת הכל בקלות-אבל אכלתי בסתר במקום. רק היום אני מעיזה "לגלות את הקלפים"-הן להוריי והן לסביבה הקרובה-וגם להם קשה להאמין ולהבין. אבל היום אני שלמה עם מה שאני עוברת-עם התהליך(שהוא ארוך, מייגע ולא קל). אף אחד לא הבטיח לי פקניק-אף אחד לא מציב לי יעדים-רק אני. היעד הוא שינוי הרגלים, חשיבה ומאכלים-העשיה לא קלה-אבל אין לי ברירה אחרת-בחוץ הדברים לא יותר טובים...

מאיה - אני מבין, מזדהה ושמח על כל מילה שכתבת. עם תובנות כאלה אני גם משוכנע שתצליחי

אבל גם לך אני מציע לעשות הכל בהדרגה, בלי שום תהליכי בזק וכסאח. כמו שאמרת, הסוד הוא בשינוי הרגלים, וזה שינוי שדורש זמן רב. צריך להבין זאת, לקבל זאת ולעבוד על זה הלאה והלאה גם אם יש נפילות פה ושם. בהצלחה רבה לך.

המדרגה הנמוכה ביותר שהגעתי אליה...

תמיד ידעתי שכמויות האוכל שאני אוכלת הם לא נורמליות, אך התעקשתי לחשוב שאכילתי באותו רגע נתון, אולי אינה בשליטה, אך ברגע שארכוש את האופי החזק שדרוש לי, אוכל לגבור על נטייה זו ואף להכחידה. אך במקום זאת הימים של האכילה המבוקרת הלכו והתמעטו והפכו לרחוקים יותר זה מזה. ככל שניסיתי להתגבר על המחלה, כך נחשלתי והמצב אף הורע. את חוסר השליטה בפי פירשתי שאני חסרת יכולת, חסרת רצון וחלשת אופי. מצבור רגשות אלה הביאו אותי להאשמה עצמית ואחרים באכילה הכפייתית שלי, שינאה עצמית והתנתקות מגופי ומחשבותיי. כמו כל הבלמסנים למיניהם, האכילה הכפייתית לא באה לידי ביטוי רק באוכל,אלא בכל תחומי חיי. הנתניה הבלתי מוגבלת לסביבה על חשבון עצמי, לקיחת אחריות על כתפיי, הרצון לרצות את כולם, ושכולם יאהבו אותי,עטית מסיכה על פניי שהכל בסדר ועוד... כל אלה היו ניסיונות לכסות על הרגשת האומללות, השינאה העצמית הפחד והבדידות שאפפה אותי. בשלב מסוים שהבנתי שאני לא יכולה להמשיך יותר והיה בי הרצון לשנות, אך לא ידעתי איך. לא יכולתי להפסיק לאכול. לא חשוב כמה זמן נמנעתי מאכילה כפייתית, כמה מיומנת הייתי, לא משנה מתי ואיזה דיאטות עשיתי, לכמה דיאטיקניות פניתי, כמה ק"מ רצתי על הליכונים בחדרי כושר-הנטיות הבלתי נורמליות(תכיפות וכמויות) חזרו- ובגדול. זה לא רק המאכלים והרגלי האכילה הלקויים שהושרשו במשך השנים בקרבי, זה ההרגל, האופי, הצורך הגופני הנפשי והפיזי-האוכל הוא הטבע השני שלי. אינני יכולה להתכחש לכך יותר:האוכל שאני מתה עליו-הורג אותי!! אני חולה במחלה שגורמת לי ל לקבור את הכעס והפחד ולאכול את עצמי על כך-מבפנים. זאת הייתה בריחתי ממה שהיה לי קשה לשאת. היום נכנעתי, אני לא מנהלת מלחמות עם עצמי-אני מודה בפה מלא-אני אכלנית כפייתית. אני חסרת אונים מול האוכל. זה לא שאני לא רוצה להפסיק לאכול, זה לא שאני לא רוצה לשנות הרגלים-אני לא תמיד יכולה לעשות זאת-ובטח שלא לבד!!!(לקח לי 27 שנה להגיע למסקנה הזאת) יש מאיה שרוצה להרזות ולשנות ועושה הכל בשביל זה, ויש מחבלת בתוכי שלא רוצה להיפרד מהאוכל ומחבלת במאמצי. היום אני מקבלת ששניהם חיים בתוכי(-נולדתי איתם, וקרוב לודאי שאמות איתם). אני רק מודה לאל שהגעתי לקבוצת התמיכה(או.איי)ושהם נותנים לי את הכוח והחכמה להתמודד איתם.

תודה שכתבת את מה שכתבת.

אם אומר שהתחברתי אנעיט במה שהרגשתי. כל מילה שכתבת כתובה מחיי. קראתי כל תגובה שכתבו לך. ל א פעם ולא פעמים. אין לי הרבה מה להוסיף רק לומר שכמו שאלוניס המדהימה כתבה העניקי לעצמך טיפול. טיפול 10,000 אני קוראת לזה. טיפול לנשמה. התחלתי בימים אלה לאחר שסיימתי את השיאטה בה ירדתי למעלה מ50- ק"ג. רוצה לדעת למה? כי ראיתי שקשה לי להיות מאושרת מהישג שאנשים 'נורמלים' נהנים ממנו, ראיתי שפתחתי פחד מאכילה והחלטתי שכנראה שיש צורך ב'דיאטה' גם בחיי הרוח. כפי שהוסבר פה בעבר דיאטה=אורח חיים. וזהו. ולמדתי, בדיוק מה שכתבת, שצורך הנתינה שלי והקבלה חיים באי שיוויון מחפיר... אז זהו. שהדרך עוד ארוכה. גם באיזון המשקלי וגם באיזון העצמי, אבל יש בי אמונה שהפעם זה יצליח. גם לך מאיה, גם לך. באהבה, סיגל

הכפילות הזאת

את הכפילות אפשר לקלוט כבר מהניק שלך. פעמיים מאיה - למה? כי את חשה שאת שתיים בתוך אחת? זו שבסדר וזו שלא ולכן לא מגיע לה חיים טובים ובריאים? כפי שכבר הבנתי מזמן זו טעות נוראית לחשוב שהבעיה היא רק המשקל שלנו. זה נכון רק אצל אנשים שיש להם בעיה בריאותית שיצרה את עודף השומן - בלוטת התריס, לבלב וגנטיקה חזקה במיוחד ועוד צרות. אצל אנשים רבים זה שילוב של בעיה רפואית שלא עלו עליה והרגלים לא טובים. ואצל רבים לא פחות - זה שילוב של הרגלים רעים וסבל מיחסי אנוש איומים. אוכל הופך בקלות למנחם. כולנו יודעים את זה. התקשורת מלמדת אותנו שאנחנו טיפוסים לקויים אם יש לנו עודף משקל אפילו קליל (כל מה שלא תואם דוגמנית מורעבת ואנורקטית). האמת, לפחות אצלי, היא שהשומן הוא מעטפת הגנה מפני עולם שמאוד התאכזר אליי. וכבר יצא לי לכתוב על זה רבות (ראי ההודעה שלי בטאג ליין). אי אפשר לרזות סתם בלי ניסיון עמוק להבין למה אנחנו פונים לאוכל. צריך להיכנס לשדה המוקשים הרגשי הזה לפרק בעדינות מוקש אחר מוקש. וזה לא קל. מתי את אוכלת? שימי לעצמך שלט על המקרר ששואל "האם את רעבה עכשיו?". אני גיליתי שאני אוכלת בזמן דיווחים על פיגועים, כשאני פגועה מאנשים, כשאני משועממת, כשקר לי, כשאני רואה סרט מתח או סרט שבו הגיבור עובר חוויה לא טובה, או כשיש ממתקים או מאפים בבית. אז אני פשוט מרגישה דחף לגמור הכול מהארונות. לא נחה אחרת. זה כנראה בגלל החוסר שהיה בבית כשגדלתי. אם לא טעמתי לא היה נשאר שום דבר אחרי חצי שעה. רק בזכות טיפול (מתנה שנתתי לעצמי) הצלחתי לפרק חלק מהמוקשים האלה. על השאר אני עדיין עובדת. מה קרה אצלך בחיים? מי מרעיל לך את הנשמה? קחי זמן. הסתכלי עמוק ובדקי: האם את אוכלת ארוחות מסודרות? האם את קונה דברים שאת יודעת שיובילו לפרץ אכילה לא נשלט? מי מעצבן אותך? מי לוחץ על כפתורים שהתקין אצלך בעצמו? זה תהליך. ולכן את צריכה גם ללמוד לסלוח לעצמך. אני אתן לך דוגמא: לזוג הורים יש שני ילדים. אחד בן עשר ואחד בן עשרה חודשים. האם את חושבת שהם כועסים על התינוק בגלל שהוא לא מסדר את החדר שלו לבד? בטח שלא. כי הם יודעים שהוא עדיין לא יכול. גם את עדיין לא יכולה בכל מיני תחומים. אפילו שהמעטפת החיצונית אומרת לך שאת כבר ממש גדולה. אל תענישי את עצמך על כך שאת בתחילת הדרך. מבחינת הבנת הכאב הפנימי ואיך לשמור על ההישגים שיהיו לך וכבר יש לך - את בדיוק כמו התינוק. לכן ייתכן מאוד שאחרי שתתחזקי בפנים דיאטנית פתאום כן תתאים או כל דבר אחר שלא עבד קודם. עוד דבר שעזר לי לחוש טוב - לצאת להליכות. הפכתי את הספורט מעונש לתענוג. הכנתי קלטות של מוזיקה שעושה לי כיף בנשמה והתחלתי בקצב שלי, בלי שפיטה מיותרת והשוואה לאחרים. שנני כל יום: את מיוחדת. אין עוד כמוך בכל העולם. אז תני לעצמך צ'אנס ואל תשווי את עצמך לזרים שלא חוו רבע ממה שאת עברת. בואי לכאן מתי שאת צריכה - כשטוב וכשפחות טוב. ויופי שמצאת לך את התמיכה שאת צריכה. בהצלחה, אלוניס

כל מילה זהב. שפתיים ישקו.

לקחתי כל מילה שרשמת ורשמת על לוח לבי. את נפלאה אלוניס!!!!!!!

מאכלים שחורים, לבנים ואפורים...

כמו כל אכלן כפייתי גם לי יש מאכלים שחורים לבנים ואפורים. המאכלים השחורים-אין מה להרחיב-הם אסורים(שוקולדים, בורקסים וכו). הלבנים הם המותרים, הם "נחשבים" פחות טעימים(ירקות, מאכלים רזים וכו) והמאכלים האפורים. המאכלים האלה יכולים להיות מותרים-אך לי באופן אישי הם גורמים לי לבולמוסים. לדוגמא לחם מחיטה מלאה. אני לא יכולה להחזיק כיכר של לחם בבית-כי אני לא יכולה לאכול "רק" שתי פרוסות-אצלי זה או הכל או כלום. לכן אני קונה לחמניות מקמח מלא(כל פעם2-3) וכל אחת מציינת מנה. כנ"ל חתני השווארמה. אני יכולה לאכול שווארמה בצלחת-אך בראש השווארמה תמיד קשורה לאכילה הקודמת שלי, שהייתי עוצרת ברחוב כל שעתיים אצל דוכן אחר... לא תמיד קל לזהות את המאכלים האלה-ולכן אומרים שהמחלה היא ערמומית... אני גיליתי שאני כמו אלכוהליסטית-רק את הוודקה מחליפים הפחמימות. כמו שאלכוהוליסט לא מסתפק ב"כוסית"-זה נגמר בבקבוק, אני לא יכולה להסתפק בכוס ספגטי או 3 כפות אורז-זה לא עובד-זה תמיד נגמר בסיר שלם!!!! לכן אני אישית מעדיפה להימנע מקמח וסוכר אולי זה סוד התוכנית שכל אחד מגלה את צבעי השחור, לבן ואפור!!!!

מאיה, פרט טכני קטן, אבל אולי יכול להיות מפתח כלשהו.

את אומרת שלחם מחיטה מלאה פותח לך את התיאבון. הםא ניסית לחם שיפון או לחם שאור? אלה סוגי לחם מאד בריאים, לא מכילים שמרים, קצת יותר כבדים וטעם קצת שונה. אולי כדאי לך לנסות אותם? נמצאים בחנויות הטבע. בהצלחה

זה לא הלחם מהקמח מלא-זה כל סוגי הלחם-אני מכורה אליהם!!!!!!!!

הכפילות הזאת

את הכפילות אפשר לקלוט כבר מהניק שלך. פעמיים מאיה - למה? כי את חשה שאת שתיים בתוך אחת? זו שבסדר וזו שלא ולכן לא מגיע לה חיים טובים ובריאים? כפי שכבר הבנתי מזמן זו טעות נוראית לחשוב שהבעיה היא רק המשקל שלנו. זה נכון רק אצל אנשים שיש להם בעיה בריאותית שיצרה את עודף השומן - בלוטת התריס, לבלב וגנטיקה חזקה במיוחד ועוד צרות. אצל אנשים רבים זה שילוב של בעיה רפואית שלא עלו עליה והרגלים לא טובים. ואצל רבים לא פחות - זה שילוב של הרגלים רעים וסבל מיחסי אנוש איומים. אוכל הופך בקלות למנחם. כולנו יודעים את זה. התקשורת מלמדת אותנו שאנחנו טיפוסים לקויים אם יש לנו עודף משקל אפילו קליל (כל מה שלא תואם דוגמנית מורעבת ואנורקטית). האמת, לפחות אצלי, היא שהשומן הוא מעטפת הגנה מפני עולם שמאוד התאכזר אליי. וכבר יצא לי לכתוב על זה רבות (ראי ההודעה שלי בטאג ליין). אי אפשר לרזות סתם בלי ניסיון עמוק להבין למה אנחנו פונים לאוכל. צריך להיכנס לשדה המוקשים הרגשי הזה לפרק בעדינות מוקש אחר מוקש. וזה לא קל. מתי את אוכלת? שימי לעצמך שלט על המקרר ששואל "האם את רעבה עכשיו?". אני גיליתי שאני אוכלת בזמן דיווחים על פיגועים, כשאני פגועה מאנשים, כשאני משועממת, כשקר לי, כשאני רואה סרט מתח או סרט שבו הגיבור עובר חוויה לא טובה, או כשיש ממתקים או מאפים בבית. אז אני פשוט מרגישה דחף לגמור הכול מהארונות. לא נחה אחרת. זה כנראה בגלל החוסר שהיה בבית כשגדלתי. אם לא טעמתי לא היה נשאר שום דבר אחרי חצי שעה. רק בזכות טיפול (מתנה שנתתי לעצמי) הצלחתי לפרק חלק מהמוקשים האלה. על השאר אני עדיין עובדת. מה קרה אצלך בחיים? מי מרעיל לך את הנשמה? קחי זמן. הסתכלי עמוק ובדקי: האם את אוכלת ארוחות מסודרות? האם את קונה דברים שאת יודעת שיובילו לפרץ אכילה לא נשלט? מי מעצבן אותך? מי לוחץ על כפתורים שהתקין אצלך בעצמו? זה תהליך. ולכן את צריכה גם ללמוד לסלוח לעצמך. אני אתן לך דוגמא: לזוג הורים יש שני ילדים. אחד בן עשר ואחד בן עשרה חודשים. האם את חושבת שהם כועסים על התינוק בגלל שהוא לא מסדר את החדר שלו לבד? בטח שלא. כי הם יודעים שהוא עדיין לא יכול. גם את עדיין לא יכולה בכל מיני תחומים. אפילו שהמעטפת החיצונית אומרת לך שאת כבר ממש גדולה. אל תענישי את עצמך על כך שאת בתחילת הדרך. מבחינת הבנת הכאב הפנימי ואיך לשמור על ההישגים שיהיו לך וכבר יש לך - את בדיוק כמו התינוק. לכן ייתכן מאוד שאחרי שתתחזקי בפנים דיאטנית פתאום כן תתאים או כל דבר אחר שלא עבד קודם. עוד דבר שעזר לי לחוש טוב - לצאת להליכות. הפכתי את הספורט מעונש לתענוג. הכנתי קלטות של מוזיקה שעושה לי כיף בנשמה והתחלתי בקצב שלי, בלי שפיטה מיותרת והשוואה לאחרים. שנני כל יום: את מיוחדת. אין עוד כמוך בכל העולם. אז תני לעצמך צ'אנס ואל תשווי את עצמך לזרים שלא חוו רבע ממה שאת עברת. בואי לכאן מתי שאת צריכה - כשטוב וכשפחות טוב. ויופי שמצאת לך את התמיכה שאת צריכה. בהצלחה, אלוניס

מסקנה שלי (בלי שום קשר)

גברים שיגידו לך שאת הכי יפה בעולם יסתכלו לך עמוק בעיניים עד שתעבור בחורה אחרת לידך, ואז הם יפסיקו להסתכל לך עמוק בעיניים ויסתכלו לה עמוק בעיניים (או בשדיים) ואז את תידחקי החוצה והיא תהיה הבחורה הכי יפה בעולם. לעולם אל תסמכי על גברים.
עבור לעמוד
,
בחזרה לפורום
כרגע בפורום זה: אין משתמשים רשומים
עבור לפורום:
דיאטה
בחר
בחר